פרדוקס החיים הארוכים

לשלי סמית מיידנס היו בסך הכל חיים יפים. היא טיפחה נישואים מצליחים, גידלה ילדים והיתה עיתונאית יוצאת דופן. ככתבת של מגזין "LIFE" היא נשלחה ב־1939 לסקר את האירועים באירופה, סין וכל אזור מערב האוקיינוס הפסיפי. שנתיים ממלחמת העולם השנייה היא העבירה במחנה שבויים, לאחר שנלכדה במנילה, עסוקה בניפוי חרקים מהדייסה שהוגשה לה מדי יום. לאחר המלחמה, כשחזרה לקליפורניה, היא הפכה לשדרנית רדיו וסופרת, האריכה חיים ושמרה על בריאות מפתיעה.

אנסל קיז אהב פעילות גופנית כבר כילד. כשגדל הוא הפך לאחד הקולות שעיצבו את תפיסת הכושר הגופני והדיאטה באמריקה והשפיעו עליה. רבים מייחסים לגורו הכושר הזה את עלייתם של מכוני הכושר באמריקה, אלא שקיז מעולם לא תמך בבניית גוף שרירי ראוותני או בדיאטות קיצוניות למשל, ואפילו הזהיר מפני ריצות ארוכות כמו מרתון. העצות שלו הוכיחו את עצמן: הוא מת בגיל 100, בשיבה מפליגה ובבריאות מעולה.

למדד החיים הארוכים לחץ כאן

ג'ס אופנהיימר אהב את החיים, בעיקר לצחוק עליהם. המתבגר, שנולד ב־1913, החל לכתוב כבר בשלהי העשור השני לחייו מערכונים קומיים לתוכניות רדיו וטלוויזיה. ההצלחה שלו היתה פנומנלית, ובתוך זמן קצר הוא היה לאחד הכותבים הראשיים של אחת הסדרות שעיצבו את אמריקה - "אני אוהב את לוסי". אבל אופנהיימר לא הספיק אפילו ליהנות מפרישה מוצלחת. הוא מת בגיל 75 לאחר עשור של סיבוכים רפואיים במערכת העיכול.

מה באמת שווה חיוך פרופ' מרטין סליגמן: "בלי אופטימיות החיים קצרים יותר" סליגמן, מומחה עולמי לפסיכולוגיה חיובית, מתעקש שאם רוצים לחיות הרבה כדאי לראות ורוד אורן הוברמן לכתבה המלאה 

אופנהיימר, קיז וסמית מיידנס מעולם לא הכירו זה את זה, אבל כששלושתם היו סביב גיל 10, ב־1921, מישהו שלף אותם מכיתתם באמצע השיעור, והפך אותם לשותפים פעילים באחד המחקרים המפורסמים בהיסטוריה. הם היו שלושה מתוך 1,528 ילדים מקליפורניה שפרטי חייהם, קטנים כגדולים, תועדו פרט אחר פרט מילדותם ועד מותם - והכל הודות ליוזמה שאפתנית של פרופסור צעיר לפסיכולוגיה מאוניברסיטת סטנפורד בשם לואיס טרמן.

טרמן התעניין בקשר שבין אינטיליגנציה והצלחה בחיים. הוא החל לחקור את התחום כבר במהלך התואר השני שלו, וקצת אחרי מלחמת העולם הראשונה החל לחפש נתונים מחקריים שיוכלו להוכיח את הזיקה בין פוטנציאל למצוינות בפועל. לא היו כאלה.

ב־1921 השיג טרמן מענק כספי גדול וצוות של חוקרים, והחל לחפש ילדים חכמים בכל בתי הספר בקליפורניה. חוקריו ביקשו מהמורים לציין את שמותיהם של תלמידיהם הטובים ביותר, ואת אלה העביר סדרה של מבחני אינטליגנציה שפיתח בעצמו. שנתיים אחר כך, אחרי שעבר על ציוניהם של יותר מרבע מיליון תלמידים בקליפורניה, איתר טרמן 1,528 תלמידים בעלי פוטנציאל בולט במיוחד. חלקם היו טובים במספרים, לאחרים היה זיכרון יוצא דופן לפרטים, והיו גם רבים שהצטיינו דווקא בחשיבה יצירתית ואמנותית. לקבוצת הצעירים המבטיחה הזו קרא טרמן "הטרמיטים שלי".

הנשיא שמעון פרס. אופטימי תמיד צילום: אלכס קולומויסקי

הוא חקר את הטרמיטים לאורך כל חייו המקצועיים. הוא וחוקריו פגשו וראיינו אותם באריכות, בתחילה בכל שנה ומאוחר יותר בכל חמש שנים. הם ניהלו רישום של ציוניהם בלימודים מבית הספר ועד האוניברסיטה, עקבו אחר בריאותם, ההרגלים התזונתיים שלהם, מצב נישואיהם ונישואי הוריהם, האם היו חרוצים, האם היו מוחצנים, כיצד נהגו לשחק, כמה ספרים קראו, ממה התאכזבו, כיצד ישנו - ועוד מנעד עצום של פרמטרים שתועדו בקפדנות במשך העשורים. את הממצאים תיעד טרמן בסדרת ספרים עבה שזכתה לשם "מחקרים גנטיים בגאונות". טרמן ציפה שהטרמיטים שלו יהיו המנהיגים הפוליטיים והעסקיים של אמריקה, וקיווה שהמעקב המדוקדק שערך יסייע לזהות בעלי פוטנציאל דומה בעתיד. בראיונות לתקשורת כינה אותם "האליטה הבאה של המדינה".

התוצאה המשמעותית ביותר של המחקר היתה השינוי התפיסתי בנוגע לאיתור וטיפוח של ילדים חכמים. הרעיונות של טרמן הביאו לבתי הספר את התוכניות למחוננים, לאוניברסיטאות את מבחני ה־SAT והפסיכומטרי ולמקומות עבודה את מבחני ההתאמה.

אבל בכל הקשור לטרמיטים, החזון של טרמן פספס לגמרי. כשהטרמיטים הגיעו לגיל העמידה, היה כבר ברור שהחבר'ה החכמים האלה כבר לא יעמדו בציפיות הגדולות שטרמן תלה בהם. כמה מהם שגשגו בעסקים, בשירות הציבורי וחלקם גם באקדמיה, אך לרובם המוחלט היו קריירות רגילות לגמרי. הם הרוויחו רק מעט יותר מהממוצע. לא היו בהם חתני פרס נובל ולא מנהיגים. למעשה, הדגים בעבר הסוציולוג פיטרים סורוקין, אם היה טרמן מלקט קבוצה אקראית של ילדים ומתעלם מרמת המשכל שלהם, סביר להניח שהקבוצה היתה מגיעה לפחות להישגים דומים. לקראת מותו של טרמן, בסוף שנות החמישים, הודה ש"מצאנו שאין התאמה בין אינטלקט להישגים בחיים". המחקר נמשך עד ממש לאחרונה על ידי עמיתיו של טרמן. אבל לא היה בו עוד צורך: הוא לא הצליח להוכיח דבר, מלבד את טעותו של החוקר שהוביל אותו. באין דורש, הררי הנתונים על חיי המשתתפים החלו לצבור אבק בספרייה המפוארת של סטנפורד.

עד שגילה אותם הווארד פרידמן, פרופסור לפסיכולוגיה וחוקר ותיק ומוערך בחקר אריכות הימים. "שנים רציתי לעשות מחקר מתמשך על הקשר שבין אופיים של בני אדם לאורך החיים שלהם", אומר פרידמן בראיון ל"מוסף כלכליסט". "היה לי ברור שמחקר כזה יעלה מיליונים. כמובן הטרידה אותי גם העובדה שכאשר המחקר יסתיים אני כנראה כבר אהיה מת. אבל אז יום אחד שמעתי שקולגה שלי במורד המסדרון חוקרת בעזרת מסד נתונים ישן של סטנפורד את תופעת הלחץ אצל נשים.

כשהתעניינתי באיזה מסד נתונים מדובר, גיליתי שמדובר בזה של טרמן. אף אחד עוד לא חשב להשתמש במחקר המדהים הזה כדי לחקור איזה סוג של אנשים מגיע לגיל 80, 90 ו־100. החלטתי שאקדיש שנה מחיי כדי לבדוק אם אוכל למצוא קשרים סטטיסטיים מובהקים בין תכונות מסוימות אצל הנחקרים לבין בריאותם ותוחלת החיים שלהם.

"שני עשורים אחרי היום ההוא, אני עדיין מתעסק באותו בסיס נתונים", אומר פרידמן ומחייך. "המידע שם ממשיך לספק לי הפתעות. אני אוהב את הצורה שבה פתאום מתגלה תבנית שאף אחד כלל לא חשב שהיא קיימת. במחקרים האלה אתה אף פעם לא יודע מה תמצא בסוף. טרמן הלך לחפש את הקשר בין גאונות להצלחה, ובסוף מתברר שהקשר הרלבנטי באמת הוא משהו אחר לגמרי.

"התוצאות שהגענו אליהן עד כה כבר מערערות הרבה מהידע הקיים על הדרך להגיע לשיבה טובה. למעשה, אם אתה רוצה להאריך חיים, אתה צריך לעשות בדיוק את ההפך ממה ששמעת עד היום כדי להשיג זאת".

הווארד פרידמן צילום: M. W. Schustack

אין חוש הומור? קבל עוד עשור

את המחקר המקיף שלו (שערך בשיתוף לסלי ר' מרטין) פרסם פרידמן בפברואר האחרון, ומיד אחריו את ספרו "The Longevity Project", המבוסס על ממצאי אותו מחקר. שניהם עוררו התרגשות עזה בקהילה המדעית. חלק מהמדענים הגיבו בביקורת חריפה על התוצאות, שרובן סותרות לחלוטין את הממצאים העכשוויים בתחום. הביקורת נמתחה בעיקר על אוכלוסיית המחקר המקורית, שכללה בעיקר ילדים חכמים מהממוצע ואחוז אפסי של שחורים. אבל פרידמן ענה לכל המבקרים שלו בזה אחר זה, והסביר כי שיטות המחקר שלו פתוחות לביקורת ועומדות לחלוטין בקריטריונים מדעיים. במקביל, העיתונות האמריקאית התנפלה בתאווה על הממצאים. מלקולם גלדוול, כתב "הניו יורקר" ואחד מסופרי המדע הפופולרי המצליחים בעולם, כינה את ספרו של פרידמן "חשוב ומרתק", וב"וול סטריט ג'ורנל" הוא כונה "קריאה מהפנטת ורבת חשיבות". אפילו אופרה ווינפרי, שאינה נוטה להתלהב מהז'אנר, תיארה את הספר כ"יוצא דופן, באופן שגורם לך לחשוב מחדש על הכל".

מה שמפתיע כל כך במחקר של פרידמן הוא שהוא נוגד את האינטואיציה - לפחות בכל הקשור לבריאות ואריכות ימים. התוצאות של ניתוח הנתונים שעליו שקד פרידמן במשך השנים האחרונות מלמדות שהגישה העליזה, נטולת הלחצים וההומוריסטית לחיים פשוט אינה עומדת במבחן השנים. המנבא הטוב ביותר לכך שילד יאריך חיים הוא תכונה שפרידמן מכנה "מצפוניות". "מדובר במכלול התכונות שמערב התמדה, זהירות, עבודה קשה, מוסר גבוה ומעורבות גבוהה בקהילה. זה לרוב בדיוק ההפך מקלילות", אומר פרידמן. "אם בגיל 10 או 11 הילד שלך מפגין סימנים שהוא מאורגן ושקול, אולי טיפה יתר על המידה, כמעט אובססיבי בדברים מסוימים, ולא כל כך חופשי ונטול דאגות, אז יש לך סיבה לשמוח, הילד שלך כנראה יאריך ימים".

אז ככה זה. ילדים עליזים ושמחים חיים בממוצע פחות שנים מחבריהם הרציניים יותר לספסל הלימודים. הממוצע של טרמן מדבר על פער משמעותי בן חמש שנים. זאת אמנם לא סיבה למחוק את החיוך מפניו של ילד מאושר, אבל זו בהחלט סיבה לתמוה אם כל מה ששמענו עד היום על הומור ושמחת חיים כאינדיקטורים לאריכות חיים הוא לא יותר מתחושה בלתי מבוססת.

"כשחושבים על התוצאות הן הגיוניות", ממשיך פרידמן לבאר. "ילדים עליזים ואופטימיים נוטלים יותר סיכונים בחייהם כשהם גדלים. הנטייה הזו לעליצות מביאה אותם בשנות חייהם המאוחרות יותר להאמין שדברים טובים יקרו להם, שלסיכונים שהם נוטלים אין השפעה מזיקה עליהם. וכך הם נוטים להיות שתיינים כבדים יותר, מעשנים, או בעלי תחביבים שיש בהם סיכון גבוה. למעשה דרגה מסוימת של דאגנות, זהירות ותכנון מראש, אצל ילדים ומאוחר יותר בחיים, היא האינדיקטור הטוב ביותר לניבוי של חיים ארוכים אצל אינדיבידואלים".

המלכה אליזבת צילום: איי אף פי

מתגרש? הפסדת עוד חמש

מסקנה מוזרה אחרת במחקר שלפרידמן אין הסבר עליה מצביעה על קשר ישיר בין אריכות חיים להתחלת לימודים בבית הספר היסודי בזמן הנכון. "ילדים שהחלו את לימודיהם בכיתה אל"ף בגיל צעיר יותר משאר חבריהם לספסל הלימודים היו מועדים לחיים קצרים יותר", אומר פרידמן. "ילד שמתחיל את לימודיו בבית הספר לפני גיל שש מוגדר כילד בקבוצת סיכון לתמותה מוקדמת יותר. כנראה מספיק זמן משחק והיכולת לתקשר בצורה טובה עם חבריהם ללימודים הם פקטורים קריטיים. אנחנו עדיין לא יודעים לומר מדוע זה כך".

אינדיקטור מקצר חיים נוסף בילדות, גם הוא מוריד חמש שנות חיים בממוצע, נובע מגירושים. הנתונים שניתח פרידמן מראים את המגמה הזו בבירור. ילדים להורים גרושים לא מתאוששים מזה במונחים של שנות חיים. באופן מפתיע, אובדן של אחד ההורים למוות מוקדם לא משפיע על אריכות חיי ילדיהם, אבל בעוד שאפשר למות בשקט, להתגרש זה כמו לקצוב את חיי הילדים לחמש שנים פחות.

לנישואים טובים, למרבה ההפתעה, אין השפעה דרמטית על אורך חייהם של בני הזוג. ההשפעה שכן קיימת רלבנטית רק לזכרים. "מהנתונים שלנו די ברור שרק הגברים מרוויחים מנישואים חיים ארוכים יותר, הנשים מסתדרות היטב גם בלי גברים בהקשר הזה", מסביר פרידמן. "בעוד גברים נשואים מאריכים חיים עד גיל 70 ומעבר לכך, פחות משליש מהגרושים הצליחו להגיע לגיל הזה. גירושים לא רק פוגעים ישירות במעגל החברתי הקרוב של גברים, בקרבה למשפחתם, אלא גם יוצרים התנהגויות חדשות, נטולות הבקרה של מערכת נישואים. וההתנהגויות האלה הן לא אחת פחות בריאות עבור אותם גברים, במיוחד בגילים יותר מתקדמים. לעומת זאת, נשים שהתגרשו ונישאו מחדש חיו טיפה יותר מאשר נשים שהתגרשו ולא נישאו שוב. אצל נשים, כך נראה, ההשפעה של גירושים היא מינורית, אם בכלל קיימת".

פרידמן, שלרשותו עמדו נתונים מפורטים על הזוגיות של הנבדקים במחקר, החליט לצלול מעט יותר לעומקם של הנתונים ולבדוק את טיבן של מערכות היחסים, וכיצד פרמטר זה משפיע על אריכות חיים. שוב עולה התבנית שמעידה כי גברים הם המרוויחים העיקריים, אבל לא תמיד זה כך.

"גילינו ששביעות הרצון של הגבר מהזוגיות היא בעלת השפעה גדולה יותר על איכות ואורך החיים של שני בני הזוג במערכת זוגית. כלומר ככל שהגבר מרוצה יותר במערכת היחסים, כך גם הוא ואשתו, או בת זוגו, יאריכו חיים וישמרו על בריאות תקינה יותר. קשר דומה לא נמצא אצל נשים. הן מאריכות חיים ללא קשר לשביעות הרצון מהמערכת הזוגית. אבל מה שכן גילינו אצל נשים זה את הקשר בין סקס לאריכות חיים. נשים בעלות חיי מין נהדרים האריכו חיים יותר מנשים שחיי המין שלהן היו פחות מוצלחים. אנחנו לא יודעים עדיין להסביר את זה, אבל זאת עובדה".

ומה לגבי הגנטיקה? נהוג לחשוב שזהו האלמנט הקובע ביותר, לפחות בכל הקשור לתוחלת החיים.

"זה פשוט לא נכון. הגנים אחראים רק לשליש מהגורמים לחיים ארוכים. שליש נוסף הוא אורח החיים. השליש הנוסף הוא כמובן מזל".

קריירה לחוצה? ראה זאת כברכה

יותר מהכל, המחקר של פרידמן מעמיד שתי הנחות גדולות בנוגע לאיכות חיים במבחן המציאות. האחת היא זו שגורסת כי לקחת את הדברים בקלות ולהפחית לחץ מוסיף שנות חיים, והשנייה היא זו שמדגישה את השפעת הדאגה כמרכיב מקצר חיים. בשני המקרים המחקר של פרידמן הגיע לתוצאות הפוכות. אנשים, בעיקר גברים, שהצליחו בחייהם המקצועיים, חיו בממוצע חמש שנים יותר מאשר חבריהם הפחות מצליחנים, שלקחו את הדברים "בקלות" וחיו חיים רגועים ושלווים יותר.

"הצלחה בחיי הקריירה היא באופן מפתיע בעלת ההשפעה המשמעותית ביותר לטובה על אורך החיים. אנשים טועים לגבי לחץ - הוא עושה לנו גופנית ונפשית יותר טוב מרע. כל עוד מדובר בלחץ טוב, כלומר בלחץ שנובע מעבודה שאתה אוהב. גם נוירוטיות, בעיקר בגילים מבוגרים יותר, מתבררת כתכונה לא רעה להישרדות. אם אתה חושב שהכל מצוין כל הזמן, סביר להניח שלא תעשה בזמן את הבדיקות שלך. גם התכונה הזו קשורה באופן מובן להצלחה בעסקים ובפוליטיקה.

"אמביציה, התמדה, שליטה בדחפים ומוטיבציה גבוהה הן תכונות שתורמות לחיי קריירה מוצלחים, שגם מביאים ליותר שנות חיים. בדרך כלל הצלחה בקריירה מביאה עמה יותר אתגרים ועומס עבודה גדול יותר, אבל באופן פרדוקסלי, לכל הלחץ הזה יש מתאם ברור עם בריאות ארוכת טווח. את הביטוי הכי דרמטי לעובדה הזאת מצאנו בעיקר בגיל מתקדם ביותר. אנשים שהמשיכו לעבוד אחרי גיל הפרישה היו משמעותית בריאים יותר והאריכו חיים מאשר חבריהם הנינוחים יותר, גם אם בחלק מהמקרים הם היו מאושרים פחות. וזה מלמד אותנו גם על חלקו של האושר במשוואה, הוא מוערך יתר על המידה. הממצאים שלנו למשל מלמדים כי כדאי לחשוב פעמיים לפני פרישה. ויתור על עבודה מעניינת ודורשנית בעבור חיים בקהילת שחקני גולף, הרחק מחבריך ומעמיתיך, יקצר לך ברוב המקרים דרמטית את החיים".

דבר נוסף שעלה מהמחקר של פרידמן: מאריכי חיים נטו לא להתפשר על האושר שלהם. "רובם המוחץ לא נתנו לעבודה שלהם להפוך למשהו מונוטוני ושנוא ממש עד הרגע האחרון. מאריכי ימים שמצאו את עצמם בסביבות עבודה שבהן עמיתיהם אמללו אותם, או שמקום העבודה פשוט לא היה יכול לספק להם את המשאבים הנדרשים לשם השלמת המשימה, עשו דבר אחד - עזבו למקום אחר. כמובן, לאור אופיים הזהיר, הם עשו זאת רק אחרי שהיה להם משהו אחר ביד".

האופי הוא אכן המפתח עבור פרידמן. "אנחנו חושבים שהכל מתחיל שם, עוד הרבה לפני עניינים גופניים ובריאותיים", הוא אומר. "האופי האולטימטיבי מבחינת אריכות החיים הוא תערובת של מוסר גבוה, היעדר אנוכיות, אבל מצד שני התעסקות רבה בפרטים קטנים, באופן אובססיבי כמעט. אלו אנשים שמצייתים לחוק ומאופיינים על ידי חבריהם כאחראיים מאוד. למכלול התכונות הזה יש השפעה זהה על הסיכוי להאריך חיים כמו ללחץ דם או לרמת הכולסטרול. אנשים כאלה נוטים לדאוג, לתכנן לטווח ארוך, לעשות רשימות, להיות לחוצים, לחיות על פי יומן. הדאגנות היא בהחלט תכונה שמאפיינת את כל הקבוצה הזאת. כמובן מדובר בדאגנות במידה, במידה בריאה, במקרה שלהם זוהי מידה בריאה מאוד. לכן הייתי פוטר את ההנחה שדאגות יכולות להרוג אותך, ומשנה אותה לכך שהן כנראה יועילו לך במידה רבה".

איך מסבירים את זה? האם מה שלא הורג אותך אכן מחשל אותך ומועיל לבריאותך? האם בדרך כלשהי חיים בלחץ מתון מוציאים מהמערכת את המיטב שבה? פרידמן מסביר את זה בהיגיון דידקטי שמזכיר במשהו את זה של רואה חשבון זהיר. 

"ההסבר המתקבל ביותר על הדעת הוא שקבוצה זו של אנשים מגנה יותר על בריאותה מאשר קבוצות אחרות. היא תשתמש יותר בחגורות בטיחות בעת נסיעה, סביר להניח שהיא תיבדק באופן קבוע אצל רופאים ותמלא את הוראותיהם בקפידה. זאת קבוצה שתעסוק פחות בפעילויות מזיקות כמו עישון ואפילו נהיגה פזיזה או מהירה. לא מדובר בשונאי סיכון בהכרח, אבל היכולת שלהם להעריך עד כמה הם מסוגלים לקחת סיכון בלי לגרום לעצמם נזק גדול מדי היא מאוד מדויקת. מכלול התכונות הזה גם מוביל אנשים מסוג זה ליצור נישואים מאושרים יותר, חברויות אמיצות יותר, סיטואציות בריאות יותר בעבודה. אלה אנשים שיוצרים נתיבים ארוכי טווח בחיים, והם דבקים בהם. מה שיפה הוא שהמחקר לימד אותנו כי סוג ההתנהגות הזה הוא לא בהכרח מולד. אפשר ללמוד אותו ולאמץ אותו מאוחר יותר בחיים, אף שבילדות ההתנהגות היתה אחרת. זוהי דרך שכל אחד יכול להצטרף אליה בכל שלב, והיא מובילה לפרסים: חיים ארוכים בבריאות טובה".

המון חברים? לא מבטיח עוד שנים

עושה רושם שפרידמן, פרופסור לפסיכולוגיה באוניברסיטת קליפורניה ריברסייד, הוא גם הטיפוס הקלאסי העונה להגדרת המחקר שלו לאריכות חיים. בשיחת הווידיאו איתו אני לא יכול שלא לשים לב לסדר המופתי במשרדו. הוא נראה מסודר, מטופח, הדיבור שלו זהיר ושקול, וכשאני שואל אותו אם יכול להיות שחיבתו לחיים מסודרים היטתה את תוצאות המחקר הוא עונה בחיוך: "אני זהיר מכדי לעשות טעויות מחקריות כאלה".

אנחנו מדלגים לחלק במחקר שבדק את השפעותיהן של תחושות אהבה על מאריכי חיים, ועל ההפתעה שהתגלתה שם. פרידמן גילה כי אנשים שדיווחו על כך שהם מרגישים נאהבים ומטופלים על ידי סביבתם אמנם דיווחו על תחושות אושר גבוהות יותר, אבל בשורה התחתונה זה לא הוסיף להם יתרון שתורגם לשנות חיים נוספות. "היתרון המשמעותי ביותר של קשרים חברתיים עבור מאריכי חיים מגיע לא מתחושת הקבלה, אלא מתחושת הנתינה", מסביר פרידמן. "ראינו יתרון ניכר, גם בריאותי וגם במונחים של שנות חיים, אצל אנשים שהיו מעורבים בעזרה לזולת. התבנית הזאת שוב מתחברת לאופי של מאריכי חיים. הם נוטים להתחבר לאנשים שיש להם הרגלים בריאים וזהירים, בדומה להם עצמם. זה מחזק אצלם את אורח החיים הזה, ופרויקטים של התנדבות למשל מקבצים לא אחת אנשים דומים באופיים ויוצרים חברויות המחזקות התנהגות מסוג זה. הרשתות החברתיות הללו הן קריטיות מבחינת אריכות ימים. לכן אלמנות חיות יותר מאשר אלמנים, ואפילו יותר מנשים נשואות. הן נוטות לארגן סביבן רשתות חברתיות חזקות ותומכות".

אהוד ברק צילום: עטא עוויסאת

אנחנו חותמים את הראיון בנקודה ישראלית כואבת. המחקר של פרידמן מצביע על האפשרות שאלפי אזרחים ישראלים חיים בממוצע פחות ממה שהיה מתאפשר להם בשל השירות הצבאי. "תראה, הנתונים שלנו מעידים כי יוצאי צבא 'קרביים' חיים פחות מאשר חבריהם שהיו בתפקידים עורפיים יותר, גם אם שירותם הצבאי עבר ללא כל פגע. אנחנו מדברים על נתונים אמריקאיים, ולא על חברה שלמה שעבורה שירות צבאי ומלחמה הם סוג של קונצנזוס. אין לי מושג איך זה בישראל, אבל כאן גילינו כי מדובר באיום בריאותי חמור. בעיקר בשל מפל האירועים שלא אחת נובע מהשתתפות בקרב - בחירה בהתנהגויות מזיקות כדי להתמודד עם ההתנסות. אבל גילינו שאנשים שמצאו סוג של משמעות באירועים הטראומתיים שעברו ותרגמו אותה לתהליך פוזיטיבי, שבנה להם בחזרה את הביטחון והאמון בעולם, החזירו את עצמם למסלול מאריכי החיים ולחיים בריאים ככלל. זה היופי שהנתונים מצביעים עליו, היכולת הגמישה של אנשים לעבור ממסלול אחד למסלול אחר".

פרידמן לא מפסיק להתפעל מהאוצר הזה, שהוא נובר בו כבר יותר מ־20 שנה. הוא מעורב בסיפורים האנושיים של הנבדקים באופן אישי, כמו גם בנפתולי האנליזה הסטטיסטית מסחררת המוחות שנדרשת כדי לנתח את הררי המידע שמאחוריהם מסתתרים סיפורי חיים שלמים. הוא מתכוון להמשיך לחקור את המטמון שהפך לכל עולמו המקצועי.

המשימה הבאה שלו מלהיבה אותו לא פחות מזו הנוכחית. הוא רוצה להשתמש במידע כדי להבין לא רק למה חלקנו מגיעים רק לגיל 50 או 60 ואחרים מפליגים אל השיבה הטובה, אלא גם כדי להבין מדוע חלקנו עוברים מהצלחה אחת לאחרת בעוד חלקנו עוברים בחיים מקושי אחד למשנהו. "אנחנו קוראים לזה מזל", אומר פרידמן בחיוך גדול, "אבל אולי אנחנו יכולים למצוא פה כמה טיפים כיצד לשדל אותו לבקר יותר בחיינו". תנו לו עוד 20 שנה והוא יחזור עם תוצאות. אחרי הכל יש לו זמן, הוא הטיפוס שמאריך שנים.