טייקוני הסוציאליזם

קווים לדמותם: הז'אנר: אבות התעשייה הישראלית, שעדיין מעוררים לעתים תחושה שהם חיים בשנות החמישים. מילות מפתח: ציונות, ערכים, "תעשייה היא ריצה למרחקים ארוכים". בית גידול נפוץ: נהריה. לוק: אתא. הילדים: כבר מצוידים בחוש פיננסי משוכלל יותר, שהרים את האימפריה גבוה יותר. דמיינו את: סבא שלכם, אבל עם חוש עסקי. להיות ישראלי זה: לשקוט 40 שנה.

אלי הורביץ

האיש שהתחיל כשוטף כלים במעבדה והתחתן עם בת למשפחת מייסדי טבע נהפך לאדם המזוהה ביותר עם חברת הדגל של ישראל.

אלי הורביץ תמיד נשאר שחקן קבוצתי, שמדגיש שוב ושוב שהוא לא עשה שום דבר מיוחד. "הפרס שמקבל אדם מגיע לקבוצה", אמר עם קבלת פרס ישראל ב־2002, וזו לא היתה רק סחיטת מחמאות פולנית. בן 79, הוא משתייך לדור של תעשיינים שהקים אימפריות ישראליות אבל חשב על עוד דברים פרט לצבירת הון אישי. דור שדיבר במושגים של ערכים, חברה ועם. "כסף לא היה העיקר בבית", סיפר באחרונה, "ההורים באו ארצה כדי לבנות עם, זה היה חשוב יותר מכל דבר אחר. חינכו אותנו על גבורת בר כוכבא ומצדה וטרומפלדור". גם כשכבר טיפס לצמרת, אביו לא התרשם מהכסף, אבל התפעל מהקשר שלו עם שמעון פרס.

אלי הורביץ צילום: אביגיל עוזי

כסף כמובן לא חסר, והורביץ פרש מטבע אחרי שגרף עשרות מיליוני דולרים בשכר, מניות ואופציות. אלא שהוא נטה פחות מאחרים סביבו לנופף בהון, או בקשרים, או במעמד. בתרבות שבה רצים לספר לחבר'ה עוד לפני שגומרים, הורביץ בנה תאגיד גלובלי של יותר מ־40 אלף עובדים ששווי השוק שלו הגיע בשיאו ל־60 מיליארד דולר, ושמר על השקט, בתקשורת ובחיים. כשפרש, שוויו הוערך ב־480-430 מיליון דולר. "אני האדם הכי משעמם בעולם, וטוב לי. נשוי לאותה אשה, מתגורר המון שנים באותה דירה וכל חיי עבדתי במקום עבודה אחד. זו עובדה שהמספרים המוחלטים בטבע הם יוצאי דופן בממדים ישראליים, אבל זה פשוט כי אחרים לא רצו מספיק. אכן הצלחתי, אבל הכל תמיד עם עבודה קשה. בלי הברקות, צעד אחר צעד ועם הרבה הרבה זיעה".

איכשהו, במקרה שלו ושל בני דורו, אפשר לקנות את זה. חלק מהכוח שהפך את טבע למניה של המדינה נעוץ בכך שהציבור האמין בצניעות, ביושר ובהתעקשות שהורביץ שידר. בנכונותו לחיות חיים משעממים ועקביים, במדינה שבה הכסף נהפך לערך עליון ובעם שאבני היסוד שלו נהיו האי־שוויון.

עוד בשבט טייקוני הסוציאליזם

דב לאוטמן. הגרסה החברתית. מפעלים לפריפריה, תחתונים להמונים, פעילות ציבורית וחשיפה גדולה (כולל הבן שהתאבד והמחלה) שמזמינה חיבוק ואמפתיה.

מיכאל שטראוס. הגרסה החלבית. אימפריה אימפריה, אבל בסופו של דבר מדובר בחלב של אמא. או מבחינתו: "לקנות מכונה ולבנות מוצר חדש זו אהבה לטווח ארוך".

סטף ורטהימר. גרסת מגש הכסף. נאצים, פלמ"ח, מחרטה שנהפכה לאימפריה ותרבות שלא מתאימה לשוק ההון, כפי שאמר עליו פעם אלי הורביץ.

אברהם (בונדי) לבנת. הגרסה הפטריארכלית. מנהל את האימפריה ביד רמה, אבל רק בתוך הפמיליה. לנוכח החשאיות הכבדה, זוכרים לו בעיקר את החיבה לאולמרט ולמונופולים.

לשאר טיפוסי הבכירים לחצו כאן