אמור לי אילו משקפיים אתה מרכיב, ואומר לך מי אתה

קלוד סמואל הוא דמות צבעונית. הוא בן 54, חובב קראטה ובעל חגורה שחורה דאן 4, ובשנים האחרונות עוסק בשַיט. הוא אופטומטריסט, וכך היו גם אביו, סבתו והוריה של סבתו. הוא התאים משקפיים ליצחק רבין, אריאל שרון ועוד ראשי ממשלה ונשיאים - "כולם חוץ מנתניהו וקצב", הוא אומר, ועם לקוחות בוטיק המשקפיים המעוצבים שלו נמנים יולי עופר, אביגדור פלדמן, רפי גינת וקרן מור. והוא באמת אוהב משקפיים. כך לפחות מעידים 800 הזוגות הייחודיים, העתיקים, המודרניים ולרוב המטורללים למראה באוסף שלו. גם ההתלהבות שלו כאשר הוא מודד אותם מראה כמה הוא אוהב משקפיים. לראות אותו, עם הקרחת, המבטא הצרפתי החריף והגוף האתלטי, מחליף בהתרגשות בין זוג משקפיים נשי לזוג נדיר ששימש את אלטון ג'ון, זו חוויה תיאטרלית של ממש.

"תבהירי שאני לא אוסף מניפות", הוא אומר כשהוא מצטלם ל"מוסף כלכליסט" מחזיק במניפה נשית אופטית מתקופת נפוליאון, שבתוכה טמונה עדשת משקפת נסתרת. "היפה במניפה הזאת הוא שהיא לא באמת נועדה לאוורר, אלא לאפשר לאשה שאוחזת בה להציץ, בתיאטרון למשל, ולראות מי יושב עם מי, מי מתנשק עם מי ומה כל אחת לובשת. יש למניפה גם מקבילה גברית מסוף המאה ה־18, פחות שימושית: מקל הליכה עם עדשה מוסתרת בתוכו. ביום ראשון אני טס לפריז להביא אותו, עם עוד משקפות תיאטרון מוזהבות מהמאה ה־19. זה יעלה לי עשרת אלפים יורו. אני גם מחכה להזדמנות לקנות משקפיים של פברז'ה, מפעל תכשיטים שעשה בעיקר ביצי זהב ואמייל לצאר ולמקורבים שלו. כרגע הם דורשים 30 אלף יורו לזוג. אני גם מחפש בנרות משקפי נזיר מעור מהמאה ה־15. יש זוג אחד במנזר בגרמניה".

משקפופרים סמואל מתאים משקפיים "משקפי הארי פוטר יתאימו לבייבי פייס של שטייניץ, לעופרה שטראוס יתאימו משקפיים חתוליים בסגנון מרילין" דיאנה בחור ניר לכתבה המלאה 

אין בעולם רשימה רשמית של אספני משקפיים גדולים, אבל אם היתה, סמואל מעריך שהיה נמנה בעשירייה הראשונה. אולי בחמישייה. האוסף שלו מתחרה בכבוד בזה של כמה מוזיאונים למשקפיים. בעוד כמה חודשים הוא יוטס לצרפת ויוצג במוזיאון המשקפיים הגדול באירופה בעיר מורה, צרפת - שמכיל רק 450 זוגות, הרבה פחות ממה שיש לסמואל. "תקציבי המוזיאונים אינם גדולים", הוא מסביר. "הם גם רוכשים מלאי של דברים ישנים וממנו בונים את האוסף. אני לא קונה קולקציות אלא רודף אחרי פריטים מסוימים". את האוסף הראשוני, כמו גם הרבה מהכסף שדרוש לתחזוקתו, סמואל ירש. כאשר משפחתו עלתה מצרפת אביו מכר את עסקי האופטיקה המשפחתיים, שכללו גם את רשת משקפי היוקרה הצרפתית אופטיקה מאירוביץ'. "בגיל 25 האוסף עבר אליי", הוא מספר. "הפריט הראשון שרכשתי היה משקפיים סיניים מהמאה ה־19, בקופסה מעיסת נייר מצופה לכה. נדלקתי על הפונקציונליות והאסתטיקה, וחוץ מזה אהבתי את הריח. ריח חזק של חומר ישן, טבעי, קצת עבש. כך למדתי גם לבדוק עם מיקרוסקופ את החומר, החותמות והסדקים. אספנות משקפיים זו אמנות. כבר היו כבר פרטים שהזמנתי בחו"ל והחזרתי כי זה היה זיוף.

"בעיניי המרדף אחרי משקפיים הוא חקירה היסטורית", הוא אומר, מחליף למשקפיים שבמקום ידיות יש להם שרשראות גדולות עם עגילים כבדים ונשיים בקצה. "זו חשיפה של סיפורים על אנשים. הרי המשקפיים קיימים מאות שנים, וברובם הם שימשו את האינטלקטואלים ומובילי התרבות. האנשים שהיו צריכים לקרוא ולכתוב. למשל המשקפיים מתקופת הרסטורציה, כשהמלוכה חזרה לצרפת לכמה שנים, אחרי נפילת נפוליאון. זאת היתה תקופה של רוח מהפכנית ושחרור הג'נדר. נשים התלבשו בצורה קצת גברית, גברים התלבשו קצת כמו נשים. לא היתה קונוטציה מינית בלבוש, זו היתה אמירה חברתית. גם עיצוב המשקפיים היה אז מאוד פרובוקטיבי. זה היה הרגע בהיסטוריה שבו התחילו לעצב משקפיים שלא היו שימושיים, לא היו למטרה אופטית, אלא בעיקר לטיזינג, התרסה. כמו תצוגות אופנה שרואים בטלוויזיה, של בגדים שלא נמכרים, כך היה עם המשקפיים בפריז של 1820. הם היו אמירה של מי שעיצבו אותם ושל מי שהרכיבו אותם", הוא מוסיף, מחליף לזוג משקפיים שעדשותיהם נראות כמו דגל ארצות הברית, וששימשו באחד מקמפייני הבחירות של ריצ'רד ניקסון. "למשקפיים היתה סמליות גדולה במיוחד לפני 1910, השנה שבה הפלסטיק נכנס לתעשייה. קודם לכן השתמשו בחומרים כגון שנהב ושריון צב, ולגודל ולחומר היתה משמעות. נגיד, אלה משקפיים מהמאה ה־19, ממנדרין שבסין", הוא מציג זוג אחד, גדול במיוחד. "רואה את הגודל? הוא נועד לתאר את העושר הרב של האדם שהרכיב אותם. אוי, והנה זוג מספינה שטבעה מול חופי תל אביב.

סמואל וידידים. "למוזיאונים אין די תקציב לרדוף אחרי זוגות נדירים, כמו שאני עושה" צילום: אוראל כהן

"לכן, כמעצב משקפיים וכאספן, מדכא אותי שהסמליות שתמיד ליוותה את המשקפיים מוחלפת במותגיות, בצורך של אנשים להרכיב את המילה דיור, או דולצ'ה וגבאנה או קרטייה, בלי שום דמיון, בחירה או ניסיון לספר משהו על עצמם. זה כמו לשים באמצע הפרצוף פלקט שעליו כתוב 'יש לי יכולת'. זה שואו אוף מגוחך. זה לרוב האנשים שיש להם הכי פחות, ודווקא הם צועקים".

מה הפריט האהוב עליך באוסף?

"ארגז העדשות של סבתא שלי. אלה עדשות ישנות, הכי פשוטות ולא ממש יקרות. זה פריט אישי ואינטימי של משפחה של אופטומטריסטים. אני כל היום בודק אנשים, וכך עשתה סבתי, שנרצחה באושוויץ. היא בדקה אנשים בשווקים בפריז. זה הדבר הכי ישן שיש לי מהמשפחה שלי, וכל מה שנשאר ממנה".