$
מוסף כלכליסט 31.3.11

לא באמת

מאיטלקים תככנים, דרך האחיין של פרויד ועד הגורילה קוקו. ההיסטוריה של השקר, לרגל 1 באפריל

בלדד השוחי 10:2531.03.11

משחר ילדותנו מספרים לנו ששקר זה רע, ואנו מספרים את אותו הדבר לילדינו ברגע שאנחנו מקבלים הזדמנות - אף על פי שרק מעטים יעלו על דעתם לומר את האמת כשהילד שואל שאלה לא נוחה. בסופו של דבר, כולנו מקבלים את השקר כחלק מהחיים. אנחנו מצפים לו מעורכי דין, עיתונאים ופוליטיקאים, ולפעמים גם מפי חברים. פעם בשנה אנחנו אפילו חוגגים אותו.

 

ולמה לא? מדובר בחבר ותיק. כולנו שיחקנו איתו, ורובנו משתמשים בו בצורה יומיומית כל כך שאנחנו כבר לא שמים לכך לב. נסו להיזכר מתי לאחרונה נפלט לכם שקר קטן ולא רצוני, משהו כמו "מובן שלא שכחתי את יום ההולדת שלך", "זה דווקא מאד טעים" או "לא אכפת לי, תחליט אתה". רוב הסיכויים שזה קרה בפעם האחרונה שדיברתם עם מישהו.

 

אפילו חיות משקרות. קוקו, הגורילה האמריקאית שלמדה את שפת הסימנים, תלשה פעם בהתקף זעם כיור מהקיר. אי אפשר להאשים את הגורילה על שהיא מתרגזת, כל מי שניסה ללמוד שפה זרה יודע שזה לא סיפור פשוט, אבל כשהמטפלים של קוקו שאלו אותה מה בדיוק קרה היא עשתה את הדבר הכי טבעי בעולם: האשימה את החתול. החוקרים עדיין לא בטוחים אם היא ניסתה לחמוק מאשמה או להתבדח ולשבור את המתח, אבל בנושא אחד הם תמימי דעים: קוקו הגורילה שיקרה ביודעין.

 

ריימונד סמיליאן ריימונד סמיליאן צילום: Alex Hernandez

 

הפילוסוף של השקרנים

 

השקר, אם כך, עתיק מההיסטוריה. גם ההיסטוריה עצמה, ברובה, מורכבת משקרים; מהפרעונים שהיו מתעדים הפסדים צורבים בתור נצחונות ועד למדינות מערביות מתקדמות שנבהלות נורא כשאיזה אתר אינטרנט מאיים לחשוף את השקרים הדיפלומטיים שלהן. גם גינוי השקר עתיק מאד, וכתבי מוסר מכל הדורות מתייחסים אליו כהתנהגות שמסכנת את המבנה החברתי כולו. ובכל זאת, הוגים רבים ציינו גם את יעילותו הבלתי ניתנת לערעור.

 

ילדים לומדים מוקדם מאד כיצד אמירת אי אמת יכולה להעלות את רמת החיים שלהם. לוקח להם קצת יותר זמן להבין מה הופך שקר למוצלח ואמין, והשלב הזה קרוי "השלב המקיאבליאני", על שמו של התככן והפילוסוף בן המאה ה־15, ניקולו מקיאבלי. מקיאבלי הפך את השקר למדע כשכתב בספר ההדרכה שלו לשליטים, "הנסיך": "לעתים יש להשתמש במילים כדי לכסות על העובדות, אך יש לעשות זאת כך שאיש לא ישים לב; או, אם הענין יתגלה, יש לדאוג לתירוצים זמינים ולספק אותם באופן מיידי". כאילו שמדינאים באמת צריכים פילוסוף שיסביר להם את מה שקוקו גילתה בעצמה.

 

כשהיטלר מבטיח

 

ומקיאבלי לא היה היחיד ששם לכך לב. בספרו הנודע לשמצה "מיין קמפף" ("מאבקי", בעברית) מתאר אדולף היטלר טכניקה שנקראת "שקר גדול". האזרחים הפשוטים, כך טען היטלר, מכירים שקרים קטנים ויומיומיים ומצפים להם. אך כפי שלא יעלה על דעתם לספר שקר ענקי ולא סביר בעצמם, כך קשה להם להאמין שמישהו אחר יעשה זאת, ולכן הם מאמינים לשקרים גדולים ביתר קלות.

 

אדוארד ברנייז אדוארד ברנייז צילום: Kurzon

השקר הגדול שעליו היטלר דיבר היה האשמתו של גנרל לודנדורף בהפסד הצורב של מלחמת העולם הראשונה. את הפצת השקר הוא תלה ביהודים, כמובן. לודנדורף והיטלר, מצדם, טענו שהכניעה היתה מעשה בגידה של הדרג המדיני ושמבחינה צבאית גרמניה לא באמת הפסידה. על בסיס השקר הבלתי סביר הזה (כ־5% מאוכלוסיית מעצמות המרכז נקטלו לפני הכניעה) הצליח היטלר לארגן הפיכה צבאית שקידמה אותו מסתם מפגין סדרתי לדמות מפתח בפוליטיקה הגרמנית.

 

מכונת התעמולה הנאצית הביאה את השקר הפוליטי לגבהים חדשים. ציטוט מפורסם המיוחס לגבלס, שר התעמולה הנאצי, גורס כי "קל יותר לשקר למיליונים מאשר לשקר לאדם בודד". נראה שגבלס לא באמת אמר את המשפט הזה, אבל אין ספק שהוא מכר להמונים שקר גדול אחרי שקר גדול, ובדיוק כמו שהיטלר הבטיח - זה עבד.

 

האבא של יחסי הציבור

 

כיום נפוץ סוג אחר של שקר להמונים. שקר הפרסום. והחלוץ הגדול בתחום היה אדווארד ברנייז, בן אחותו של זיגמונד פרויד, שהשתמש בתובנות של דודו כדי להוליד ענף חדש : יחסי ציבור.

 

עישון, לדוגמה, נחשב עד שנות ה־20 לעיסוק גברי מובהק. חברות הטבק ניסו לפנות להגיון של המעשנות הפוטנציאליות, אך לשווא, אז הם פנו לברנייז במקום. ברנייז, שהמציא את ההודעה לעיתונות, שכר קבוצה של דוגמניות צעירות שיעשנו באיזה אירוע ציבורי, ואז הודיע לתקשורת על הפגנה מיוחדת בה פעילות למען זכויות האשה יציתו את "לפידי החירות". האירוע כוסה בחדשות בהרחבה ואחוז המעשנות סגר פערים בכל רחבי העולם המערבי.

 

בעזרת ההפגנה המזויפת העישון הפך לאקט מחאתי, משהו שפרט על הרגשות של קהל היעד. הודעות לעיתונות הפכו נפוצות עד כדי כך שמחקר שערכה הקרן לחינוך תקשורת ב־2002 הראה שיותר ממחצית ממה שאנו תופסים כחדשות מגיע מתעשיית יחסי הציבור, וזה כולל את העיתונות הכתובה.

 

כך, בשלבים, הפך השקר למתוחכם יותר, עקיף יותר ויעיל יותר. הוא זוחל מתחת למגננות שלנו, עוקף את התהליך המחשבתי הביקורתי, ומתיישב בתוכנו כדי שנוכל להפיץ אותו הלאה. הטריק הגדול ביותר של השקר, ובעצם היחיד, הוא לשכנע אותנו שהוא לא קיים.

 

וכך השקר נהפך למשחק

 

ודווקא משום כך חשוב כל כך לחגוג את השקר הישן והטוב, הנאיבי, זה שפונה להיגיון. זה שאפשר לנתח, לגלות ולאבחן. האיש שהפך את השקר הזה למשחק והביאו לדרגת אמנות הוא ריימונד סמליאן, קוסם, מתמטיקאי, פסנתרן, הוגה דעות ומחבר חידות שאין שני לו.

 

סמליאן, שעומד לחגוג בקרוב את יום הולדתו ה־92, פיתח לפני יותר משלושה עשורים סוג של חידות שהפכו לקלאסיקה עולמית: חידות אבירים ונוכלים, המוכרות גם כחידות שקרנים. האבירים של סמליאן תמיד אומרים את האמת, והנוכלים שלו תמיד משקרים, ומשני היסודות האלה - יסודות שאפילו קוקו מסוגלת להבין - הוא בונה עולם שלם של היגיון צרוף.

 

אז לכבוד חג השקרנים ולכבודו של מר סמליאן, לפניכם חידת שקרנים קלאסית (ראו מסגרת) שמשחיזה את המחשבה ומאמנת אותה להבדיל בין כל השקרים לבין אחותם הבלתי נפרדת: האמת.

 

בימים אלה יוצא לאור ספר החידות של בלדד השוחי "שקרן, שחמטאי ומטבע זהב"

 

בטל שלח
    לכל התגובות
    x