אבא סיפר: "כשנפצעתי תפרו את פניי עם חוט ומחט כמו שתופרים גרב"
דב ויסגלס: "לחנות שמול אבא היו באים שחקני מכבי ת"א לקבל תשלום. ויסוקר, גלזר. זה היה מרגש בצורה בלתי רגילה"
נולדתי ב־1946 בבית החולים הדסה ברחוב בלפור בתל אביב. אמי ציפורה הגיעה לארץ מפולין מיד כשסיימה תיכון, ואבי דוד הגיע לארץ ב־1944 כחייל פולני בצבא הבריטי. גרנו ברח' דה האז בצפון הישן של תל אביב, וכשהייתי בן שש עברנו לרמת גן, שם העברתי את כל ילדותי ונעוריי. אמי היתה עקרת בית, ואבי היה סוחר בעורות לנעליים.
"החוויה הכי מרכזית שאני זוכר קשורה דווקא לחנות שמול החנות של אבי, שהיתה שייכת לסוחר עורות אחר, ברנרד חווסט, שהיה הגזבר של מכבי תל אביב בראשית שנות החמישים. פעם בשבוע השחקנים היו מגיעים אליו לקבל תשלום. כשהם היו באים הייתי נרגש בצורה בלתי רגילה. כל הילדים היו מתקהלים מסביב. בשבילי לדבר בגיל שבע־שמונה עם ויסוקר וגלזר, שהיו אגדות, היתה חוויה יוצאת דופן.
1950. דב ויסגלס, בן ארבע, עם הוריו ציפורה ודוד, תל אביב רפרודוקציה: אריאל בשור
"אמי עסקה בעיקר בגידול שלי ושל אחותי, והיתה עזר כנגד לאבי. הוא היה שייך לדור שלעולם לא נצליח להבין. בניגוד למשפחתה של אמי, שהיתה בת מזל, אבי היה הניצול היחיד ממשפחתו. הוריו, אחותו ואחיו, הסבים והסבתות שלו עד האחרון הושמדו בשואה. הוא עצמו לא היה במחנות ריכוז, אבל פרט לכך הוא עבר את הדברים הכי קשים. הוא סיפר לי על חוויותיו בצבא האדום. 'כשנפצעתי תפרו לי את החתך בפנים עם חוט ומחט כמו שתופרים גרב', סיפר. כשהיה שומע את אמי מתקוטטת עם אחותה בוויכוחים פולניים מסוג מי יזמין את מי לקלפים הוא נהג לומר בציניות: 'לי אין את הבעיות האלה. אני מהמאושרים כי אין לי משפחה'.
"אבי תיעב את פולין, שבה ראה את 'בית הקברות הגדול בעולם', ותמיד אמר ש'השואה היתה יכולה להתרחש רק בפולין'. אבל הוא כמעט לא הסכים לדבר על זה. 'זאת לא מחמאה שכל כך שונאים אותך', היה אומר. אני חושב שהיה בזה אלמנט של בושה ומבוכה בעבורו. אם שונאים אותך שנאה כל כך נוראית, אולי באחוז קטן אתה אחראי לכך. הוא היה מוטרד מאוד מהשנאה הזאת.
"למדתי בבית הספר יהלום ברמת גן, אצל מחנכת נפלאה בשם רבקה, אמה של מנכ"לית הבורסה אסתר לבנון. את לימודי התיכון עברתי באוהל שם, מוסד רמת־גני ידוע, יוקרתי, עם משמעת ומשטר נוקשים, מאוד לא ישראליים. למדו איתי בבית הספר אלי זהר, עוזי לנדאו, נוני מוזס, יוסי גינוסר. חיי החברה היו מאוד מפותחים, יותר מחיינו כתלמידים. עשיתי את המינימום ההכרחי כדי לעבור משנה לשנה בשלום.
"מגיל 13 היה לי ברור שאהיה עורך דין. החלטתי אחרי שקיבלתי במתנה לבר מצווה את הספר 'בית דין' של קוונטין ריינולדס, מגדולי הסנגורים הפליליים בארצות הברית, שמורכב מאפיזודות משפטיות של התיקים שטיפל בהם. בתור נציגיה המובהקים של הבורגנות הפולנית, הוריי היו מרוצים כמובן מהבחירה".
