שימו לב, אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר. קראו עוד הבנתי
שיזף רפאלי
ד"ר שיזף רפאלי פרופ' רפאלי הוא ראש המרכז לחקר האינטרנט באוניברסיטת חיפה לכל הטורים של ד"ר שיזף רפאלי

למי שייכות הפירמידות?

ומה ימצאו הארכיאולוגים של העתיד

שיזף רפאלי 11:5328.09.10

למי שייכים ממצאים ארכיאולוגיים? האם יש למישהו זכות ליטול חפצים מאתר ארכיאולוגי? והאם יש קשר בין השאלה הזאת, החלה על תלים ארכיאולוגיים, לבין חקר התרבות הדיגיטלית?

 

ילדים אוהבים להכריז על החוק "המוצא אינו משיב" בקריאת התרסה מתנגנת. אבל האם זהו פתרון קביל להסדרת הבעלות על שרידי העבר, מורשתן של תרבויות שהיו וחלפו?

 

הפירמידות המצריות, למשל, עדיין במקומן בעיקר כי היה קצת קשה להעתיקן משם. אבל ארטיפקטים רבים אחרים, קטנים כגדולים, "נמצאו" והועברו אחר כבוד למקום אחר. מרבית תוכנן של הפירמידות המצריות כבר לא שם, וכמעט כל אוצרות תרבויות המאיה והאצטקים במרכז אמריקה אינם במקומות המוצא. פסלי אבן במשקל של מאות טונות נחמסו על ידי צר וכובש, ונמכרו לסוחרים ואספנים. ארונות קבורה עם או בלי מומיות או עצמות, מגילות גנוזות יותר ופחות, כלי קודש, מנורות וכלי מטבח - חלקם מצאו את דרכם למוזיאונים, וחלקם נותרו בבעלות פרטית. המוזיאון הבריטי, למשל, מכיל אוצרות עתק בצורת פסלים ותחריטים שהובאו לשם מן הפרתנון שביוון, ואבן הרוזטה שהגיעה ממצרים. כמעט כל כובש בהיסטוריה השיב עמו שלל ממסעותיו.

 

הפירמידות המצריות עדיין במקומן בעיקר כי קשה להזיזן הפירמידות המצריות עדיין במקומן בעיקר כי קשה להזיזן

 

סערות פומביות סביב ענייני ארכיאולוגיה לא חסרות אצלנו. פעם אלו הפגנות של חרדים על נושא פגיעה בקברים וחילול כבוד המת, ופעם דיונים עמוקים על המשמעות המוסרית או הפוליטית העכשווית של ממצאים מתקופת בית שני. בגלל החשיבות הזאת, דיון ערכי בשאלות של ארכיאולוגיה אינו רק עניין פילוסופי. הוליווד הבינה את זה כשהפכה את אינדיאנה ג'ונס, ארכיאולוג והרפתקן, לגיבור. רבים מסרטיה המובילים עוסקים באוצרות אבודים ובהשתלטות עליהם. הדיונים המשפטיים הבינלאומיים שנגעו לבעלות על מגילות ים המלח עירבו בתי משפט, מדינות וארגונים בינלאומיים במאבק רב־אינטריגות שכנראה עוד לא ממש הסתיים.

 

יש שאלות אתיות, ויש שאלות חוקיות. את החוק כותבים אנשים, ובמקומות שונים הוא נכתב ושוכתב רבות כדי להתמודד עם ערכן הגואה של עתיקות, ועם המסחר הער שמתרחש בהן. למשל, חוק העתיקות בארצות הברית, הנוגע לאיסוף של ראשי חץ מאבן צור, שונה ביוזמתו המיוחדת של ג'ימי קרטר, שהיה בעצמו אוסף מושבע שלהם. גם פקודת העתיקות המנדטורית וחוק העתיקות הישראלי משתנים בהתאם לאינטרסים פוליטיים.

 

קריאת כיוון מוסרית חדשה בנושא עתיקות ומקומן הראוי ראתה אור לאחרונה בדמות ספרו של קרייג צ'ילדס הנקרא "המוצא אינו משיב" ("Finders Keepers"). צ'ילדס טוען שמקומן של עתיקות הוא במקום שבו השאירו אותן יוצריהן. מקצוע הארכיאולוגיה צריך, לדעתו, להימנע עד כמה שאפשר מהעתקת חפצים ממקומם, ואפילו להמעיט בהטרדתם. הבעלים החוקיים והמוסריים היחידים של חפצי אמנות או כלי בית, פסלים או מגילות, לאחר מות יוצריהם, הם התרבויות שבקרבן הם נוצרו. ולכן יש להותירם שם.

 

צ'ילדס מגבה את הטיעון שלו בסיפורים מפורטים על חוויותיו האישיות ועל תולדותיהם של מסעות חפירה מדעיים, כמו גם מבצעי שוד עתיקות פליליים. אני לא בטוח שאני מקבל את עמדתו. לדעתי יש מקום חשוב למוזיאונים, לחינוך ולמחקר המחייבים את העתקתם של חפצים ממקום היווצרם. אבל תרומתו של צ'ילדס להעלאת הדיון ולהעשרתו חשובה.

 

אותי מעניינת במיוחד הארכיאולוגיה בעתיד. בארכיאולוגיה העתידית חלק גדול מהארטיפקטים יהיה דיגיטלי. אנו עוסקים כבר עכשיו בחקירה של תלי ראיות, עקבות ולוגים שהתרבויות הדיגיטליות מותירות אחריהן. כל אתר ווב ודף פייסבוק, ציוץ טוויטר וטוקבק מצטרפים אל ערימת התוכן הדיגיטלי שמשמש אותנו וישמש עוד יותר את החוקרים בדורות הבאים כדי ללמוד עלינו. האם גם על אלה ייאמר שראוי לא לגעת בהם, וצריך להשאיר אותם במקומם?

 

בטל שלח
    לכל התגובות
    x