מעבירים את החיים: מסע מיוזע עם האנשים שממש עובדים באוגוסט

אדם שעובר דירה הוא כמו לאונרדו דיקפריו בסרט "Inception": חייב לעצור כל חמש דקות ולבדוק אם זה אמיתי, או שהוא שוב חולם.

אצלנו, למשל, זה עבד כך: תיאמנו עם חברת ההובלות את היום והשעה שבועיים מראש, ואפילו ערכנו איתם חוזה שבו הם התחייבו לא לאחר וחתמו על עוד אי אלו תתי־סעיפים. בבוקר המעבר, שעה וחצי אחרי המועד שקבענו מראש, קצת נמאס לנו לחכות, והתקשרנו אליהם. "אנחנו בעפולה", אמר הנהג ואיש הקשר שלנו. "מה בעפולה?!", נזעקתי, "יש לכם טעות. אנחנו גרים ברחוב עין חרוד בתל אביב, לא בקיבוץ עין חרוד". עד מהרה התברר שהטעות היתה שלי. "כן, אנחנו יודעים", אמר הנהג, "אנחנו צריכים לפרוק את המשאית בעפולה ואחר כך נבוא אליך. אולי זה יקרה מחר".

הוא ניתק. הסתכלתי מסביב, על בית ארוז לחלוטין. לא השארנו בחוץ כלום - לא בגדים, לא כלי אכילה, לא כלי רחצה. במשך שבוע גררתי קרטונים מהסופר, ארזנו לבד ואבא שלי אפילו לקח יום חופש במיוחד כדי לעזור. את חברת ההובלה בחרנו בהמלצת חברים, ולאחר סקר שוק מדוקדק. היא עשתה רושם של חברה אחראית ויסודית, והיינו רגועים. בטוחים שהכל בשליטה, ושהמעבר יהיה קל. היינו זקוקים למעבר קל, אחרי שלושה שבועות בין בתים: בדירה החדשה עוד לא גמרו לשפץ, בדירה הישנה הסכמנו לאחסן את החפצים של השוכרים החדשים, ובין לבין ישנו אצל חברים.

שלושה שבועות, שבהם כל החיים שלנו היו מכוונים אל היום הזה, אל המעבר. והנה מצאתי את עצמי מתבונן בבת הזוג שלי, עורכת דין, ובמסמך המצ'וקמק שהיא מחזיקה ושמתהדר בכותרת "חוזה". "יש לנו חוזה", היא אמרה, "בוא נעשה איתו משהו". "חוזה או לא חוזה", לא נרגעתי, "עכשיו אנחנו תקועים".

בניסיון אחרון התקשרנו לחברת ההובלה ודרשנו לדבר עם בעל הבית. במפתיע, זה עזר. הוא הבטיח שבתוך שעה תגיע משאית. היא הגיעה כעבור ארבע שעות. הנהג הסתכל, צרח שלא שמרנו לו חניה מספיק גדולה - ונסע. הטלפון הבא לבעל החברה כבר נגמר ב"לכו להזדיין" ובטריקת טלפון. מצדו, לא מצדנו. מה אנחנו, רק אנשים שעוברים דירה, חיים על ארגזים באחד הימים העצבניים בחייהם. לא אלה שיכולים להרשות לעצמם לקלל עכשיו.

מיואשים, התיישבנו על כל המדריכים, ואחרי עשרות שיחות הצלחנו למצוא חברת הובלה אחת עם צוות פנוי, וחיכינו להם עוד שעתיים. הם הגיעו בערב: אחד קרח, מוצק ואפילו שמן, שהזכיר קרנף; אחד שחום, צנום וגרום, שלא היה ברור כלל איך יצליח להתמודד עם המשא הכבד; ואחד בעל גוף.

אף שסיכמנו את המחיר עם בעל החברה, הם דרשו יותר. ככה זה תמיד: איכשהו הם מצאו יותר ארגזים, ספרו יותר מדרגות, עברו יותר דלתות. אחרי מיקוח הם התחילו לסחוב, בעשר בלילה ובאפיסת כוחות. הקרנף נראה כמי שזקוק לניידת טיפול נמרץ, הגוף של בעל הגוף נשפך כולו ורק בצנום נשארה עוד קצת חיוניות. אחרי שראיתי אותם מרימים את כל מה שהוא אני, סוחבים את החיים שלי על הגב, סוגרים לי במו ידיהם תקופה אחרת ופותחים עידן חדש, כבר לא יכולתי לכעוס. כשביקשו טיפ, נתתי לכל אחד 50 שקל. אחר כך התברר לי שמקובל לתת 100. ככה זה עם הובלות, שום דבר אף פעם לא הולך כמו שצריך.

ועד בית מעצבן, וילה ענקית וטרמפולינה בלתי אפשרית

"כל מי שנשאר בתחום הזה יותר מכמה שנים נהפך לפסיכי", אומר איציק בוסקילה, הבן של שלמה בוסקילה מבוסקילה הובלות. "כולם שרוטים. העבודה הזו מוציאה ממך משהו במוח שגורם לך לאבד את זה. לא פגשתי מוביל אחד נורמלי". איציק בן 72, שלמה בן 25, וכבר רוצה לצאת לפנסיה. פגשתי אותם ביום ראשון, בעיצומה של עונת ההובלות הגדולה, ברעננה. זו הממלכה שלהם - הם גרים בעיר ומכירים את כולם, אומרים שלום לכל שכן. מעבירים הרבה וילות, וגם משמשים כמובילים של רשת הולמס פלייס.

בראשון בבוקר, ברחוב צדדי בעיר, הם העמיסו את תכולת הבית של משפחה אנגלו־סקסית דתית־לאומית. כיפות סרוגות. האב מקנדה, האם מדרום אפריקה, הדופלקס החדש נמצא בתוך קומפלקס רב־משפחתי סביב מגרש חניה משותף לכל הדיירים. ובתוך השקט, השכנים לא הסכימו שהמשאית של בוסקילה ובוסקילה תחנה שם. "זו כבר ההובלה השלישית שלי כאן, והוועד לא מרשה", אומר איציק בהשלמה. "זה מצריך ממני הרבה יותר עבודה". כתגבור גויסו שני אחיינים - איתי בוסיקלה, שעד עכשיו עבד בעגלות של ישראלים באורלנדו; ושימי בוסקילה, שלומד כדורגל בספרד. את הרוב סחב הצוות הקבוע - יוסוף, אסד ופאדי, כולם מטירה, כולם מסרבים לומר שם משפחה.

מובילים טרמפולינת ענק בחצר צילום: עמית שעל

יוסוף סחב על הגב את המקרר, וניסה להכניסו דרך דלת הכניסה לבית. היא היתה קטנה מדי, ויוסוף והמקרר נדדו לחצר. בינתיים שלמה בוסקילה הופיע עם טרמפולינה ענקית, שלא נכנסה למשאית ואפילו לא לטנדר, ושהוא נאלץ לסחוב ברגל. זה חישוק ענק של שלושה מטרים, שהדרך היחידה להשחיל פנימה עברה בחצר של השכנה, גברת כהן. אבל גברת כהן לא בבית, ושלמה מחליט להיכנס בכל זאת. "אני מתעמל איתה בהולמס פלייס", הסביר, "אין מה לדאוג". אחר כך רץ לעצור את פאדי ואסד, שסחבו במדרגות את השידה הגדולה של חדר הילדים. "מה אתם עושים?!", צעק, "אתם תשרטו את הקיר ככה!". הארונית ירדה, פאדי ואסד נשלחו להביא חגורת סבלים, ויוסוף, המבוגר האחראי, חטף גם הוא ריקושטים של "מה זה צריך להיות".

אבל בוסקילה אומר שהוא נזהר. לא לוקח יותר מעבודה אחת ליום. "תחשוב שיש ברחוב 20 מטילי זהב", ניסה להסביר. "קח את כולם הביתה - סביר להניח שתמות בדרך מחום ומעומס משקל. אם תיקח אחד, תגיע בשלום".

יום שישי, תל אביב

צריך לגרש את הזוג־צעיר־בהיריון מהספה של עצמו

כשעווד חאג' רואה אנשים נחמדים, הוא אורז להם עם פצפצים. חאג' ואחיו אחמד, בנים למשפחה מוכרת מיפו, היו פעם עצמאים, הובילו רהיטים חדשים מהחנות ללקוח. אבל איקאה באה, השוק נחלש, והשניים נהיו שכירים של "הקיבוצניקים". ככה זה אצל הקיבוצניקים, חאג' טוען שהקיבוצניק היחיד הוא בעל החברה, שאמנם גדל בקיבוץ אבל אחר כך עשה מובינג בארצות הברית ואז הקים חברה שרוצה למכור שיק של הגבעטרון, משום מה.

שני החאג'ים והסבל השלישי, יעקב עווד מרמלה, נראים אותו הדבר. הם בני 30 בערך, עם תספורת כסאח־בצדדים־פלומה־למעלה וטי שירטס כחולות. ביום שישי שעבר הם העבירו דירה של זוג תל־אביבים, היא מנהלת שיווק בחברת מזון, הוא שף באחת המסעדות הנחשבות. בילו את הבוקר בפינוי הדירה בשינקין פינת אחד העם, בקומה העליונה של בניין חדש ומכוער, ואת הצהריים בפריקת הכל לבית החדש בפנקס, ליד מגדלי צמרת. "אני בהיריון", מסבירה הדיירת, "רצינו דירה גדולה יותר. עוד שלוש שנים נעבור לדירה שקנינו בפארק צמרת, בקבוצת הרכישה של בסר".

המוביל סופר את הכסף. לא כולם נותנים טיפ צילום: עמית שעל

מנהלת השיווק יושבת בסלון עם בעלה, כשהקיבוצניקים מיפו ורמלה סוחבים את הבית שלה. הם באו כבר אתמול, השלישייה, וארזו לה את כל המטבח. חאג' אומר שהיא נראתה לו נחמדה, אז הוא השקיע בהרבה ניילון ופצפצים. "יש בעלי דירות שאתה יכול לדעת מיד שלא ייתנו טיפ", הוא אומר. כשחרדי חולף מולנו הוא ממשיך: "אתה רואה, איתם אני הכי שונא לעבוד. יש להם הרבה ספרים וזה כבד, ואחרי שאתה סוחב להם הם לא משאירים לך טיפ".

את אוגוסט הוא אוהב. "זה שיא העונה, כולם עוברים דירה, בגלל בתי הספר והשכירויות. לכן עכשיו אנחנו לוקחים מחיר כפול - הובלה כזו ברגיל עולה 1,500 שקל, ועכשיו 3,000".

כשהכל כבר במשאית, אנחנו עולים למעלה. הדירה ריקה, רק באמצע הסלון עוד ניצבת הספה, ועליה בני הזוג. הסבלים מגרשים אותם, רק כדי לגלות שהספה לא נכנסת למעלית. בדרך כלל סחיבה כזו במורד המדרגות כרוכה בתשלום נוסף, אבל חאג' אומר: "גם ככה לקחנו כל כך הרבה כסף, לא נבקש מהם עוד". היה נחמד לגלות שבסוף היום הם קיבלו טיפים של 200 שקל.

יום חמישי, תל אביב

נכנס לחיים בשיא העצבים, ונשאר גם בנישואים ובגירושים

"אנשים לא מודעים לכמות הדברים שיש להם בבית", מתלונן ג'וני, הבעלים של חברת ההובלה "הסטודנטים", "זו הבעיה המרכזית בתחום שלנו. הם בדרך כלל חושבים שיש להם פחות, לכן קניתי אופנוע, ואני בא יום לפני ההובלה לראות במה בדיוק מדובר. בשלב הזה הם תמיד במצב נפשי קשה, בשיא האריזה, וכשאני בא אליהם הביתה הם כבר נהפכים לפקעת עצבים. לכן התפקיד שלי הוא בראש ובראשונה ליצור מצב של אמון. כשאתה מנטרל את העצבים אתה מגלה שיש אנשים מאחוריהם, ושהם מאוד נחמדים".

ג'וני ואשתו ננה הקימו את "הסטודנטים" לפני ארבע שנים. הם אף פעם לא למדו באוניברסיטה, אבל רצו שאנשים יחשבו שהמחירים שלהם כל כך זולים שגם סטודנטים יכולים להרשות אותם לעצמם. ג'וני בעסק כבר 20 שנה, ויש משפחות שהוא מלווה כל הדרך. הוא נזכר בלקוח אחד בולט, ומספר איך העביר את הדירה הראשונה שלו, כשהאיש עוד היה סטודנט. אחר כך עשה את ההובלה מדירת הרווקים אל הדירה של החברה, ואחר כך ליווה את הזוג לדירה גדולה יותר, ומשם לאחת חדשה יותר, שאליה נדדו כשנולדה בתם השלישית. זה לא נגמר כאן: אחר כך הזוג התגרש, וג'וני פינה את החפצים של הגבר מהדירה המשותפת. אחרי שנתיים, הוא הוביל אותו בחזרה הביתה. כמה אנשים כבר מלווים אותנו לאורך כל הדרך הזו? אולי ג'וני בכלל לא סבּל, אלא פסיכולוג של מעברים ותחנות.

יום שלישי, רחובות

הסיוט של הדיירים הוא רק עוד יום של הסבלים

דימה עוד יעשה מזה ספר יום אחד. הוא בן 26, צנום ותכול עיניים, שעובד במקצוע כבר שבע שנים ואוסף סיפורים כי מתישהו, אולי, הוא יכתוב את הכל. הוא מספר, למשל, על שני מובילים שרצו לעקוץ לקוח, דפקו לו מחיר על הובלת ספה אחת. אבל אז, כשעלו לדירה שלו בקומה הרביעית והחלו להוריד את הספה למטה בחבלים מהמרפסת, המעקה נשבר והם צנחו עם הספה. למזלם, היא נחתה על ג'יפ, והם נחתו עליה.

מוביל בפעולה. איך בחור אחד לבד סוחב מקרר על הגב צילום: עמית שעל

אני פוגש את דימה ואת החברים שלו מ"אילן הובלות" בעיצומה של העברת דירת שיכון ברחובות, גם היא בקומה רביעית. הוא עובד היום עם קיזו (30), מהגר עבודה מטוגו עם גוף מוצק, כובע מצחייה ומשקפי שמש שנראים כמו חיקוי של מותג איכותי; עם איציק (37), הנהג, גבוה, מלא ושחום, סבל מגיל 17 ("מי שמשלם הכי הרבה על העברת דירה הם העניים והעשירים. העשירים כי יש להם הרבה רהיטים, והעניים כי יש להם הרבה ילדים, ולכל ילד יש מיטה וקצת ציוד"); ועם ראש הצוות, נחום, הצעיר מכולם (25). "זה שאני ראש צוות זה לא דבר כל כך טוב", הוא אומר, "עדיף להיות סבל ראש קטן. ככה כל האחריות עליי". הסבלים מהנהנים.

בינתיים הדיירים העוברים לא מוצאים מנוחה, מפרפרים בלי הרף, לא ברור סביב מה. היא ספק מנקה ספק מורידה אבק, הוא מחזיק מברג ביד, ולא ברור מה בדיוק הוא עושה איתו. הוא עולה מאוקראינה שעובד בהייטק וחולם להיות מוזיקאי, היא גננת אנתרופוסופית, והם עוזבים את רחובות לעמק חפר, כדי שהילדים ילמדו בבית הספר האנתרופוסופי באלישיב. עכשיו היא מתקשרת לחברת ההובלות כדי לבטל את השעה האחרונה של המנוף, שעולה לה עוד 300 שקל. אבל הסבלים מעדיפים להוריד הכל דרך המנוף, גם את מה שלא חייבים, והיא מסכימה לשלם על עוד שעה, "רק שיום הסיוט הזה ייגמר מהר". דימה מתערב: "יום סיוט עבורך הוא יום עבודה רגיל עבורי".