$
מוסף 12.8.10

ילדים. מה יש בפנים

קווי האופי של הילד, המשמעת העצמית, היכולת להתמודד עם כישלון, היצירתיות והכישרון לשקר, כולם חלק בלתי נפרד ממנו כבר בגיל 5. מוסף "כלכליסט" ראיין את החוקרים המובילים בעולם, בדרך למסקנה שכדאי להתרגל לזהות המבהילה בין הילד לאדם שצומח ממנו

במשרד של תמר רובינשטיין אין חדרים. רק אופן ספייס מרווח ומצוחצח ושבע עובדות שמתפעלות את החברה הקטנה שפתחה לפני שש שנים. "זו לא היתה החלטה קלה, להקים את המקום הזה", היא מספרת. יש לה קוקו ג'ינג'י צפוף. ידיה נעות ללא הרף, מלוות שטף דיבור רהוט ואנרגטי. עד 2005 היתה עורכת דין מוערכת בלשכה המשפטית של משרד התקשורת, עם תואר שני במשפטים, תואר שני נוסף במינהל עסקים וניסיון של עשור ברגולציה של אחד התחומים הסוערים והרווחיים בישראל. אבל בסוף אותה שנה היא החליטה שיש דברים חשובים יותר. במקום לפתוח משרד משלה או להתברג בשוק התקשורת, היא החליטה ללכת סולו ופתחה - "בניגוד לעצה של כל מי שמבין משהו", היא מתגאה - חברת השמה קטנה. ועוד כזאת המתמחה בגיוס שמרטפים לילדים.

 

ההחלטה הזאת נשמעת מוזרה קצת פחות אחרי כמה דקות של שיחה עם רובינשטיין. "במשרד התקשורת עבדתי עד שעות מאוחרות מאוד. שתיים בלילה היתה שעה נורמלית לסיים את היום, ולפעמים גם הייתי ישנה בירושלים כשהיום התארך עוד יותר. הייתי צריכה שמרטפית איכותית שתדאג לילדים שלי. וזה היה פשוט בלתי אפשרי למצוא מישהי כזאת", היא נזכרת. "בשלב מסוים אמרתי, אולי זו נישה שכדאי לפתור. והלכתי על זה". היום משרד ההשמה שלה משרת יותר מ־3,000 משפחות. "מתברר שלא הייתי האמא המשוגעת היחידה", היא צוחקת.

 

אבל לא תמיד הלך לרובינשטיין כל כך בקלות. "בגיל 31 התגרשתי", היא מספרת, "רגע אחד הייתי בשיא, ורגע אחרי גרושה עם ילד בן שנה וחצי וילד בן שלוש וחרדת פרנסה אדירה". התהליך שעברה גרם לה לחשוב אחרת לגמרי על חינוך ילדיה. "פתאום הבנתי עד כמה הכל הפכפך. הבנתי שאני חייבת להכין את הילדים שלי לחיים האמיתיים. אני לא רוצה שבנותיי ייפלו למלכודת הפתאים של להיות עקרת בית ולא להיות עצמאיות וחופשיות. אף אחד לא יודע לאן החיים שלהן יתגלגלו. בזה אני עובדת".

 

וכשרובינשטיין אומרת "עובדת", היא מתכוונת לעובדת במלוא מובן המילה. מהשעה 14:00 בצהריים, עם שובם של שלושת ילדיה הביתה (בן 8, בת 11 ובת 16. עוד שני ילדים עברו את גיל 18) בית משפחת רובינשטיין בהרצליה נהפך לחמ"ל - מעין תחנת שיגור ואיסוף משוכללת לשלושה צעירים עסוקים במיוחד. לוח הזמנים של הצעיר, בן השמונה, מסחרר. הוא רשום לחוג כדורגל, כדורסל, שחייה, הגנה עצמית. בעבר היה גם בחוגי רולרבליידס, "מהנדסי לגו", נגינה בפסנתר, ואף סיים קייטנת שיט. נוסף על הכל הוא מקבל גם שלוש פעמים בשבוע שיעור בן שעה במיומנויות למידה, ועוד שני שיעורים בחשבון. בין החוגים לוקחת אותו המטפלת הקבועה שלו, סטודנטית שמדברת איתו אנגלית בלבד, לביקורים מתוכננים במקומות שונים בישראל. "בשבוע שעבר היא לקחה אותו ברכבת למוזיאון הילדים בחולון, ולפני כן לגנים הבהאיים בחיפה", רובינשטיין מעדכנת.

 

אצל שאר הילדים הלו"ז צפוף אפילו יותר. בת ה־11, משתתפת בשיעורים פרטיים באנגלית מגיל 5. עד לאחרונה היתה בחוג לפיתוח קול, נגינה, קרמיקה, צלילה ופיסול, והשתתפה פעם בשבוע בחוגי העשרה של מחוננים בכפר הירוק, וכמובן גם בצופים. בימים אלו היא מבלה בסאמר סקול בלונדון.

 

משפחת שלסינגר. הורים: עינת (35), מורה לביולוגיה, נתן (35) , מודד מוסמך. ילדים: עומר (7.5), איתי (4.5) משפחת שלסינגר. הורים: עינת (35), מורה לביולוגיה, נתן (35) , מודד מוסמך. ילדים: עומר (7.5), איתי (4.5) צילום: שוגר דיוויד

אני שואלת את רובינשטיין איך היא מצליחה לנהל את כל האופרציה המסובכת הזאת. "אני חוזרת מהעבודה רק ב־18:30, כך שאני בטלפון עם המטפלת וכל הזמן עם אצבע על הדופק", היא אומרת. "אין ספק שזה טירוף לוגיסטי. כל היום מתמרנים. בבוקר אני משאירה להם כסף למוניות וטבלה של מי הולך לאיפה ומתי ואיך הוא חוזר ולאן. חוץ מזה יש אוטובוסים, וגם המטפלת מסיעה אותם ממקום למקום עם הרכב. וברוך השם יש סלולריים שזה מאוד עוזר. יש לזה כמובן גם עלויות עצומות, זה רק נותן לי יותר מוטיבציה לעבוד קשה.

 

"אני לא מנסה לפתח ילדים גאונים", היא אומרת. "לשלושה מילדיי יש הפרעות קשב, אז אני מתגברת אותם מכל כיוון אפשרי. יש לנו גם ילדה מחוננת, אז גם אותה אני מעשירה כמה שאפשר. פרט לאנגלית שאני דוחפת, אני לא כופה עליהם כלום, רק נותנת להם לעשות ברצינות כל דבר שעולה בדעתם. זו ההזדמנות שלי להשפיע".

 

אבל האם שנות ילדות עמוסות בחוגים ובפעילויות, בטיפוח מהונדס ומכוון, באמת מעלות את הסיכויים לכך שהילד יהפוך למבוגר מצליח ומאושר? האם זה באמת מה שמשפיע?

 

מחקר 1: מה שיש זה מה שיהיה

נשאר לעבוד על הניואנסים

 

התפתחות ילדים היא מהתחומים הנחקרים ביותר ב־60 השנים האחרונות. השאלה תמיד זהה: מה מעצב את תכונות הילדים ואת אופיים, ואיך ההורים יכולים להשפיע. תיאוריות עלו ונפלו, ויחד איתן המומחים המתוקשרים להורות שהמציאו אותן. אך מחקר עדכני שפורסם לראשונה השבוע מלמד משהו בסיסי, ולא קל לעיכול, על מקומם האמיתי של הורים בהתפתחות ילדיהם.

 

המחקר, שנערך בשנתיים האחרונות על ידי הדוקטורנט כריסטופר נייב מאוניברסיטת קליפורניה, מגלה שלהורים, לסביבה, למורים וגם לבייבי איינשטיין יש השפעה מוגבלת מאוד על התפתחות הילד, על אופיו ועל אופי המבוגר שיגדל להיות. שמה שרואים בגיל שמונה זה פחות או יותר מה שיהיה בגיל 40.

 

"הגעתי לנתונים האלה במקרה, והתוצאות היו מפתיעות גם עבורי", אומר נייב בראיון ל"מוסף כלכליסט". "בארוחת צהרים באוניברסיטה, קולגה שלי סיפר לי שפרופסור אחד לפסיכולוגיה שכבר יצא זה מכבר לגמלאות ערך בשנות השישים תיעוד מפורט של האופי וההתנהגות של 2,400 ילדים, בכיתות א' עד ו' בבית ספר אחד, ושהנתונים שאסף יושבים כבר 40 שנה בלי שאף אחד נגע בהם. בשיחה התחלנו לדבר על זה שיהיה מעניין לחזור אל הילדים היום ולראות מה השתנה. השגנו מימון, והצלחנו לאתר 144 מהם למבחני אישיות חוזרים", הוא מספר.

 

במבחן המקורי משנות השישים התבקשו המחנכות של התלמידים להשתמש במבחנים שהוכנו על ידי צוות המחקר וכן בהיכרותן האישית עם הילדים, ולדרג את אופיו של כל ילד בהיבטים שונים: יכולת ביטוי, חברותיות, יכולת הסתגלות ומצבי רוח. המורים גם הונחו לערוך בקרב תלמידי הכיתה "הצבעה חשאית" שבה יציין כל ילד מי לדעתו הכי צנוע, מי הכי שאפתן, מי הכי ביקורתי כלפי עצמו ומי הכי מהיר חמה.

 

נייב מספר שכאשר נפגש עם 144 הבוגרים - רובם כיום נשואים עם ילדים - ניסה לערוך להם אבחון חוזר באותם היבטים, רק הפעם באמצעות שיחות ארוכות שהוקלטו בווידיאו ונותחו בעזרת פסיכולוגים ומומחים. לאלה, כמובן, לא היה מידע על הדירוגים שניתנו לנבדקים כשהיו ילדים.

 

"רק אחרי שסיימנו לאסוף ולנתח את הכל השווינו את האבחון של אופיים כיום עם זה שנתנו המורים והחברים לפני 40 שנה. מצאנו קשר ישיר ומובהק בין נתוני העבר להווה, ודפוסים שחזרו על עצמם שוב ושוב. התלמידים הביישנים נהפכו למבוגרים חסרי ביטחון עצמי. הילדים הפטפטנים והסקרנים נהפכו למבוגרים שמתעניינים בנושאים אינטלקטואליים. הילדים בעלי קשיי ההסתגלות גדלו להיות מבוגרים שתלויים בעצות ובאישורים מהסביבה, מתקשים להתקדם בעבודה ומתקשים ביחסי אנוש. ילדים אימפולסיביים גדלו להיות מבוגרים אגרסיביים, שנוטים לדבר בקול רם ולהתנשא, אם כי הם גם מתאפיינים בפתיחות רבה. ילדים עדינים ושקולים עם מעט חברים נהפכו במקרים רבים למבוגרים הססניים עם נטייה להתבודד.

 

"מה שהפתיע אותנו היה עוצמת הניבוי של סימני האישיות שהתגלו כבר בכיתה", אומר נייב. "אני מסכים שחינוך, חוויות וחברים משפיעים על האופי לאורך החיים, אבל הנתונים שאספנו מראים שהם משפיעים הרבה פחות ממה שנדמה. מרתק לראות עד כמה למוניטין שצברת כבר בגיל שמונה יש תוצאות שיתבטאו בעתידך".

 

אז הקרב שהורים מנהלים כדי לחזק את ילדיהם הוא למעשה אבוד?

"אני חושב שזו דווקא הקלה גדולה. הרעיון שהורים לא באמת יכולים לשנות דרמטית את האישיות וההתנהגות של ילדיהם יכול להרגיע את אלה שניסו לעשות זאת ונכשלו. וגם להציע דרך חדשה. אם הורים רוצים לעודד את ילדיהם להצליח, כדאי להם לנסות להבין את האישיות של הילד, בין היתר כפי שהיא נתפסת בעיני אחרים. איכשהו, דווקא זרים מצליחים לתפוס אותה טוב יותר. ולפי מה שיבינו על הילד, ההורים יוכלו אולי לכוון אותו למקום שיהפוך את הנטייה הטבעית שלו לעוצמה, שיעזור לו למצוא דרכי ביטוי שהולמות את האישיות שלו. במקום לעבוד קשה בשביל להפוך ילד לא ספורטיבי לספורטיבי, עדיף לחפש את ההזדמנות בדברים שיש לו כבר היום".

 

ואכן, מאות מחקרים ארוכי שנים על התפתחות ילדים וגיבוש אישיות מחזירים אותנו בדיוק לנקודה שבה היינו לפני עשרות שנים, רגע לפני פריצת "החינוך המטפח" בעולם המערבי. מתברר שמה שבאמת ישפיע על עתידו של הילד זה כמעט אף פעם לא עשרות החוגים שאליהם הוא רשום. מבנה אישיותו, כפי שמסביר כריסטופר נייב, מגובש כבר מגיל צעיר מאוד. הדרך היחידה להשפיע עליו, אם בכלל, זה בניואנסים הקטנים. אבל יש גם בשורות טובות: כל המחקרים מעידים שדווקא הדברים הקטנים, הטריוויאליים, הם אלו שיכולים לשנות לטובה.

 

 משפחת כהן צוקרמן. הורים: תמי (32), עורכת דין, שי (33), מהנדס. ילדים: מיכל (2). תמי: "אני מאמינה שאת חוש האחריות והמוסר היא תקבל באופן טבעי מהסתכלות עלינו ומהחינוך בבית. אבל את מה שאין בנו, תכונות שאנחנו בעצמנו מנסים לחזק, היא כנראה לא תקבל. היינו רוצים שהיא תהיה, למשל, יותר אסרטיבית מאיתנו. יותר מוחצנת. אבל אני משוכנעת שהיא תהיה נהדרת בדיוק כמו שהיא היום" משפחת כהן צוקרמן. הורים: תמי (32), עורכת דין, שי (33), מהנדס. ילדים: מיכל (2). תמי: "אני מאמינה שאת חוש האחריות והמוסר היא תקבל באופן טבעי מהסתכלות עלינו ומהחינוך בבית. אבל את מה שאין בנו, תכונות שאנחנו בעצמנו מנסים לחזק, היא כנראה לא תקבל. היינו רוצים שהיא תהיה, למשל, יותר אסרטיבית מאיתנו. יותר מוחצנת. אבל אני משוכנעת שהיא תהיה נהדרת בדיוק כמו שהיא היום" צילום: עמית שעל

 

מחקר 2: איפוק הוא המפתח

המרשמלו כמדד להצלחה

 

וולטר מישל וולטר מישל

אחד הניסויים המפורסמים והמצוטטים בעולם הוא "ניסוי המרשמלו", שנערך לראשונה ב־1968 על ידי פרופ' וולטר מישל מאוניברסיטת סטנפורד, ומאז שוחזר עשרות פעמים, נהפך בשנים האחרונות ללהיט ביוטיוב ועומד במרכז ספר הניהול שנהפך לרב־מכר "אל תאכלו את המרשמלו... עדיין", שתורגם לעברית ב־2008.

 

בניסוי המרשמלו מכניסים ילדים קטנים לחדר, מציגים בפניהם מרשמלו יחיד על צלחת קטנה, אומרים להם שהם יכולים לאכול את המרשמלו עכשיו או להתאפק רבע שעה ולקבל שניים, ועוזבים את הילדים בחדר, לבד עם הפיתוי. ההמתנה מול המרשמלו מתגלה כעינוי, והמצלמות הנסתרות שעוקבות אחרי הילדים מראות אותם מרחרחים את המרשמלו, מלטפים אותו וצובטים אותו בניסיון להתגבר על הדחף הבוער. לרוב, רק כ־30% מהילדים עומדים בפיתוי, והאחרים נשברים באמצע, ולפעמים פשוט אוכלים את המרשמלו עוד לפני שהדלת נסגרת.

 

אלא שפרט לתגלית על הקושי של ילדים לתכנן 15 דקות אל העתיד, הניסוי של מישל גילה עוד דבר: הוא גילה כמה חשובה היכולת לאיפוק ושליטה עצמית. מישל המשיך לעקוב במשך כמה עשורים אחרי 653 הילדים שהשתתפו בניסוי המרשמלו המקורי שלו - ובהם שלוש בנותיו - וביקש מהוריהם, מוריהם וחבריהם למלא שאלונים על הישגי הילדים בעשרות תחומים. המעקב נמשך גם כיום, כאשר רוב הנבדקים כבר בעשור השלישי לחייהם.

 

ועד היום ניכר הקשר המובהק: הילדים שבשעתו מיהרו לזלול את המרשמלו נטו לסבול בחייהם מיותר בעיות חברתיות והתנהגותיות, נטייה להשמנה ופחות הצלחה בלימודים ובקריירה מאשר הילדים שנמנו עם קבוצת המתאפקים. גם ציוניהם בבחינות ה־SAT, "הפסיכומטרי האמריקאי" שהציונים בו נעים בין 600 ל־2,400 נקודות, היו נמוכים בממוצע בכ־200 נקודות מציוני המתאפקים. תוצאתו של אותו מבחן ילדות קטן בשליטה עצמית התגלתה כנבואית להצלחתו של הילד לכשיגדל.

 

ניסוי המרשמלו, לדעת מישל, בדק יותר מכח רצון ואיפוק, הוא בדק למעשה את היכולת של הילדים לגרום לסיטואציה לעבוד לטובתם. בשיחה עם "מוסף כלכליסט" אומר מישל: "ילדים שיכולים להתאפק גילו יכולת להחליט שהם מסתכלים על המרשמלו כעל תמונה בלבד ומדמיינים מסגרת סביבו. זה אפשר להם להמתין בקלות רבה יותר. כששאלתי ילדה שעשתה זאת, איך זה יכול להיות? הילדה השיבה: 'אתה לא יכול לאכול תמונה'. אסטרטגיות כאלה כמו הסחת דעת עצמית, שימוש בדמיון, מאפשרים לקרר את התשוקה לדבר נחשק באמצעות טרנספורמציה שלו (במקום ממתק טעים ולעיס לחשוב עליו כעל ענני כותנה קטנים) וזה מאפשר להם לעמוד באתגרים בצורה טובה יותר".

  

היכולת להתאפק, מסתבר, היא נרכשת במידה רבה. מישל גילה שדוקא ילדי עשירים הצליחו להתאפק יותר: "תמהיל של גורמים גנטיים וסביבתיים מעורבים ומשפיעים זה על זה. אבל המודל שההורים סיפקו, לגבי ההבטחה לקבל מרשמלו נוסף, ונסיון קיום ההבטחות שהיה לאותם ילדים, השפיעו על יכולתם ונכונותם של הילדים לדחות את הסיפוק".

 

היכולת להתמודד עם רגשות בוערים על עקרון ניסוי המרשמלו תתורגם בעתיד ליכולת ללמוד למבחן במקום לראות טלויזיה, לחסוך יותר כסף לפנסיה. עד כמה היכולת להתאפק בגיל 4 תקבע את עתיד הילד? "במחקר שערכנו היינו מופתעים מעוצמת המובהקות התוצאות (הצלחה בתיכון ד.ב בילדים שהתאפקו טוב יותר). אבל עדיין עלינו לזכור שמדובר בקורלציות בלבד. ישנם ילדים שיכולת הריסון העצמי תשתפר בהם לאורך השנים. אין ספק שסביבה חברתית גם משפיעה על כך. הייתי אומר שזהו ניבוי הסתברותי ולא הגורל הבלתי הפיך של הילד".

 

בגרסה הישראלית של ניסוי המרשמלו פרופ' רחל קרניול מאוניברסיטת תל אביב חילקה לכמה מנבדקיה, ילדים בני שלוש, גלימות סופרמן, או לחלופין אמרה להם לדמיין שהם גיבורי־על. קרניול מספרת שכל הילדים נאבקו כדי לנצח את פיתוי המרשמלו. "הם שרו, טיילו בחדר, שניים אפילו ספרו את שקעי החשמל בקיר", היא אומרת, "אבל הילדים בגלימות ואלה שדמיינו שהם גיבורי־על כמעט תמיד הצליחו. מתברר שיש דברים שיכולים להשפיע על היכולת של ילד להתאפק. הסמליות של הגלימה נתנה לילדים תחושה של ערך עצמי, ולתחושה הזאת יש השפעה אדירה על היכולת שלנו לעמוד בפיתויים. מספיק לחשוב שאתה גיבור־על כדי להיות קצת יותר גיבור, כדי למצוא כוחות שלא היו שם קודם. גם הצלחה באוניברסיטה, אני אומרת לסטודנטים שלי, היא מירוץ אחרי פיסת נייר עם סמליות ענקית. את המלחמות הגדולות שלנו אנחנו תמיד עושים בשביל משהו סמלי".

 

משפחת גורן. הורים: ויקה (29), מדריכת שחייה לפעוטות. ינאי (29), שף. ילדים: נועם (2) משפחת גורן. הורים: ויקה (29), מדריכת שחייה לפעוטות. ינאי (29), שף. ילדים: נועם (2) שוגר דיוויד

 

מחקר 3: ילדים אוהבים לשקר

אבל מגיל 7 העניינים מסתבכים

 

מרי (5) קיבלה הוראה פשוטה: אל תסתכלי לאחור. אבל כשעוזר המחקר יצא מהחדר באמתלה שעליו לענות לטלפון, סובבה מרי את ראשה במהירות והציצה בחטף בבארני, בובת הדינוזאור הסגול שמאחוריה. כשהחוקר שב ושאל את מרי אם הביטה בצעצוע היא הכחישה, אבל אמרה שהיא חושבת שבארני נמצא מאחוריה. "איך ידעת?", שאל החוקר. "אלוהים נכנס לחדר ולחש לי באוזן", ענתה.

 

מרי השתתפה בניסוי שערכו ד"ר לי קינגלי מאוניברסיטת טורונטו וד"ר ויקטוריה טלוואר מאוניברסיטת מק'גיל במונטריאול, שבמסגרתו 1,200 ילדים בני שנתיים עד שש שנים הושבו בחדר עם צעצוע שהוצב מאחוריהם, והתבקשו לא להביט לאחור. 90% מהילדים לא התאפקו, הביטו, וכשנשאלו, הכחישו כי עשו זאת. הילדים, כמה מהם פעוטות, שיקרו בלי להסס, וכמה מהם שיקרו היטב. הניסוי העלה את הסברה השנויה במחלוקת שאנשים "נולדים שקרנים", ובעקבותיו נערכו בעולם עשרות מחקרים דומים. אט אט החלו להצטבר ממצאים שחזרו על עצמם: בגיל שנתיים כ־20% מהילדים שיקרו. בגיל שלוש המספר עלה ל־50%. בגיל ארבע - 90%.

 

אבל המסקנה הזאת אינה מבשרת רעות בהכרח. "השקרים הללו הם דווקא סימן מצוין", אומרת טלוואר בראיון ל"מוסף כלכליסט". "מצאנו שהיכולת לשקר ולהמציא סיפורים בגיל מוקדם מעידה על הילד הרבה דברים חיוביים מאוד. מדובר בלא פחות מאבן דרך משמעותית בהתפתחות שלו".

 

"עדיין אין לנו ממצאים של מחקר ארוך טווח בתחום", היא מסייגת, "אבל מה שברור לגבי פעוטות שהחלו לשקר מוקדם - מגיל שנתיים ושלוש - הוא שהדבר מעיד על יכולות קוגניטיביות גבוהות. בילדים בוגרים יותר היכולת לשקר מסמנת עוד כישורים לא טריוויאליים אצל הילד: כדי לשקר טוב, אתה צריך לזכור מה אמרת קודם, להעריך מה האחר יודע, לוודא שלא אמרת דבר שסותר אותו, לדעת לשנות גרסה במהירות אם נמצאה סתירה כדי לא לעורר חשד ולעמוד על הרגליים מספיק מהר בשעה שמנסים לערער את הגרסה שלך".

 

"שקר הוא בעצם יכולת מתקדמת בהרבה מלהגיד את האמת", אומר פו ברונסון, אחד משני כותבי הספר "שוק הטיפוח" ומומחה בעל שם להתפתחות ילדים. "ילד שמכיר היטב את האמת באופן אינטלקטואלי, ומתוך הבנה מצליח ליצור 'מציאות חלופית' ועוד מוכר אותה למישהו אחר - זה אומר עליו המון. מדובר במהלך סבוך ומתוחכם, שדורש יכולות קוגניטיביות מתקדמות וכישורים חברתיים שפשוט לא צריך כשאתה אומר את האמת".

 

עם זאת, מסבירה טלוואר, נטייה לשקר נהפכת לבעיה כשהיא ממשיכה מעבר לגיל שש. "כשילד משקר עד גיל שש יש סיכוי טוב שזה יחלוף. אבל אם זה נשאר עד גיל שבע ומעלה, זה נהפך לאסטרטגיה בהתמודדות עם קשיים חברתיים ועלול להישאר גם בהמשך".

 

אשלי מרימן ופו ברונסון. מחברי הספר "שוק הטיפוח" אשלי מרימן ופו ברונסון. מחברי הספר "שוק הטיפוח" צילום: Chris Hardy

 

אז איך להגיב לילד קטן שמשקר בלי לחשוב פעמיים? טלוואר ממליצה, לפני הכל, לא להתעלם מהשקר. "הורים רבים בוחרים פשוט לטייח, להתעלם מהשקר שנזרק באוויר, כיוון שהוא כמעט תמים. הם מאמינים שהשקר יחלוף כשהילד יתבגר. אבל זאת טעות. כשזה קורה, צריך לדבר על זה".

 

גם להעניש בחומרה על אמירת שקר זה לא רעיון טוב. "כל המחקרים מראים שהטלת עונשים על מי שנתפס משקר רק הופכת את הילדים למודעים יותר לסיכון", אומר ברונסון, "בפועל, זה מונע מהילדים ללמוד שהשקרים שלהם משפיעים על אנשים אחרים. זה גורם להם רק להיות שקרנים טובים יותר ולהיתפס לעתים רחוקות יותר". במחקר השוואתי בין ילדים אמריקאים לילדים הלומדים במערב אפריקה התברר שבעוד שלאמריקאים לקח חמש שניות להציץ בצעצוע, לילדים בבית הספר האפריקאי לקח 35–58 שניות להציץ. הילדים האפריקאים הוענשו על ידי מורות בבית הספר שלמדו בו בסטירה ובמקל על כל עיפרון ששכחו בבית, שלא לדבר על עבירות גדולות יותר. אבל הם הציצו כמו כולם, ואז שיקרו והמשיכו לשקר ולשקר. הם רק הצליחו להתאפק קצת יותר לפני.

 

אז מה כן אפשר לעשות? לפי טלוואר - במקום להרתיע ילדים מהשקר, צריך לתגמל אותם על כנות. באחד מניסוייה טלוואר שחזרה את ניסוי הבובה, אבל לפני שהילדים נשאלו אם הציצו בה, סיפר להם עוזר המחקר סיפור קצר. למחצית מהילדים סיפרו את הסיפור על הנער שצעק "זאב זאב", ולבסוף, כאשר הזאב האמיתי הגיע, איש כבר לא האמין לצעקותיו והוא נטרף. למחצית השנייה סיפרו סיפור על בחור צעיר שכרת את עץ הדובדבן של אביו, וכאשר התוודה על כך אביו השיב לו: "העובדה שדיברת אמת חשובה יותר מאלף עצי דובדבן".

 

משפחת סיון. הורים: אבי (35), טכנאי רשתות מחשבים. אדוה (35), חתמת ביטוח חיים. ילדים: יהל (6.5), אסף (5), ליה (7 חודשים). אבי: "אני לא צריך בן רופא, מורה או עורך דין, אני לא רוצה בן שבוחר מקצוע לפי המשכורת. אני מנסה לעודד אותם לעשות מה שעושה להם כיף, מה שהם ירצו להצטיין בו, וירצו להמשיך בו גם כשקשה. אם היא רוצה לצייר ולרקוד ריקודי בטן, שתיהנה מזה. אני מאמין שאם הם יאהבו את מה שהם יעשו, הכל יסתדר" משפחת סיון. הורים: אבי (35), טכנאי רשתות מחשבים. אדוה (35), חתמת ביטוח חיים. ילדים: יהל (6.5), אסף (5), ליה (7 חודשים). אבי: "אני לא צריך בן רופא, מורה או עורך דין, אני לא רוצה בן שבוחר מקצוע לפי המשכורת. אני מנסה לעודד אותם לעשות מה שעושה להם כיף, מה שהם ירצו להצטיין בו, וירצו להמשיך בו גם כשקשה. אם היא רוצה לצייר ולרקוד ריקודי בטן, שתיהנה מזה. אני מאמין שאם הם יאהבו את מה שהם יעשו, הכל יסתדר" צילום: עמית שעל

 

בניסוי של טלוואר התברר שבניגוד לאינטואיציה, אגדת הזאב גרמה לילדים לשקר יותר מאשר בניסויים מוכרים אחרים. לעומת זאת, סיפור עץ הדובדבן הוריד את שיעור השקרים ב־75% בקרב בנים וב־50% בקרב בנות. "סיפור הזאב מייצג את העונש האולטימטיבי - השקרן נטרף", היא אומרת, "אבל עונש על שקר הוא לא רעיון חדש לילדים. החסינות מעונש שמקבל מי שאמר אמת היא דבר מרעיש. האפשרות לספק את ההורים ולגרום להם לגאווה חזקה יותר מכל פחד מעונש. הדרך היחידה ללמד ילדים לא לשקר היא להראות להם את הרווח שבכנות".

 

אשלי מרימן, שכתבה עם פו ברונסון את הספר "שוק הטיפוח", ממליצה על עוד שיטה טובה למנוע מילדים להפוך את השקר להרגל: פשוט לא להעמיד אותם במצב שהם עלולים לשקר בו. "אם אתם יודעים שהוא עשה משהו רע, בשביל מה אתם שואלים?", היא אומרת ומזהירה: "ילדים זוכרים היטב את השקרים שלהם, והם מלווים אותם הלאה. באחד המחקרים שנערכו על שקרים של מבוגרים, אנשים בוגרים התבקשו להתוודות בחדר סגור, מול מכשיר הקלטה, על השקר הכי גרוע שלהם. משום מה, רבים מהם בחרו להזכיר שקרים שסיפרו בגיל צעיר מאוד, כששיקרו להוריהם על דברים חסרי משמעות. החוקרת חשבה שהם מבזבזים את זמנה, אבל מתברר שהרגע שבו אתה מבין שאתה לא המלאך הקטן של אמא ואבא הוא רגע מכונן בחייך. הרגע הזה הוא חשוב כי אם אתה נתפס משקר, אתה מתחיל לחשוב על כל הקונספט מחדש. אבל אם לא, אתה חושב לעצמך: מצאתי כוח שלא ידעתי שיש לי. לכן אני ממליצה להימנע מלהעמיד את הילד במצב הזה מלכתחילה, ואם זה כבר קורה, אז להעיר לו כדי שלא יתפוס את זה ככישרון שלו, כאסטרטגיה להתמודדות עם מצבים קשים".

 

מחקר 4: לחכמים קשה יותר

ועדיף לא להגיד להם את זה

 

זו אחת התופעות הפסיכולוגיות השכיחות ביותר בקרב ילדים בעולם: דווקא הילדים החכמים ביותר, אלה שבעשירון הראשון של האינטליגנציה בכיתתם, נוטים לזלזל ביכולותיהם. הם נבוכים כששואלים אותם על הצלחתם, נמנעים מתחומים שאינם מצטיינים בהם, מעריכים את יכולותיהם כפחותות מכפי שהן באמת, ולעתים מצפים מעצמם למעט אפילו לעומת ילדים חכמים פחות. וזה לא קשור לצניעות. מחקר פורץ דרך שערכה בעשור האחרון פרופ' קרול דווק מאוניברסיטת סטנפורד מציע תשובה לתעלומה.

 

דווק ערכה סדרת ניסויים בהשתתפות כ־400 תלמידי כיתה ה' בבתי ספר בניו יורק. באחד המבחנים נתנה לילדים להרכיב פאזלים פשוטים ולפתור חידות קלות, ובתום המבחן הבוחן נתן לילד ציון ופידבק קצרצר בן שורה אחת. אצל מחצית מהתלמידים, הפידבק החמיא לאינטליגנציה של הילדים: "אתה בטח גאון בדברים האלה". אצל המחצית השנייה, הפידבק החמיא לתהליך: "בטח עבדת ממש קשה על זה". הפידבק בכוונה היה קצר. דווק רצתה לבדוק עד כמה רגישים הילדים להערות, ומה מינימום המילים שמספיק כדי להשפיע עליהם.

 

בשלב הבא של הניסוי הילדים התבקשו לבחור בין שני מבחני המשך - אחד קל יותר והשני קשה יותר. החוקרים המליצו לכל הילדים לעשות את המבחן הקשה. "תוכלו ללמוד ממנו יותר", אמרו.

 

מקרב הילדים שקיבלו מילות הערכה על מאמציהם, 90% בחרו במבחן הקשה יותר. לעומתם, מקרב ילדי הקבוצה שקיבלו מחמאות לאינטליגנציה שלהם, רק 40% בחרו במבחן הקשה. "כשאתה מחמיא לשכל של הילד, אתה מגדיר חוקי משחק שלפיהם עליהם להיראות חכמים ולא לקחת סיכונים שעלולים להוביל לטעויות", מסבירה דווק בסיכום המחקר שלה. "במקום להוכיח את תדמיתם כחרוצים, הם יתאמצו להימנע ממבוכה".

 

המבחן השלישי היה ללא אפשרות בחירה. הוא היה קשה באופן מוגזם ונועד להכשיל את כל הילדים. גם הפעם, אלה שזכו להערכה על מאמציהם הגיבו אחרת מאלה שזכו להערכה על שכלם. "הראשונים האשימו את עצמם וביקשו לעשות את המבחן שוב", אומרת דווק. "אלה שזכו להערכה כגאונים לקחו קשה את הכישלון. הם הזיעו והפגינו לחץ לאורך כל המבחן, ובסיומו אמרו שזו ההוכחה לכך שהם לא חכמים בכלל".

 

המבחן הרביעי והאחרון היה קל כמו המבחנים הראשונים. כשהחוקרים השוו את תוצאות הילדים בו הם גילו שאלה שזכו להערכה על המאמץ שיפרו את ציוניהם בכ־30% בממוצע. החוקרים הופתעו כאשר גילו שאלה שזכו לתשבחות על חוכמתם השיגו ציונים שנמוכים בכ־20% בממוצע מציונם במבחן הראשון. תוצאות הניסוי היו מובהקות אף מכפי שדווק עצמה ציפתה. דווק חזרה על הניסוי שלה בקרב ילדים משכבות כלכליות וחברתיות שונות ובגילים שונים, והתוצאות חזרו על עצמן בעקביות. אצל בנות הן אף היו קיצוניות יותר: הילדות שזכו לשבחים על שכלן קרסו אחרי הכישלון הראשון. הדפוס חזר גם אצל ילדים בגיל הגן, ששיפרו משמעותית את ביצועיהם אחרי שקיבלו מחמאות על המאמץ.

 

סטודנטים מרד קולג' וסטנפורד סקרו יותר מ־150 מחקרים שנעשו בעשורים האחרונים על חיזוקים חיוביים. המטה־אנליזה שלהם מצאה שילדים שהוחמאו על שכלם לקחו פחות סיכונים והתקשו להתאושש מכישלונות. מחקר של ג'ניפר קרוקר מאוניברסיטת מישיגן מצא שבבתים שבהם נוהגים להחמיא תכופות לילדים על כישרונם הטבעי, הילדים נוטים לראות בכישלון דבר נורא כל כך עד שהם מעדיפים להסתיר אותו ממשפחותיהם. "הילדים חושבים שהמשפחה שלהם פשוט לא מסוגלת להכיר בקיומו של הכישלון. אז אף אחד לא מדבר על זה, ואז הילד והמבוגר גם לא יכולים להסיק ממנו מסקנות", כותבת קרוקר במסקנות המחקר שלה.

 

ועולה השאלה: אם להחמיא לילדים על נתוניהם הטבעיים רק מזיק להם, למה כמעט כל ההורים מתעקשים לעשות את זה? "ההורים מרגישים באופן טבעי צורך עצום לשבח את הישגי הילדים שלהם, גם בפומבי", אומר דווק. "זה הגיוני כי במובן מסוים, לשבח את הילד שלך זה לא רחוק מלשבח את עצמך. התוצאה היא שההורים מכורים למחמאות, והילד צריך לעמוד בציפיות בלתי אפשריות".

 

דווק מסבירה שאין לה טענות כלפי מחמאות באופן כללי, להפך. "חיזוקים חיוביים הם כלי מאוד אפקטיבי, אולי אפילו האפקטיבי ביותר, אבל לא כל החיזוקים דומים. כדי שחיזוק יהיה אפקטיבי הוא חייב להיות ספציפי ככל האפשר - למשל, כל הכבוד שהצלחת להתאפק וללא ללכת לראות טלוויזיה במשך שלוש שעות של התכוננות למבחן במתמטיקה - וכן מאוד. כדי שתהיה לזה משמעות, הילד חייב להבין בדיוק על מה הוא זוכה להערכה. וכמובן בדיוק כמו שאנחנו מחפשים משמעות אמיתית של מחמאה מזויפת, גם ילדים מחפשים את האג'נדות הסמויות. מחמאה שנשמעת לילד מזויפת תוריד את ערכן של כל המחמאות האחרות. אסור לזייף כאן".

 

וכמובן, אומרת דווק, תמיד המחמאה צריכה להיות על התהליך - לא על תכונותיו הטבעיות של הילד. "כשההורים מעריכים את המאמץ הם נותנים לילד שליטה", היא מסבירה, "ההצלחה של הילד בידיים שלו. כשההורה מדבר על זה שהילד גאון, הוא מוציא את התוצאות משליטתו. מה זה אומר שהוא גאון ונכשל? איזה כלי יש לו בכלל להתמודד עם מצב כזה?".

 

 

משפחת לנדס. הורים: גלי, מנהלת רכש ולוגיסטיקה בקום איל פו. רונן, אדריכל. ילדים: ליה (9), מור (5). גלי: "הייתי רוצה שהתאווה שלהם להצלחה תהיה חזקה קצת יותר מזו שיש בי, ואני קצת מצטערת שאני לא יודעת איך להעביר להם את זה. כי כמה שחשוב שהם יהיו בני אדם טובים, חשוב גם שיהיו להם כלים להתמודד עם החיים. מוזר לי לחשוב מה אני רוצה שיעשו כשיהיו גדולים. גם לגבי עצמי אני לא ממש יודעת" משפחת לנדס. הורים: גלי, מנהלת רכש ולוגיסטיקה בקום איל פו. רונן, אדריכל. ילדים: ליה (9), מור (5). גלי: "הייתי רוצה שהתאווה שלהם להצלחה תהיה חזקה קצת יותר מזו שיש בי, ואני קצת מצטערת שאני לא יודעת איך להעביר להם את זה. כי כמה שחשוב שהם יהיו בני אדם טובים, חשוב גם שיהיו להם כלים להתמודד עם החיים. מוזר לי לחשוב מה אני רוצה שיעשו כשיהיו גדולים. גם לגבי עצמי אני לא ממש יודעת" צילום: עמית שעל

 

מחקר 5: יצירתיות זה מלידה

תמיד אפשר להיות רו"ח

 

פרופ' פול טורנס החל להתעניין ביצירתיות כשעבד כמורה בתיכון. רבים מתלמידיו שמרו איתו על קשר גם אחרי שסיימו את לימודיהם, וזה מה שאפשר לו לבדוק עד כמה הצליח בניסיונותיו לנבא לאילו תחומים יפנו התלמידים, וכמה יצליחו בהם.

הוא נכשל. בעוד שרוב תלמידיו המצטיינים מצאו עצמם בקריירות בינוניות ואפרוריות, דווקא מי שנאבקו בדרך ונכשלו לעתים קרובות זכו בהמשך חייהם להצלחות ניכרות בעסקים, בצבא, באמנות ואף באקדמיה. כשראה כמה פספס, סיפר באחד מספריו, החל המרדף שלו למציאת ההבדל האמיתי בין המצליחנים לכל השאר. טורנס ידע שהמפתח לא טמון באיי.קיו. חלק מהמצליחנים אמנם התברכו בתפיסה חזותית גבוהה מהממוצע ובכישרון מולד במתמטיקה, אך רובם התפזרו באופן שווה יחסית על כל סקלת דירוגי המשכל. הוא הבין שזה חייב היה להיות גורם אחר. וכך נולד המושג "אינטליגנציה יצירתית".

עד טורנס היה מקובל לחשוב שאינטליגנציה ויצירתיות הן שתי פנים של אותה תכונה. טורנס היה מהראשונים לטעון שהקשר ביניהן רופף. אמנם אנשים חסרי יצירתיות התאפיינו גם באיי.קיו נמוך, אך בקרב האנשים היצירתיים ביותר אפשר היה למצוא גם אנשים שהתקשו בכפל וחילוק, ואף בהבנת הנקרא.

 

ב־1966 הוא פיתח את "מבחני טורנס", שאלונים שמזכירים את מבחני האיי.קיו, אך במקום יכולות לוגיות, מרחביות ומילוליות בודקים חשיבה מקורית ויכולת למצוא פתרונות יצירתיים לבעיות בעולם האמיתי. אין בו תשובות לא נכונות, רק מעט מדי תשובות או מעט מדי דמיון. מאז תורגם מבחן טורנס לכ־50 שפות ושימש כבסיס ליותר מ־2,000 מחקרים בתחום האינטליגנציה והיצירתיות.

 

את המבחן הראשון ערך טורנס ל־400 בני שמונה ממיניאפוליס. אחד הנבחנים הראשונים הוא טד שוורצקופ. שוורצקופ זוכר בבהירות את היום ההוא, ואת הפסיכולוג המבוגר ששם בידו משאית כיבוי אש קטנה ושאל אותו: "איך אתה יכול לשפר את הצעצוע הזה ולעשות אותו יותר כיפי?". זו היתה אחת השאלות הראשונות במבחן טורנס, ושוורצקופ סיפר למגזין "ניוזוויק" שהפסיכולוג התרגש במיוחד מתשובותיו. טד, שהיה משיאני המבחן בבית הספר שלו, שרבט 25 שיפורים שונים למשאית כיבוי האש - מסולם מתקפל ועד גלגלים קפיציים. הפסיכולוג רשם בדו"ח שלו שלשוורצקופ "התבוננות בלתי רגילה" ו"יכולת לסנתז אלמנטים שונים למוצר משמעותי". משימות אחרות במבחן טורנס, שאפשר גם לנסות בבית, כוללים השלמת ציורים מקשקוש אקראי, ומציאת שימושים יצירתיים לקופסת קרטון שנמצאת בבית.

 

400 הילדים שנבחנו במבחן טורנס נותרו במעקב מדוקדק לאורך 40 שנה, בתחילה על ידי טורנס עצמו, ובהמשך על ידי

תלמידו גרנט מילר. האחרון עקב אחרי הילדים באדיקות, גם מרחוק וגם באמצעות שיחות אישיות, ותיעד כל פטנט שרשמו, כל עסק שפתחו, כל מאמר אקדמי, פרס, הישג אמנותי, שיווקי, תכנותי, ארכיטקטוני, מוזיקלי ופוליטי שהשיגו.

 

עד היום ישנו ויכוח אקדמי סביב מידת דיוקו של מבחן טורנס במדידת יצירתיות של ילדים ומבוגרים. אך כאשר טורנס הלך לעולמו הוא כבר ידע שאת התשובה שחיפש מצא עוד בתקופה שהיה מורה בתיכון: לא משנה מה בדיוק מודד המבחן שפיתח, היצירתיות הוכחה כאחד הגורמים המשפיעים ביותר על ההצלחה בחיים. שיעור גבוה באופן חריג מאוד מהמצטיינים במבחן טורנס הראשון הם כיום יזמים, ממציאים, סופרים, חוקרי אקדמיה ואנשי הייטק מובילים בתחומם. החוקר ג'ונתן פלוקר מאוניברסיטת אינדיאנה ערך לאחרונה ניתוח רחב היקף לנתוני מבחני טורנס בארצות הברית והשווה אותם לנתוני מבחני האיי.קיו במדינה. הוא מצא שההתאמה בין ציון גבוה במבחן טורנס לחיים יצירתיים ומרובי הישגים גבוהה פי שלושה מההתאמה בין ציון איי.קיו לאותם פרמטרים. שוורצקופ, שייסד ומכר בשנים האחרונות שלושה סטארט־אפים למכשור רפואי והיה שותף להקמת שלושה נוספים, הוא רק דוגמה אחת. "היה לי מזל", אמר בעבר בראיון. אבל המזל התחיל קצת קודם.

בטל שלח
    לכל התגובות
    x