שימו לב, אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר. קראו עוד הבנתי
מוסף 29.7.10

איך האדם הקדמון המציא לגמרי במקרה את הכלכלה המודרנית והדיאטה המושלמת

פרופ' ארתור דה־ואני הגה תיאוריה כלכלית שמתמקדת באקסטרים, תרגם אותה לאורח חיים מאתגר ונהפך לגורו התזונה והכושר של נאסים טאלב. בראיון בלעדי ל"מוסף כלכליסט" הוא מסביר למה שוק ההון עובד כמו האבולוציה, אבל חדרי הכושר עובדים נגדה

לארתור דה־ואני יש גוף מעורר קנאה של אל יווני. 186 ס"מ של שרירים מפוסלים, שש קוביות לתפארת הבטן, אחוזי שומן נמוכים להגחיך (6.7%) ומסת שרירים של נער בן 18. רמת הכולסטרול הטוב שלו גבוהה מאוד, לחץ הדם תקין לחלוטין, ורמת האינסולין נמוכה להפליא. הכיף שלו הוא לרוץ ספרינטים במעלה הגבעות הסמוכות לביתו בוושינגטון, יוטה, או למשוך את הג'יפ שלו מחוץ לחניה בידיו בלבד. האיש שמכונה "הסבא הרזה יותר של סופרמן" הוא פרסומת מהלכת לבריאות, ובעוד כחודש הוא יהיה בן 73.

 

העיקרון שלו פשוט: "עיצבתי את עצמי כמו גבר מלפני 40 אלף שנה", ניסח את זה פעם. לפני 25 שנה הוא אימץ את סגנון החיים של האדם הקדמון, ופיתח את שיטת הכושר האבולוציוני (Evolutionary Fitness, EF) שממליצה לאכול כמעט הכל, לא כולל פחמימות, לקטוז ומוצרים חקלאיים מעובדים; לעשות פעילות גופנית קצרה מאוד, אינטנסיבית וממוקדת; ולעשות את שניהם באופן אקראי ומזדמן, לא באופן מסודר או עקבי ובלי שום תוכנית. מתי שרוצים, איך שיוצא, מה שמתאים.

 

 

ארתור דה ואני. תודה לאדם הקדמון ארתור דה ואני. תודה לאדם הקדמון צילום: Jared McMillen

 

 

על פניו, דה־ואני נשמע כמו עוד גורו כושר, אחד מרבים מאוד. אז מה בכל זאת הפך אותו לגורו של המונים מ־150 מדינות, מספורטאים חובבים ועד אקדמאים בכירים, ובהם הפילוסוף הכלכלי המוערך נאסים ניקולאס טאלב?

 

העובדה שדה־ואני הוא כלכלן, ושכל אורח החיים שלו מבוסס על תיאוריה כלכלית. הוא עבד כשלושה עשורים כפרופסור באוניברסיטת קליפורניה, נהנה ממענקים ופרסם כמאה מאמרים אקדמיים. רובם עסקו בהארה הגדולה של דה־ואני, במסקנה שבעולם הכלכלה חובב המודלים היא לא פחות ממהפכנית: עקומת הפעמון ומודל ההתפלגות הנורמלית הם קשקוש. המחשבה שהעולם מתארגן סביב ממוצע ושהקצוות הרחוקים מהממוצע זניחים - מנותקת לגמרי מהמציאות. כל מערכת, טען דה־ואני בתיאוריה המהפכנית שפרסם בתחילת שנות השבעים, היא דינמית, ומושפעת מאירועים אקראיים ונדירים. וכל ניסיון להכפיף אותה לשיטה כלשהי או לכללי קבלת החלטות רציונליים - נועד מראש לכישלון. דה־ואני יצא למלחמת חורמה במודלים המתמטיים והסטטיסטיים, הלחם והחמאה של הכלכלה.

 

"בתחום הפיננסים יש אירועים דרמטיים שנראה שהסיכויים שיתממשו קטנים מאוד, אבל הם סבירים משאנחנו חושבים", מסביר דה־ואני בראיון בלעדי ל"מוסף כלכליסט". "אירועים גדולים עם סבירות נמוכה בעצם שולטים בסביבה הפיננסית במשך תקופות ארוכות. כולנו מנסים להיות במצב עקבי וסיסטמטי, אבל באותו זמן המערכות מתאימות את עצמן לשינויים, מנסות לשמר את חייהן, והן רחוקות משיווי משקל ואיזון. למעשה הן נשמרות על ידי דינמיקה - בסרטים, בפיננסים ובפיזיולוגיה האנושית. נסי לתכנן כלכלה מורכבת או לשלוט בדיאטה ובאימונים שלך - זה הרסני". מנקודת המוצא הזאת, דה־ואני יצא לשנות את חייו.

 

המודל החדש: מהכאוס הפיננסי לנזקי הפחמימות

 

לקח כעשור עד שדה־ואני הצליח לשרטט את הקו שבין כלכלה מורכבת לתוכנית אימונים מאוזנת. מתחילת שנות השבעים הוא התמקד בקריסתם של מודלים סטטיסטיים ותיקים, כפר בהנחה שהעולם מתכנס סביב ממוצעים ופעל להוכיח שהאירועים המשמעותיים ביותר הם אירועים נדירים שהשפעתם גדולה בהרבה מזו של הממוצע. המשבר הפיננסי האחרון, אגב, הוא רק דוגמה לכך - נהוג היה לחשוב שהאירוע הממוצע והשגרתי הוא שהבנקים יציבים ומרוויחים כסף. אבל אז בא רגע אחד, כביכול משולי עקומת הפעמון, ומחק את הרווחים, שינה את הכללים והוכיח שמודל הממוצע מופרך.

 

דה ואני מתעמל. לא באופן סדיר דה ואני מתעמל. לא באופן סדיר

במילים אחרות, דה־ואני מאמין בכאוס, ומסיק שסדר טבעי הנובע ספונטנית מתוך הכאוס יהיה יעיל יותר מכל תכנון או עבודה לפי מודל. אין מה לנבא, אין מה להציג תחזיות כלכליות. צריך לתת לדברים לקרות, כמו באבולוציה. "השווקים מתפתחים בעצמם. אי אפשר לחזות איך הם צריכים להתנהג", נכתב בעמוד שלו באתר אוניברסיטת קליפורניה. את התיאוריה הזו דה־ואני בחן והוכיח על מגוון מערכות - תשתיות רכבות וחשמל, חברות תעופה וכמובן תעשיית הקולנוע. חלק ניכר מהמחקר שלו עסק בכלכלה ההוליוודית - דה־ואני חובב הקולנוע ניסה להבין עד כמה כוכבים ושיווק משפיעים על ההכנסות מסרטים ומה הגורמים שהופכים סרט להצלחה או לכישלון. במילים אחרות, הוא ניסה למסגר ולנבא את הקשר בין ההשקעה בסרט להכנסות ממנו, ללא הצלחה - עד שהסיק שאין מערכת משתנים עקבית שתסביר למה סרטים מסוימים נכשלים ואחרים נהפכים לשוברי קופות. לשלל מאמריו בנושא, שב־2003 קובצו לספר "Hollywood Economics", היתה מסקנה אחת: דינמיקת ההכנסות של סרט כל כך מורכבת שהיא כמעט כאוטית. כמו בכל מערכת כלכלית אחרת, אין סרט "ממוצע". הרי בעולם ממוצע לא היו נוצרים סרטים כמו "טיטאניק", "חלף עם הרוח" ו"מלחמת הכוכבים".

 

כל זה היה עדיין תיאורטי למדי, ומרוחק מחייו של דה־ואני, עד שהסוכרת פרצה אליהם. בתחילת שנות השמונים אובחנו בוני, אשתו הראשונה של דה־ואני, ובנו בן השנתיים ברנדון כחולים בסוכרת סוג 1 (סוכרת נעורים). דה־ואני חיפש דרך לשמור על בריאותם, והבין שאם יוותרו על פחמימות וסוכרים רמת הסוכר בגופם תהיה בשליטה. הוא הסיק שרמה גבוהה של אינסולין - מופרש מהלבלב או מוזרק - מזיקה לגוף. המסקנות הובילו ליצירת תפריט משפחתי חדש ויעיל; אחרי תקופה שבה אשתו ויתרה על פחמימות וסוכרים היא נזקקה למעט מאוד אינסולין, ו"אחד הרופאים סירב להאמין שהיתה סוכרתית מלכתחילה", משחזר דה־ואני.

 

את המסקנות מהבית הוא לקח לאוניברסיטה. הוא התייעץ עם חוקרים, למד על אבולוציה, ביולוגיה וגנטיקה, ומצא שגם האדם הקדמון לא אכל פחמימות או חומצות לקטיות שנמצאות בחלב ומוצריו. לאט לאט הדברים התחברו לתיאוריה הכלכלית הדינמית שלו: הוא תפס את גוף האדם כמערכת, בדיוק כמו כל מערכת כלכלית. לפיכך גם הוא צריך להתנהל לפי הסדר הטבעי של הדברים, ולא על פי שיטות מוסדרות כמו אלו שהרופאים ניסו לאכוף על בוני וברנדון. אבל בניגוד למערכות כלכליות שקשה למצוא להן מודל היסטורי של הסדר הטבעי, לגוף האדם היתה דוגמה מצוינת — אורח החיים של הקרוֹ־מגנון, האדם המודרני הראשון שחי לפני 35 אלף שנה.

 

"ופתאום זו נהייתה תנועה שלמה", הוא אומר וצוחק. "אנשים קוראים לי 'האבא של תנועת האדם הקדמון'. אני חי כך יותר מ־25 שנה, ואני אתלט, רזה ומאוד בריא. למעט שני מקרים של הרעלת פירות ים במסעדות, לא הייתי חולה מאמצע שנות השמונים".

 

ומה שלומו של ברנדון?

"הוא בריא מאוד. הוא העניק לי חמישה נכדים, וזה משמעותי כי לפעמים הסוכרת מקשה על אנשים להוליד ילדים. הסוכרת שלו בשליטה כל עוד הוא לא עושה הפסקות בדיאטה".

 

אוכל רק כשהוא רעב, גורר ג'יפ בידיים

 

הדיאטה הזאת נשענת על הרגלי האכילה של הקרו־מגנון. הוא אכל באופן רנדומלי ומזדמן - כשהיה רעב או כשהיה לו מה לאכול, ואכל, מן הסתם, רק את מה שהצליח לצוד או ללקט. הוא לא הלך לסופרמרקט, הסתנוור מהשפע ואכל פשוט כי זה היה שם, מפתה, ארוז יפה ועשיר בסוכר מתקתק, שהמטען הגנטי של הגוף אינו מסוגל להתמודד איתו. דה־ואני מאמין שאכילה אקראית ומזדמנת שכזו בריאה הרבה יותר מכל דיאטה של שלוש ארוחות ביום, ספורות קלוריות ועשירות בפחמימות.

 

לכן כבר 25 שנה דה־ואני אוכל רק כשהוא רעב. ארוחת הבוקר שלו היא בדרך כלל השאריות של ארוחת הערב (כן, גם בשר), והתפריט המשפחתי כולל בשר ללא שומן, הרבה דגים ופירות ים, ירקות ופירות. דה־ואני חי בשמחה עם צום מזדמן או דילוג על ארוחות, שני אויבים גדולים של רוב הדיאטנים. הוא קורא לזה "מתח תזונתי".

 

"לקרו־מגנון היו תקופות של שפע ותקופות של מתח תזונתי עצום, וזה לא בהכרח רע", הוא מסביר. "הגנים שלנו חיים מזה, הם שומרים עלינו בחיים כשהם במתח תזונתי, ולכן אירועים של צום טובים לגוף. אני אוהב שאנשים מדלגים על ארוחות מדי פעם, ואלה שעושים את זה אומרים שזה קל ושהם לא חשים שום פאניקה או רעב".

 

מתח דומה נשמר גם בכל הנוגע לפעילות הגופנית של הקרו־מגנון. הוא פשוט היה בכושר, בלי אימונים קפדניים על ההליכון, בלי לספור שכיבות סמיכה, בלי אובססיה לאימונים. האדם הקדמון התנהל לאטו כל היום, ויצא לריצה מהירה רק אם ראה את ארוחת הצהריים הפוטנציאלית שלו באזור או חיית טרף שעלתה על עקבותיו. כך בדיוק חי דה־ואני, בנינוחות, ומדי פעם - לא יותר מפעמיים־שלוש בשבוע, לפעמים אפילו לא פעם אחת - שוקע באימונים קצרים של לא יותר מ־30 דקות, אינטנסיביים מאוד ומלאי אתגרים עזים וקצרים.

 

הוא עוסק, בין השאר, בטניס, גולף, בייסבול, הרמת משקולות, הליכה, ספרינטים (במעלה או מורד גבעות ובחול ים עמוק), רכיבה על אופני הרים במעלה גבעות, החלקה על רולרבליידס ורכיבה על אופנועים. בחלק מהענפים האלה הוא עוסק מנעוריו, אבל בשנים האחרונות נוסף תחביב חדש: בשביל בנייה מאסיבית של שריר במינימום זמן, דה־ואני גורר את הריינג' רובר שלו במו ידיו.

 

את אורח החיים הזה הוא יצא להפיץ הלאה, באמצעות די.וי.די מהרצאותיו והאתר arthurdevany.com. מנויי האתר מקבלים, תמורת כ־40 דולר לשנה, שלל מידע וטיפים בדרך לחיים קדמוניים, שנועדו להחליף את כל השיטות המודרניות הקלוקלות.

 

 

לטענת די ואני, דיאטות הן כישלון מוחלט לטענת די ואני, דיאטות הן כישלון מוחלט צילום: סי די בנק

 

 

יש אנשים שחיים לפי שיטות דיאטה עקביות - נניח, ספירת קלוריות - או תוכניות אימונים מסודרות, ומצליחים לרזות ולהישאר רזים וחטובים.

"לרוב האנשים שמאמצים משטר של דיאטה יש סיכוי גבוה לחזור למשקלם המקורי שנתיים לאחר שהפסיקו אותה. דיאטות הן כישלון מוחלט, רובן לא מחזיקות לאורך זמן כי הן מנסות להגביל את האנרגיה, ואז הגוף מאבד מסת שריר והמערכת המטבולית קורסת.

 

"רוב הדיאטות ממליצות על שלוש ארוחות ביום, וזה טיפשי. זה הפוך לחלוטין ממה שהגוף שלנו צריך. הגנים שלנו באים לידי ביטוי בצורה הטובה ביותר בזכות הפערים בין הארוחות ובין האימונים. גם המחקר הכלכלי שלי הראה שרוב הדברים לא מתרחשים בהתפלגות נורמלית, והאירועים העוצמתיים ביותר שרחוקים מהממוצע הם שנותנים לנו את התגמול הגבוה ביותר. הם מאפשרים לגנים שלנו לבטא את עצמם בצורה טובה. אז במקום אימון עקבי על הליכון אתה עושה כמה ספרינטים מהנים, מרים משקולות כבדות, ומפסיק".

 

אני אוהבת שאתה אומר "ספרינטים מהנים". אתה ספורטאי כל חייך, אבל יש אנשים ששונאים לעשות ספורט. אין סיכוי שהם ייהנו מספרינט.

"את יודעת מה, תחשבי על תבנית המשחק של ילדים - זו בדיוק תבנית הפעילות הגופנית שאני ממליץ עליה ושאבותינו חיו לפיה. תנועו בצורה רנדומלית, תאכלו בצורה אנרגטית ותיהנו מהתנועה".

 

הברבור השחור מגלה את סוד האקראיות האמיתי

 

לתנועה השלמה של דה־ואני יש היום חסידים רבים שחיים על פיה. אחד מהם הוא נאסים ניקולאס טאלב, מומחה לניהול, פילוסוף של שוק ההון ומחבר רב־המכר "הברבור השחור". הקשר בין השניים אינו רק אישי, אלא גם תיאורטי: הברבור השחור של טאלב חי בעולם הדינמי של הקרו־מגנון.

 

טאלב הגיע לדה־ואני כשחיפש דיאטה אידאלית. הוא התחבר לתפריט, לתוכנית האימונים - וגם לעיקרון התיאורטי. במהדורה החדשה של "הברבור השחור" שהתפרסמה השנה הקדיש טאלב לדה־ואני פרק שלם. "העברתי את חיי בחשיבה על אקראיות", כתב טאלב, "ופספסתי דבר מרכזי: אורגניזמים חיים (בין אם גוף האדם או כלכלה) זקוקים למגוון ולאקראיות. ויותר מזה, הם צריכים מגוון קיצוני וגורמי לחץ קיצוניים, אחרת יהיו פגיעים, ואת זה פספסתי לחלוטין (...) אחרי ה'אהה!' שלי אימצתי סגנון חיים 'אקסטרימיסטני', בהנחייתו של ארט דה־ואני". "אקסטרימיסטן", בטרמינולוגיה של טאלב, הוא עולם שבו אירועים קיצוניים מכתיבים את השגרה. בדיוק כמו אצל דה־ואני.

 

דה ואני עם אשתו כרמלה. "גם היא גוררת לפעמים את הריינג' רובר" דה ואני עם אשתו כרמלה. "גם היא גוררת לפעמים את הריינג' רובר"

 

"אנחנו מתכתבים ומדברים הרבה, ואני נותן לו עצות לאימון", מספר דה־ואני, שנהנה במופגן מהמעריץ הסלב שעמו הוא גם מחליף רעיונות כלכליים. "הוא רכב על אופניו לעבודה, והדיאטה שלו לא היתה נוראית. אבל אמרתי לו שהוא אולי מאמין בהשפעה הרחבה של האירוע החריג - אבל מתאמן לא יותר מהממוצע. והוא אמר: 'אלוהים, זה נכון, התאמנתי שעות על אופניים ולא הבנתי את הנזק שזה גורם ושהתועלת לא שם'. הוא שינה את האימונים שלו, חתך בפחמימות ואיבד 13 ק"ג ממשקלו".

 

למה בעצם רכיבה על אופניים כל כך גרועה? זה ספורט פופולרי מאוד והרוכבים נראים מצוין.

"יש דבר כזה שנקרא מוות מאימונים - יותר מדי אנשים מתים בגלל רכיבה על אופניים וג'וגינג". לדבריו, המוות עלול להיגרם מפעילות גופנית מוגזמת שאינה הולמת את הסדר הטבעי של הגוף. למשל, לב בריא אינו פועם בצורה אחידה, אבל ספורט עקבי אינטנסיבי הופך אותו למטרונום ובכך גורם לו נזק.

 

אז מה האלטרנטיבה?

"אם אנשים היו מקדישים מעט זמן להליכה, ריצה, קצת משקולות, קצת ספרינטים, זה היה יותר אפקטיבי. מה שאנשים עושים היום זה לחיות בטווח האנרגיה האמצעי. הם הולכים למכון כושר, מגזימים בפעילות שם, או שהם רצים מרתון, וזה מזיק ללב ולמערכת הווסקולרית, וצריך להודות - לרצים יש גוף די עלוב יחסית לאתלטים, כמו אצנים למרחקים קצרים. אתלטים הרבה יותר חזקים, וככל שאתה מתבגר אתה צריך להיות חזק יותר. הרמת משקולות לא רק מחזקת את הגוף שלך, אלא גם בונה את מסת השריר שנותנת לך את הכוח לתפוס את עצמך לפני שתיפול. אם אתה חזק ויכול לרוץ ספרינט - דבר לא יעצור אותך".

 

סלמון ואספרגוס הם המתכון האמיתי לסיפוק בחיים

 

לאורח החיים הדינמי אך גם קפדני שלו מצא דה־ואני שותפה מצוינת - אשתו השנייה כרמלה, בת גילו. "מאז שהכרנו והיא התחילה לחיות לפי סגנון החיים שלי היא ירדה חמש מידות", הוא מתגאה, "והיא נראית נהדר. את צריכה לשמוע את חבריה אומרים לה: 'תפסיקי לרזות, את כל כך רזה'. אנחנו משחקים יחד הרבה טניס, וגם היא יכולה להזיז מעט את הריינג' רובר. היא אשה חזקה מאוד". באתר שלו דה־ואני מכנה אותה "וונדר וומן", והיא מצדה מציעה לגולשים שם מתכונים ברוח האדם הקדמון.

 

"אני מת על סלמון ואוכל הרבה סלרי", מדגים דה־ואני. "אנחנו מתכננים את הארוחה שלנו לפי טקסטורה וצבעים, שתהיה אסתטית. בדרך כלל אני אוכל דג או בשר, והרבה אספרגוס. את יודעת שמאז עידן הקרח - וכולנו באנו משם - אנשים אכלו הרבה דגים ופירות ים. אם תאכלי סלמון וירקות תהיי בריאה כמו סוס. אני מסתכל במתכונים באתר לראות מה עוד אכלנו לאחרונה... אה, צדפות מאודות ברוטב מרינרה, צלעות".

 

אפילו ביום ההולדת שלך אתה לא מפנק את עצמך באיזו עוגה טובה או גלידה?

"אם ארצה לפנק את עצמי כנראה אוכל ארוחת לובסטרים. זו ההגדרה שלי לתענוג".

 

ובכל זאת, הוא מודה, הוא יודע ליהנות ממה שגם חובבי הפחמימות והמתוק יחשיבו תענוג. "בחודש שעבר, באטלנטיק סיטי, ראינו מעדנייה שנראתה נפלא. אכלתי כריך עם פסטרמה ומעט עוגת גבינה - אני מת על עוגות גבינה - וזה היה נהדר. עוגת גבינה זו הקומבינציה הכי גרועה שיכולה להיות - פחמימות מעורבבות עם שומן. אבל אני עושה מה שאני מרגיש שמתאים לי".

 

ומעבר לכל מגבלות התזונה, זה הבסיס של EF - לעשות מה שמתאים, ולזרום עם זה. הנחת העבודה, שלפיה אירועים אקראיים יכולים לשבש קבלת החלטות מושכלת, היא מפתח לחיים עם הרבה פחות מתח. התזונה החופשית היא רק עוד ביטוי של זה.

 

"אם אתה חי על פי משטר דיאטה מסוים אתה מנסה לשלוט בכל דבר, למדוד הכל, וחי בתחושה קבועה של רעב", מסביר דה־ואני. "ב־EF אתה לא מגביל את הקלוריות, והדיאטה עוזרת לך לאכול באופן טבעי. השיטה הזאת גם מבטיחה שהמוח מוזן היטב, הוא לא נואש וצמא לגלוקוז. בסופו של דבר אתה חש מלא ומסופק, ולאורך זמן מרגיש טוב יותר. אתה יעיל ובעל עוצמה כי אתה חזק, שומר על האנרגיה שלך, לא סובל מפציעות, משחרר את ההורמונים במוח. זה בסיס מהותי לתחושת סיפוק מהחיים".

 

אתה מצפה שה־EF יאריך חיים, לא רק ישפר את איכותם?

"לא. אני חושב שקשה לחיות יותר מ־120 שנה, וגם יותר מ־100 לא בטוח שאלה החיים שתרצי לחיות. המטרה שלי היא לשפר את איכות חיי בשנים שנותרו לי, ואז אני מקווה שהכל ייגמר בבת אחת, שאפול מצוק. זו הדרך הטובה ביותר", הוא אומר וצוחק.

בטל שלח
    לכל התגובות
    x