$
מוסף כלכליסט 27.5.10

"נכון, אני חריג"

איך נראים חייו של צייר פורטרטים שיצא לפנסיה, גר בבית דירות בגבעתיים ויש לו 300 מיליון שקל בבנק? יצחק ירקוני, שמחזיק באסם נתח זהה לזה של דן פרופר אבל מעולם לא שמענו עליו, מספק מבט מפתיע על החיים לצדה של אימפריית הבמבה

קרן צוריאל-הררי 11:0227.05.10

על פרק ידו צמיד עץ מגולף, על יד ימין שתי טבעות, אחת מהן צבעונית, שיערו ארוך ואת אוזנו מנקד עגיל. יצחק ירקוני פוגש אותי בסטודיו הציור שלו במרכז תל אביב לבוש בטי שירט פשוטה וג'ינס כהה, מרכיב משקפיים אופנתיים. אין ספק, הוא משוחרר מכל המניירות התאגידיות המוכרות ומראהו שונה מאוד מזה שהיינו מצפים לו אצל אחד מבעלי המניות הוותיקים של אסם, שעדיין מחזיק ב־4.9% ממניותיה ויושב בדירקטוריון שלה כמעט 20 שנה.

 

אבל ירקוני לא עונה לאף אחת מהציפיות המקובלות ממי ששווה מאות מיליונים והיה שותף לקפיצת הדרך האדירה שאסם עשתה מחברה משפחתית קטנה לתאגיד מזון ענק בשליטה בינלאומית. שמו מוכר בעיקר לחוג אנשי המקצוע שעוטף את אסם, ומההגדרה איש עסקים הוא מתנער לחלוטין. "איש עסקים? אני לא איש עסקים", הוא אומר. "איך להגדיר את עצמי? אדם שמאוד מתעניין באמנות ובציור, שזה עיקר התעסוקה שלו, מעבר לעובדה שהוא דירקטור באסם".

 

ואכן, כשהוא לא משתתף בישיבות דירקטוריון אסם, ירקוני יושב בסטודיו היפהפה בצומת שדרות רוטשילד־סמטת אנגל בלב הציורי של תל אביב, ועושה בדיוק את זה: מצייר. ב־2005, אחרי שלושה עשורים שבהם ייסד וניהל את הסטודיו הגרפי של אסם והיה אחראי לאריזות וללוגואים של החברה, הוא החליט לפרוש ולהתמכר לאהבתו האמיתית, הציור. היום הוא מצייר להנאתו ואף מציג בתערוכות, אבל לא מעוניין לקנות את דרכו להכרה, כפי שלעתים עושים בעלי ממון.

 

יצחק ירקוני ורעייתו יצחק ירקוני ורעייתו צילום: עמית שעל

 

"אני לא רץ אחרי ההכרה, אבל היא חשובה לי", הוא אומר. "אני מצייר לעצמי, לא בשביל למצוא חן. זה הכיף שלי, זו הפריבילגיה שיש לי. אני יכול להרשות לעצמי לשבת ולצייר ולעשות מה שאני באמת רוצה".

 

אף שעל הנייר הוא שווה 294 מיליון שקל, ואף שהוא ורעייתו מימשו מניות אסם בעשרות מיליוני שקלים לאורך השנים, בני הזוג מתגוררים בבית דירות בגבעתיים, בסמוך לאצטדיון המכתש".

 

אתה רחוק מאוד מהתדמית של בעל מניות או דירקטור בחברה כמו אסם.

"אני חריג, נכון".

 

מקנאים בך?

"אם מקנאים בי? כן. הרבה על הפריבילגיה, ובמיוחד על האומץ".

 

ואתה מדלג על מניירות הווילה והבריכה.

"אני איש של רוח יותר מאשר של חומר. אני לא איש של וילה מפוארת עם בריכה. הדבר היחיד שאני מרשה לעצמי להחזיק זו פורשה. אני מעדיף אמנות, מתמלא כשאני רואה תערוכה טובה או דברים חדשים".

 

בנותיו של ירקוני בחולצות קידום מכירות שעיצב אביהן בנותיו של ירקוני בחולצות קידום מכירות שעיצב אביהן צילום: עמית שעל

"אצל היקים שומרים על צניעות", מוסיפה רעייתו דורית בפגישתנו השנייה, בביתם, "ככה מתאים לנו". הם לא מתפנקים יותר מדי, אף על פי שיכלו. הם מתגוררים בדירת גג גבעתיימית מעוצבת, אך לא כזו שהעיצוב שלה מנקר עיניים. דירה נעימה, חמה ומזמינה, כמו של השכנים הנחמדים ממול, כזו שהאורחים מרגישים בה מיד בבית. על הקירות תלויים בעיקר ציורים של בעל הבית, שברובם מככבים בני המשפחה, בהם שתי הבנות - רלי, עורכת דין שבחרה לעבוד כשפית במסעדת ספגטים, ודנה, שעובדת בתפקיד אדמיניסטרטיבי באותה חברה. "כולם אצלנו עובדים בפסטה", צוחקת דורית.

 

לפגישתנו היא מגיעה היישר מעבודתה - ב־20 השנים האחרונות היא מתנדבת במחלקת יילודים בבית חולים בילינסון, ועיניה מאירות כשהיא מתארת את הרגע שבו היא מקבלת לידיים תינוק שאך זה נולד. אם זה היה תלוי ביצחק, היא אומרת, אולי היו גרים בבית פרטי. אבל היא, שגדלה כל חייה בבית פרטי, מעדיפה להמשיך לחיות באותה דירה שבה הם מתגוררים כבר 15 שנים. הפינוק היחיד שלהם הוא החזקת דירה בלונדון, שאליה הם נוסעים אחת לכמה חודשים, לפעמים עם הבנות והנכדים, כדי לטייל ולראות גלריות - התאווה הגדולה של יצחק.

 

צבעי שמן במקום אטריות

 

לפני 50 שנה, כשהיה בן 16, התאהב ירקוני בדורית קליין, בתו של אחד משבעת מייסדי אסם, ד"ר פרנץ קליין, וכעבור חמש שנים הם נישאו. בחדר הטלוויזיה בביתם תלויה תמונה שלהם — זוג חיילים בני 19, צעירים ומאוהבים. "הוא היה פושטק מרמת גן, ואני הייתי מהחברה הסלונית של רמת חן", היא אומרת בחיוך. נראה שהם עדיין מאוהבים. היא מלטפת את לחיו סתם כך, באמצע משפט, והוא - עיניו בורקות כשהוא מזכיר אותה בפגישתנו בסטודיו. "זו היא", הוא אומר, ומצביע על ציור שמן מוארך, שממנו היא מתבוננת בנו, כמעט בגודל מלא, קצוצת שיער ולובשת מעיל עור.

 

בשנות השישים ("היום זה נשמע מעבר להרי החושך", הוא צוחק) למד ירקוני עיצוב גרפי וציור ב"חנה יפה" (לימים ויצו צרפת), ובהמשך השתלב בחברה המשפחתית, שרצתה איש עיצוב משלה שיעבוד על אריזות המוצרים. בשלושת העשורים הבאים, לצד היותו בעל מניות וברוב השנים גם דירקטור, ניהל ירקוני את הסטודיו הגרפי של החברה, בית היוצר שהיה אחראי לעיצוב כל המוצרים והלוגואים שלה, כולל זה של אסם עצמה. כשפרש העסיק הסטודיו 15 איש ועבד בצמוד למיטב משרדי העיצוב והפרסום בארץ.

 

מה קרה? למה החלטת פתאום לעזוב את אסם?

"הרגשתי שדי, נמאס לי מהשחיקה הזו של עבודה בחברה מסחרית, עם כל התחרות, וניהול צוות גדול של מעצבים. אמרתי: 'או שאני עושה את זה עכשיו או שאני כבר לא אעשה את זה', ועשיתי מהפך. עזבתי הכל והלכתי לצייר".

 

לא ציירת כתחביב במשך כל השנים?

"ניסיתי, אבל כשאתה מגיע הביתה אחרי יום עמוס ושוחק, הרבה אתה לא יכול לעשות".

 

היה קשה לעזוב?

"מאוד קשה. אסם היתה חברה מאוד משפחתית, כולנו הכרנו זה את זה. היום החברה גדלה פי כמה וכמה, וכשאני בא לשם אני רואה המונים ולא מכיר אף אחד. אולי אחדים".

 

כואב?

"אתה מרגיש שפספסת משהו בהתפתחות, וחבל שלא הייתי עוד קצת, אבל אין לזה סוף".

 

פורטרט של ירקוני. אשתו, דורית פורטרט של ירקוני. אשתו, דורית
הוא שותק. המכחול מדבר

 

ירקוני הוא לא דברן גדול. את המילים מחליף אצלו המכחול הפטפטן. הוא מצייר בעיקר בצבעי שמן (ורושם מעט בפחם), ציור פיגורטיבי וריאליסטי, מאוד מדויק, אבל גם עמוס רגשות והבעות. הסטודיו שלו, מחופה רצפת פרקט כהה, מסודר מאוד אך עמוס לעייפה בציורים. "אני צריך לחשוב על לקחת מקום אחר. צפוף פה, זה לא נוח", הוא מהרהר בקול רם, כשאנחנו הולכים להתבונן בציורים שמאופסנים בחדר האחורי. על הקירות ובערימות, השעונות בזהירות על קירות וסטנדים, מונחים עשרות רבות של ציורים, רובם פורטרטים. גם שלו עצמו ("ציירים אוהבים לצייר את עצמם בעירום", הוא צוחק למראה אחד מהם) ושל בני משפחתו.

 

רוב הפורטרטים לקוחים מהמציאות, מסיטואציה שתפסה את ירקוני וגירתה את חושיו. אחת הסדרות המפורסמות ביותר שלו היא סדרת החיילים, שבה צרב על הבד חיילים בסיטואציות יומיומיות מוכרות. כשאני שואלת איזה מהציורים שלו הוא אוהב במיוחד אין לו תשובה, אבל הוא מוביל אותי לסטנד שעליו פורטרטים של פלסטיני רוכב על חמור, חייל גולני, שני שחקני רחוב בלונדון וקייס אתיופי מבוגר.

 

הפורטרטים הם עיקר הציור שלו, והוא אף חבר באגודת ידידי ה־National Portrait Gallery הבריטית. עכשיו, כשיש לו זמן, הוא מעביר סדנאות לציור פורטרטים בגן שבו לומדים נכדיו הקטנים. "זה אחד הכיפים הגדולים שהיו לי".

 

ירקוני מצייר בשביל עצמו, לא בהכרח בשביל למכור או לפרוץ אל הממסד האמנותי בארץ. "במסגרת תערוכה אני מוכר, ולפעמים באים לפה אנשים שמתעניינים, אז מדי פעם יוצא שאני מוכר תמונה או שתיים, אבל אני לא מת על הקטע הזה. גם קשה להיפרד מהתמונות".

 

כשירקוני מתאר את עבודתו באסם לאורך השנים, הוא בעצם משרטט את סיפור התפתחותה של החברה - את התרחבות המוצרים, צמיחת המותגים, התובנה שהאריזה חשובה לפחות כמו המוצר. "כשהתחלתי לעבוד באסם לא היו מחשבים גרפיים ולא השתמשו הרבה בצלמים. המעצבים הגרפיים היו עושים עבודות אמנות", הוא מספר. "אם עשית פרסומת לעגבניות אז בזמנו ציירו את העגבניות".

 

עבודה של יצחק ירקוני. פורטרטים הם עיקר הציור שלו עבודה של יצחק ירקוני. פורטרטים הם עיקר הציור שלו

 

מה אתה ציירת ביד למוצר של אסם?

"בשנות השבעים אסם עדיין עשתה בעיקר תמציות מרק, אטריות ושקדי מרק. אז כמעצב אתה יכול לעשות משהו יפה, או משהו שזוכרים, שנעים לראות ושיש לו עומק. אני ציירתי את הפטריות למרק פטריות, עם רקע של שדה ובתים", הוא נזכר בחיוך. בביתו, על אחד ממדפי הספרים, מוצבת תמונה ובה שתי בנותיו, לובשות חולצות קידום מכירות של במבה וביסלי משנות השבעים, שאבא עיצב.

 

כל מי שעבד פעם עם מעצב יודע שלמעצבים יש אקסיומות שהם מקפידים עליהן בצורה כמעט פנאטית. אחת מהן, למשל, היא שלא משנים לוגו. אולם בעקבות כניסת נסטלה לאסם, התבקש ירקוני להוביל את שינוי הלוגו של החברה. "מ־1942, כשהחברה נוסדה, נגעו בלוגו אולי פעם־פעמיים, אבל בצורה מאוד מינורית, כי פחדו וכי לא משנים לוגו", הוא משחזר. "כשנסטלה נכנסה לחברה הם טענו שהלוגו אמנם מעורר אמון, אבל הוא מיושן וצריך להצעיר אותו, לתת לו תנופה".

 

משימה לא פשוטה.

"עבדנו על הלוגו החדש ארבעה־חמישה חודשים - לא רק הצוות שלי, אלא גם עשינו מין תחרות בין כמה משרדי עיצוב. בסוף בחרו את מה שאנחנו עיצבנו בסטודיו. כמה סקיצות עשינו בדרך? אי אפשר לספור, אני חושב שמאות".

 

כולם אוהבים במבה

 

היית צריך לגעת בעוד פרות קדושות. למשל לשנות את האריזה של במבה.

"אתה נזהר. יש לך נכסים באריזה, ובמבה זו דוגמה. האריזה כל הזמן מתחלפת, אבל היא בעצם נשארת אותו הדבר כי השינויים מאוד עדינים. עם אריזה שנמצאת בשוק 20–30 שנה אתה לא יכול לעשות כמעט כלום, רק לגעת קצת, כי זה מה שהקהל זוכר ומכיר".

 

איך הצרכן יגיב אם תשנה משמעותית את האריזה של שקדי המרק, למשל?

"הוא יחשוב שמשהו לא בסדר. אפילו שהצילום נהדר והאריזה יפהפייה, הוא יחשוב שזה לא זה, איפה מה שאני מכיר? ולכן נוגעים באריזות מאוד בזהירות".

 

מה החוקים בעיצוב אריזה? מה הכי חשוב?

"כשאתה מעצב קו מוצרים אתה צריך שתהיה לו בולטות על המדף, שכאשר הקונה יבוא הוא מיד יזהה את הגוש הצבעוני המוכר. הוויז'ואל צריך להיות מודרני, צבעוני, מושך את העין ובולט מעל פני כל האחרים, וזה עסק מאוד קשה לעשות את זה".

 

כל פרח לימודי עסקים מכיר את המנטרה שאסור לערבב ביזנס ורגשות, אבל אצל ירקוני — שממילא מסרב להגדיר את עצמו איש עסקים - השניים מהולים יחד. הוא באמת אוהב את אסם ומדבר עליה בגאווה לא מוסתרת, כמו על שתי בנותיו וחמשת נכדיו, שמסבים לו אושר גדול.

 

העבודה של ירקוני מעולם לא התחילה ונגמרה בסטודיו. הוא גם נהג לעקוב אחרי הצרכנים בסופרמרקטים. "עמדתי ליד המדפים, לראות למה אנשים ניגשים, גם ליד הקופה. ולפעמים עמדתי ליד המדף, נניח של הפסטות, וראיתי לקוחה מחפשת, לא יודעת בדיוק במה לבחור, ובא לי להגיד לה: 'קחי את זה, זה באמת טוב'".

 

לבית שלו אסור להכניס שום מוצר של המתחרים. "אוי ואבוי אם מישהו מכניס מוצר מתחרה", הוא מצהיר, וממהר לספר שהוא חש "גאווה כל הזמן, כשאני רואה את ההישגים של אסם. ביקרת במפעל?", הוא יורה אליי את מטען הגאווה. "את צריכה לבקר במתקן הלוגיסטי החדש בשוהם. זה ממוחשב, משהו לא נורמלי, אדיר.

 

"המפעל הכי כיפי", הוא ממשיך להשוויץ, "זה של הבמבה. זה טירוף לא רק לילדים, גם למבוגרים. לפעמים מגיעים לשם מבוגרים לסיור, ואפשר לעמוד מול מכונת הייצור שמוציאה את הבמבה לתוך שקים, ושעות לאכול בלי הפסקה. עד שלא נותנים לך מכה בראש וסוחבים אותך אתה לא יוצא משם".

 

אתה אוהב במבה?

"ודאי, מי לא אוהב במבה? אני גונב מהנכדים שלי".

 

בגלל האהבה הזו לאסם, וגם הכסף שכנראה שיחק פה תפקיד, הוא לא מכר את מניותיו ולא נפרד מכיסאו בדירקטוריון, אף שעזב את העבודה היומיומית שלו בחברה. "אנחנו נשארים בעלי מניות בחברה, מאוד מעורבים בה, ואני נשארתי בדירקטוריון. אני לא חייב לעבוד בחברה כדי להיות בדירקטוריון שלה. זה לא קשור".

 

אבל אמרת שמספיק לך, פרשת.

"להפך. אני רוצה להישאר בה כמה שיותר, כדי בכל זאת להיות מעורב. זה מהרגש, אין ספק".

 

זה עולם אחר לגמרי

 

רשמית אסם הוקמה ב־1942 כמיזוג של שלושה מפעלים לייצור אטריות, ובכך הפכה שבע משפחות, על צאצאיהן ויורשיהן, לשותפות: משפחת פרופר, שבניה דן וגד עדיין מחזיקים במניות החברה ומזוהים מאוד עמה; משפחת קליין, שירקוני, רעייתו וגיסתו הם יורשיה; וכן המשפחות לורש, ויל, וילמרסדורף, קצמן וחרפק, שרובן מימשו את מניותיהן לאורך השנים ופרשו משותפות בחברה.

 

פורטרט של יצחק ירקוני. "קשה להיפרד מהתמונות" פורטרט של יצחק ירקוני. "קשה להיפרד מהתמונות"

 

החברות בין המשפחות פרופר וקליין היתה הדוקה מאוד. מעל הטלוויזיה בבית ירקוני מוצבת תמונה שבה עומדים הוריה של דורית "לצד גברת פרופר, על אוניית המעפילים שהביאה אותם לארץ מצ'כיה". את התמונה קיבלה מדן פרופר. "מה קרובים?", היא סונטת, "גדלנו יחד באותה מיטה".

 

אביה היה עורך דין, ואויגן פרופר שאל אותו מה יעשה בישראל, שבה שולט המשפט האנגלי. "זה היה ב־1939", מספרת דורית. "הם קנו מיקסר והתחילו לעשות אטריות. אבא שלי היה נוסע על תלת־אופן מרחוב אילת בתל אביב לרמת גן כדי למכור את האטריות".

 

במשך חמישה עשורים היתה אסם חברה משפחתית, והשינוי המשמעותי בחייה התרחש ב־1995, כאשר נסטלה, אחד מתאגידי המזון הגדולים בעולם, רכש אופציה ראשונה ל־10% ממניותיה. בעשור וחצי הבאים הגדילה נסטלה את החזקותיה בחברה והכניסה אותה תחת מטריית העסקים הגלובלית שלה, חולקת עמה ידע, פיתוח, ייצור ושווקים. כיום נסטלה, שנסחרת לפי שווי של 165 מיליארד דולר, היא בעלת השליטה באסם ומחזיקה ב־53.7% ממניותיה. אסם, אגב, נסחרת לפי שווי של 5.7 מיליארד שקל, לעומת 2.1 מיליארד בינואר 2000.

 

יש לאסם פוטנציאל להיות שחקנית גלובלית משמעותית, לא רק מקומית?

"כן. לא בדיוק כמו עלית עם הקפה, כי אין שוק כל כך גדול ליצוא של שקדי מרק, אבל יש לנו תחליפי בשר וזה מאוד פורץ דרך, ויש את הסלטים והחומוס, תחום שמאוד מתפתח בצפון אמריקה. אנחנו שם עכשיו, וצריכים להיות שחקנים לא רעים בכלל".

 

עם כניסת נסטלה, הדור השני של המייסדים יצא מהחברה.

"המייסדים המקוריים כבר אינם. היום זה הדור השני, וחלק מכרו את חלקם ופרשו. נשארנו כמה משפחות".

 

ויש קשר הדוק בין המשפחות?

"המשפחות שנשארו הן פחות או יותר בקשר. עם אלה שפרשו אין קשר, לא רואים אותם כבר. הם עברו לעיסוקים אחרים אז מטבע הדברים מתרחקים".

 

והדור השלישי - כלומר הילדים שלכם - לא נכנס לחברה.

"לא, לא. זו היתה החלטה נבונה מאוד, כי אין לזה סוף. לכל אחד יש את הנכדים המוצלחים שלו, ולך תחליט מה זה יעשה, ומה ההוא יעשה, למה זה ככה, אני ככה והוא לא. זה יכול להיות מתכון לצרות וגם היה מתכון לצרות, בדור השני".

 

עכשיו, כשדן פרופר פרש מהניהול וגזי קפלן מונה למנכ"ל, זו גם הפעם הראשונה שאין מנכ"ל ממשפחות המייסדים.

"דן וגד פעילים בחברה, נמצאים שם הרבה, וגזי הוא בחירה מצוינת. אדם משכמו ומעלה, איש צנוע וחכם. הוא עשה את טבעול".

 

היום, כשאתה כל כך מאושר מהציור, אתה מצטער שלא פרשת קודם?

"לא, כי כל דבר היה בזמנו, והעבודה באסם נתנה לי סיפוק מאוד גדול".

בטל שלח
    לכל התגובות
    x