"יש לשופטים נטייה להאמין לאנשי ציבור"

פרשת הולילנד מעכבת את הרפורמה המתוכננת בדיני התכנון והבנייה בגלל החשש שהסרת מנגנוני הפיקוח תגביר את השחיתות. מנגד, מומחים בתחום טוענים שפיקוח רב מסרבל את ההליך, ואי אפשר לקדם פרויקטים בלי לתת שוחד.

את הדילמה הזו מנסה ליישב הסנגורית הציבורית של מחוז דרום ד"ר

לזהות עברייני שוחד

צמריון־חלק שותפה לגישה שהשוחד הוא אבי כל טומאה ומנסה ליישב את הדילמה: "הביורוקרטיה משפיעה על עבירת השוחד בשני כיוונים הפוכים: מחד גיסא, נכון כי עצם קיומה מוביל לצורך להשתמש בשוחד בגלל הצורך לשמן את המערכת כדי לזרז הליכים ואינטרסים אישיים. מאידך גיסא, ככל שהמנגנון הוא ביורוקרטי יותר - כך יהיה קשה יותר לשחד, כיוון שיש יותר גורמים מעורבים ויותר חוליות בשרשרת, ומן הסתם קשה יותר להשחית חוליות רבות ומסועפות. עצם הסרבול הביורוקרטי מקשה את דרכי השוחד".

אחת הדרכים לזהות נוטל שוחד היא בפער הניכר בין משכורתו לעושר. צמריון־חלק: "בדרך כלל לא זו הדרך לזהות עברייני שוחד. ישנן מדינות שבהן עובד הציבור אמור להצהיר על רכושו מפעם לפעם, ומי שיש ברשותו רכוש שנראה כאילו אינו הולם את רמת הכנסתו — חזקה עליו כי לקח שוחד, ועליו להוכיח את ההפך. נבחרי הציבור, להבדיל, ייתכן שהתעשרו מעיסוקיהם הלגיטימיים כבעלי מקצועות חופשיים טרם היבחרם לתפקיד הציבורי".

על שוחד, כידוע, לא ניתנת קבלה. "הפסיקה קבעה שכל דבר יכול להיות מתת מושחת", מסבירה צמריון־חלק. "חופשות נופש, שי לחגים, טיול, שוחד מיני, תרומה לקרן מחקרים של בית חולים הניתנת לדרישתו של רופא מסוים, הלוואה — גם תוך הסכם להחזרתה, הנחות במחיר, תווי חניה ועוד. גם תרומה שהנהנה ממנה הוא הציבור יכולה להיחשב לשוחד, ויש לבחון את התרומה על פי אמות המידה המתחייבות מיסודות עבירת השוחד, ובין היתר אם התרומה אכן ניתנה 'עבור פעולה הקשורה בתפקידו' של עובד הציבור.

"קשה לגלות עבירות כשהצדדים לה, שניים או יותר, מרוצים. כל עוד אין צד שלישי המעוניין לפגוע בהם או למנוע את מעשיהם - יחסי השוחד עלולים להמשיך ולשגשג, והסיכוי לפתיחת חקירה ולהגשת כתבי אישום קלוש", אומרת צמריון־חלק.

"היו מקרים קיצוניים של זיכויים"

גישת בתי המשפט לעבירת השוחד בפרט, ועבירות השחיתות בכלל, עברה מהפך. פעם ניתנו זיכויים למכביר, כגון יעקב גנות, רפי הוכמן וגיורא לב. לאחרונה נראה כי המערכת חזרה להחמיר. "היו מקרים קיצוניים של זיכויים", מסבירה צמריון־חלק ומוסיפה, "למרות עובדות קשות ומפלילות שהוכחו במשפט, בתי המשפט לא נתנו להן לבלבל אותם. נראה כי קשה לשופטים לעתים למצוא יסוד נפשי שלילי באנשי ציבור בכירים. יש לשופטים נטייה להאמין להם מעבר למה שמאמינים לאדם הרגיל. ייתכן שזה ריפה את ידי הפרקליטות בתקופות מסוימות. נתקלנו במקרים קיצוניים של החלטות שלא להגיש כתבי אישום (למשל פרשת בראון־חברון ופרשת האי היווני), ונשאלה השאלה האם כאשר מדובר בבכירים יש להפעיל אמת מידה שונה בשיקול הדעת טרם הגשת כתב האישום, ונשאלה גם שאלה קשה יותר: האם מבחן בוזגלו נכשל? והאם דין אחד לאזרח הפשוט ודין אחר למשרתיו ולנבחריו?".

ועם זאת, מצביעה, צמריון־חלק על ההבדל בין תחילת כהונת מזוז שהתאפיינה בסגירת תיקים (האי היווני, רובי ריבלין), לסיום הקדנציה בכתב האישום התקדימי נגד ראש הממשלה המכהן.

צמריון־חלק מודעת היטב להגדרה הבעייתית של עבירת שוחד בחוק הישראלי. "עבירת השוחד מוגדרת בחוק הישראלי באופן רחב ביותר, באופן עמום, הכולל בתוכו אין ספור אפשרויות — דבר הנוגד את עקרון החוקיות — עיקרון יסוד במשפט הפלילי שמשמעותו החובה להזהיר באופן מפורש ומדויק על דבר אסור. החוק הישראלי מרחיב עד מאוד את דרכי השוחד, הן לגבי מהות הפעולה של עובד הציבור, הן לגבי מיהות הנותן, תפקיד הלוקח, מיהות הנהנה, עיתוי המתן ומטרתו. מעבר להרחבה הרבה בחקיקה ובעטיה — פירשו בתי המשפט את עבירת השוחד בצורה רחבה עד מאוד, לא אחידה ועמומה, עד כי ניתן לומר שלא ברור היום כלל מה היא העבירה, מה גדריה ומה היקף חלותה".