אלי כהן: "על הכל מחפה ההווי של העובדים"

רבע ל־12 בלילה, עוד יום עבודה הסתיים, והפקיד הבכיר במשרד הממשלתי אוסף את כל כוחותיו כדי לעלות במדרגות לדירה שעזב לפני שעות רבות. רק עכשיו הוא נזכר שבמשך כל היום העמוס הזה הוא לא הכניס משהו רציני לפיו, אבל השעה מאוחרת, ולכן - מקלחת, קצת חדשות חצות, עיתון ולישון.

שש וחצי בבוקר, הטלפון הסלולרי כבר מצלצל. על הקו דובר המשרד, שצורח לתוך השפופרת על הדלפת איזה מכתב לחבר ועדת הכספים של הכנסת. "יהיה הרבה בלגן היום", הוא אומר, "תתכונן...".בעוד הפקיד מצחצח את שיניו, השר כבר נמצא על הקו: "מי הדליף את המכתב הנורא הזה? ראש הממשלה רותח מזעם". אתמול רק הסתיים, ויום נפלא חדש עומד להתחיל. עוד לא שמונה בבוקר, מהדורות החדשות פותחות בסכסוך הקואליציוני שהתפתח כתוצאה מהמכתב ששלח הפקיד החרוץ. השר מכנס ישיבת חירום, הוא צריך לתת הסברים לראש הממשלה. כמה חברי כנסת חרוצים כבר הפנו שאילתות בנושא ליו"ר הכנסת.

קווים לדמותם של עובדי המגזר הציבורי

בלגן כזה היה גם אתמול, וגם שלשום. זה הבלגן הכל כך אופייני בסדר היום של פקידי ממשלה בכירים. ובתוך הכאוס, יש פרויקטים שצריך להוביל, פקידים נוספים שצריך לנהל, לוח זמנים מטורף ליישום החלטות הממשלה, איומי השבתה של העובדים, מבחן חדש שמגדיר את רמת השירות לאזרחי המדינה, תשובת דובר לשאלה של עיתונאי שצריך לאשר, ותשובה שצריך לנסח לשאלה של מבקר המדינה על החלטה של הפקיד, בעקבות תלונת היועץ המשפטי...

הסיפוקים של עובדי המגזר הציבורי

זה הזמן לעצור לרגע ולשאול אם אלו באמת החיים שהפקיד תכנן לעצמו. את הילדים הוא לא רואה. צלמים אורבים לו בכל מקום. הוא צריך לספק את רצונות השר, למלא את החלטות הממשלה. וכל הזמן לתת הסברים. אם החליט משהו — צריך להסביר מדוע, ואם החליט שלא להחליט — עדיין צריך להסביר. במרבית המקרים, ובעיקר בשנים האחרונות, תפקוד משרדי הממשלה הופך לכמעט בלתי אפשרי. במיוחד כשללו"ז הלחוץ נכנסת איזו פרשייה או שתיים, דו"ח מבקר ואולי גם עדות קטנה במשטרה. חלק מהפק"ל.

אבל אין עבודה כל כך מספקת כמו במגזר הציבורי. מנכ"ל האוצר לשעבר יוסי בכר אמר פעם כי בדרך לשירותים הוא היה מקבל החלטות שאף מנכ"ל בכיר בסקטור הפרטי לא מקבל. היכולת להשפיע על חיי היומיום של אזרחי המדינה גדולה, ופשוט אין דבר כזה בכל המגזר הפרטי. המעמסה והאחריות כבדות מנשוא.

נהוג לומר כי ביצועי הסקטור הציבורי אינם נמדדים בתוצאות, ולכן הכל מתנהל באטיות רבה. זה לא נכון. לעתים קרובות המחויבות המוטלת על חבורת פקידים קטנה גדולה מאוד, ובדרך כלל התוצאות לא כל כך גרועות. בעולם החדש, שבו הכל שקוף ומערכות בחירות מתקיימות חדשות לבקרים, יש צורך להראות תוצאות במהירות שלא תבייש את הסקטור הפרטי. די לבחון את ביצועי הדרג המקצועי של משרדי הממשלה בניהול המשבר הכלכלי האחרון כדי להבין כי היכולות המקצועיות והנחישות האישית שגילו פקידים רבים עולות לאין שיעור על אלה המקובלות בסקטור הפרטי.

האתגר האישי בניהול מערכות כאלה הוא אדיר. לא בכל מקום עבודה תוכל צעירה בת 28 להשתתף בישיבות עם שר בכיר ולהציג נייר עמדה לראש הממשלה, או להציג את עמדת המדינה בוועדות הכנסת. אבל ההתמודדות היומיומית הזאת אינה קלה. לצד דרישות הפוליטיקאים, פועלים בזירה גם גופים אינטרסנטיים חוץ־ארגוניים שמנסים להשפיע על מקבלי ההחלטות. עוצמתם לא מבוטלת, ויכולת ההשפעה שלהם רבה. המבחן האמיתי הוא בקבלת ההחלטות הנכונות ואי־כניעה לאותם לחצים.

המשכורת המשולמת לפקידי הציבור אינה מהגבוהות במשק. התנאים הפיזיים לעבודה היומיומית לא היו מביישים את המערכונים שנכתבו על משרדי הסוכנות היהודית בשנות השישים. בחלק מהמשרדים אין אפילו מזגן, הקירות לעתים מתחננים לאיזה שפכטל שיעשה להם טובה, השירותים מזכירים את בתי השימוש בתחנה המרכזית הישנה בתל אביב, האוכל אכיל רק לפעמים, ואפילו הלבוש לא יבייש את המבצע האחרון בסופרמרקט השכונתי (ארבע חולצות במאה). הייטק זה לא.

על הכל מחפה ההווי של העובדים. ההרגשה של הביחד, הנכונות להשקיע שעות על גבי שעות כדי להצליח במשימה שכל כך חשובה למדינה. כוסות הקפה הריקות, החיפוש אחר שארית של עוגייה שתשבור את הרעב באמצע הלילה... בכל זאת יש משהו במשרדים האלה. אולי זה אוויר ההרים של ירושלים. גם העיר היא מכשול — חייהם של עובדי הציבור שלא גרים בה רצופים פקקים.

על השכר מפצה לעתים הידיעה שאחרי כמה שנים מוצלחות בשירות המדינה, הדרך לקריירה בסקטור הפרטי סלולה. אין לבוא בטענות לאלה שאינם יוצאים לפנסיה מהשירות. הרי השעות, ההשקעה, הלחצים והאינטנסיביות שהם משקיעים בכמה שנים לטובת הציבור יכולים למלא כמה קריירות שונות בסקטור הפרטי. והעולם כבר השתנה, עניין הקביעות בעבודה ממלא תפקיד פחות מרכזי בתכנון הקריירה.

ובשורה התחתונה, צריך לזכור שמי שבחרו בעבודה המלחיצה, המכבידה והלא בהכרח מתגמלת כלכלית הזאת עושים עבודת קודש. לפעמים הם מעצבנים. לפעמים, אולי, השררה קצת מבלבלת אותם. אך הם הטובים ביותר שיש. ועם כל הכבוד למנוי בחדר כושר של אנשי ההייטק או לסוף שבוע בחו"ל מטעם משרד עורכי הדין, אין כמו הקפה הפשוט (אם זכרו לחדש את המלאי), העפרונות הישנים (שעברו מכרז לפני 20 שנה), הכיסא המתפרק והתקשי"ר. אם ההווי הזה של עובדי המדינה לא הורג, הוא לפחות מחשל. אני כבר מתגעגע.

הכותב הוא  הממונה על השכר באוצר לשעבר וכיום סמנכ"ל באל על