החלומות של אנשי הפיננסים
מאזנים בין עבודה למשפחה, אבל רוצים ג'וב אחר
בעצם, נוח להיות איש פיננסים. הם עובדים בממוצע 43.9 שעות בשבוע, בקושי עומדים בפקקים ומבלים עם המשפחה 31.4 שעות — מספר השעות הגבוה ביותר בין כל המגזרים, וגבוה מהממוצע הכללי. לא פלא ש־63% מהם מרגישים שהם מבלים עם קרוביהם מספיק זמן. כמעט 40% מהם מצליחים להקדיש גם לספורט כחמש שעות בשבוע. רק 10% מאנשי הענף נוהגים לעבוד בסוף שבוע, ויותר מ־50% לא עושים זאת אף פעם. העבודה אינה רודפת אחריהם הביתה — הציון הממוצע בשאלת ה"מחשבות על העבודה בבית" הסתכם ב־5.7, הנמוך ביותר בין כל המגזרים. גם בכל הנוגע לעומס בעבודה הם מדורגים כמעט אחרונים בטבלה.
אז למה רק חמישית רוצים להמשיך כך? איך קורה ש־20% מהעוסקים בתחום היו שמחים להישאר בתפקיד שבו הם עוסקים כעת, ובאותו מקום עבודה, ואילו כל השאר היו שמחים, ממש ברגע זה, להחליף תפקיד, חברה או תחום? שני פרמטרים מרכזיים בסקר יכולים להסביר את הממצא הזה: האחד הוא השכר הממוצע במגזר שעומד על 9,370 שקל, כמעט כמו במגזר הציבורי, שבו נרשם השכר הנמוך ביותר. השני הוא מידת הסיפוק הנמוכה יחסית בקרב העובדים בתחום, שהסתכמה ב־7.3. במילים אחרות, הפיננסיירים מרוצים רק קצת יותר מעורכי הדין, המגזר השפוף ביותר בטבלה. גם אי־השקט המסוים בענף בוודאי לא תורם — כמעט שליש מהעוסקים בו פוטרו בעבר.
יובל בן זאב: "העבודה חוזרת על עצמה פעם אחר פעם"
מדד האושר זהו מגזר מגוון מאוד. יש בו עובדי בנקים, כלכלנים, מנהלי חשבונות, סוכני ביטוח וגם סוחרים בשוק ההון ואנליסטים, ו־257 מהם השתתפו בסקר. טווח השכר והיקפי העבודה משתנים בהתאם. ואולם המגמות המרכזיות ברורות — שני שלישים מהענף הם נשים, ובסך הכל עובדיו צעירים יחסית (גיל ממוצע 34.7). הנטייה המגדרית, הגיל הצעיר ובעיקר השכר הנמוך יכולים להסביר את העובדה שזהו המגזר שבו שיעור הטיסות הפרטיות לחו"ל הוא הנמוך ביותר — רק 46% טסו מתחילת השנה. אגב, גם בכל הנוגע לטיסות עבודה המגזר הזה מדורג בתחתית הטבלה — רק 5% מהעובדים נשלחו לחו"ל מטעם העבודה. נתון מעניין נוסף הוא שלכ־11% מהעוסקים בתחום יש השכלה תיכונית ואף פחות מכך, מה שיכול להסביר את השיעור הגבוה יחסית של פיננסיירים שמתכננים ללמוד בהמשך הדרך (כ־51%).
נותר רק לתהות איך השפיעה השנה החולפת על הממצאים האלה ושינתה את התפיסה המקצועית של עובדי הענף. באיזה אופן המשבר, והשלכותיו על התחום, פגעו במידת הסיפוק של העובדים וגרמו לחמישית מהם לרצות לעזוב, ובהקדם האפשרי. הרי רק לפני שנים ספורות עבודה בתחום נחשבה אטרקטיבית למדי, ומשכה עובדים ממקצועות אחרים. מעקב חוזר אחר אותן סוגיות בשנים הבאות יאפשר לבדוק אם המעמד המקצועי של הענף שוקם, ואם העובדים שוב זוהרים.
 | |||
