• תפריט
השראה

סדרת השראה: המדענים לשלטון

הדרך היחידה לתקן את העולם היא לתת למומחים להחליט. לוותר על הרצון החופשי ולהתמסר לממשל שמונחה על ידי תוצאות המחקרים והמלצות החוקרים. ג'יי.די טראוט אסף עשרות הוכחות לכך שהשיטה הזאת עובדת, וריכז אותן ברב מכר חדש. ממשל אובמה כבר הולך בכיוון הנכון

אורי פסובסקי 13:0010.09.09

ועדת הביקורת החיצונית של בית החולים סידרס סיני בלוס אנג'לס דורשת שלפחות 90% מאנשי הצוות הרפואי ירחצו ידיים באופן שוטף. זו דרישה מתבקשת, אבל מנהלי בית החולים לא הצליחו לעמוד בה; לקראת ביקורה של ועדת הביקורת הם החליטו להגביר את המאמצים, והקדישו שבועות לעניין.

ועדיין, רק 80% שטפו ידיים. לבסוף, ימים ספורים לפני הביקור, החליפו המנהלים את כל שומרי המסך בכל המחשבים בבית החולים. על כל מסך מזדמן הוצגו איורים של ידי רופאים מכוסים תרביות חיידקים; שיעור שטיפת הידיים זינק מיד לכמעט 100%.

 

שומר מסך בבי"ח בלוס אנג'לס שומר מסך בבי"ח בלוס אנג'לס

 

בצד השני של אמריקה, בברונקס שבניו יורק, התרחש מהפך אחר. קלסון פוינט, אחד השיכונים הגרועים בשכונה, עבר שיפוץ נרחב וזכה למדשאות חדשות, לגן משחקים ולגדרות דקורטיביות. במקביל הופחת מספר השבילים בין הבניינים. בתוך שנה ירד שיעור הפשיעה במתחם ב־50%.

 

ועוד: חברות גדולות ברחבי ארצות הברית מציעות לעובדים את תוכנית "לחסוך יותר מחר": העובד יכול להחליט על הגדלת החיסכון הפנסיוני שלו, אבל שההפרשות יגדלו בפועל רק כעבור כמה חודשים; בתוך שנתיים זינקו ההפרשות לפנסיה בחברות הללו ב־300%. ובינתיים ביפן, כבישים מסוכנים מעוטרים בחצים המצוירים על האספלט, ויוצרים אשליה שהכביש נהיה צר; מספר התאונות בכבישים הללו ירד ב־40%.

 

ג'יי.די.טראוט ג'יי.די.טראוט צילום: ג'יי רוביניץ

פרופ' ג'יי.די טראוט יכול להמשיך עם זה עוד ועוד - לעוד תחומים, לעוד מדינות, עד שהכל יסתדר. טראוט אינו ההוגה של כל הפטנטים הנ"ל, הוא רק מי שקיבץ אותם ברב־מכר חדש. אבל טראוט הוא מי שחתום על הגישה העקרונית שמשותפת לכל אלה: ההבנה שכדי לשנות את העולם, המוסדות חייבים לעזור לבני אדם לעשות את הדבר הנכון.

 

טראוט לא לבד, כמובן. כבר שנים שתחומי המחקר השונים עוסקים בקושי של בני אדם לעשות את הדבר הנכון. פסיכולוגיה וכלכלה התנהגותית מתמקדים בזה, וכוכבים כגון דניאל כהנמן ודן אריאלי בנו מזה קריירה. בתקופה האחרונה הגישה הזו מחלחלת גם למקבלי ההחלטות, אפילו בדרגים הבכירים ביותר. אחד הסימנים הבולטים לכך הוא הספר "נאדג'", שממליץ לרשויות לדחוף בקלות את האזרחים לעבר ההחלטות הנכונות; אחד ממחברי הספר הוא בכיר בממשל אובמה, השני היה יועץ לנשיא.

 

לאותו מדף הצטרף בפברואר הספר של טראוט, "פער האמפתיה". כבר מהשם אפשר להבין שהדגש של טראוט חברתי - להבדיל למשל מאנשי ה"נאדג'" שהיללו את הניטרליות - אבל הערך המוסף העיקרי של "פער האמפתיה" הוא הכנסת המדע כגורם המכריע שישנה את ההתנהגות האנושית.

 

המהלך של טראוט הוא כזה: מכיוון שאי אפשר לסמוך על הרצון החופשי של בני אדם, שאינו בהכרח מוביל אותם להחלטות הנכונות להם או לאחרים, יש להעביר חלק מכובד המשקל הזה לידי הרשויות; ומכיוון שאין שום סיבה להניח שברשויות - מהמחוקקים ועד הפקידים - יודעים לקבל החלטות נכונות, צריך להכניס לתמונה את המדענים. רק על סמך הידע שנצבר בתחומי המחקר השונים, טוען טראוט, באמת אפשר יהיה לגרום לבני אדם לשנות את העולם.

 

למה אנחנו מתנהגים לא יפה לעצמנו

 

לכשל העיקרי בקבלת ההחלטות שלנו קורא טראוט "פער האמפתיה". קל לראות את הקושי האמפתי של בני אדם כלפי אחרים, אבל הוא בא לידי ביטוי גם ביחס שלהם לעצמם, בהחלטות שכל אחד מקבל לגבי חייו שלו. כך קורה, למשל, שבציבור האמריקאי יש הסכמה רחבה על כך שצריך להילחם בעוני, להשקיע בחינוך ולדאוג לבריאות האזרחים. ועדיין, לשישית מאזרחי ארה"ב אין ביטוח בריאות, וכחמישית מהם חיים מתחת לקו העוני (כמו כמעט רבע מהאזרחים בישראל). הכוונות הטובות אינן מיתרגמות למעשים משום שהן נופלות לתהום האמפתיה המדוברת.

 

"פער האמפתיה הוא המרחק בינך לבין אדם אחר שאתה מנסה לחוות את הפגיעות שלו", מסביר טראוט בראיון ראשון לכלי תקשורת ישראל. "יכולים להיות מגוון מקורות לפער הזה - פערים תרבותיים, פער הכנסה, הבדלי גיל או הבדלי אישיות. אנשים מבינים שקשה להזדהות עם אנשים ששונים מהם, אבל לא ממש ברור להם איך לגשר על הפער הזה.

"התגובה האמפתית הראשונית שלנו היא טבעית ומיידית. אין אדם שיראה ילד רעב וימנע ממנו אוכל, לא משנה מה השיוך הפוליטי שלו. אבל כשאנחנו נחשפים ליותר מדי סבל, אנחנו יכולים להיהפך לאדישים ופשוט להעביר ערוץ בטלוויזיה כשמבקשים מאיתנו כסף.

 

"אנחנו גם עלולים להתחיל לסבול בעצמנו; יש אפילו הגדרה קלינית לזה בבריטניה, 'עייפת חמלה' (compassion fatigue). לוקים בה, למשל, עובדים בהוספיס שמרגישים חוסר יכולת לעזור לחולים שבהם הם אמורים לטפל, וזה גורם להם לדיכאון". תחושה דומה של חוסר אונים מופיעה גם כשאנחנו לא מתמקדים בבן אדם הסובל בקרבתנו, אלא מנסים לחשוב על נתוני עוני מופשטים או סוגיות חברתיות מורכבות. ובסופו של דבר, אומר טראוט, אנחנו אנושיים. "לאנשים יש החיים שלהם לחיות, וקל להם לא לשים לב לנסיבות שבהן מצויים אנשים אחרים".

 

הכשל האמפתי הזה חל, כאמור, גם על עצמנו. "פער האמפתיה יכול להיות גם מחסום בינך לבין העצמי העתידי שלך. אתה עשוי להתקשות להבין כיצד ייראו חייך בעתיד, ולכן לא להעריך נכון איך פעולות שאתה עושה היום ישפיעו על ימיך בזמן אחר. יש פתגם איטלקי ישן שאומר שאתה מעביר את המחצית הראשונה של חייך בהתעללות בבריאות שלך, ואת המחצית השנייה בדאגה לה. אם לא היינו מעריכים את העתיד הערכת חסר, היינו דואגים קצת יותר לבריאות שלנו עכשיו". חוסר החשיבה על העתיד בא לידי ביטוי גם בחסכונות לעתיד, בעיה משמעותית בארה"ב שדורשת כבר שנים פעולות חריפות של הרשויות.

 

טראוט מרחיב על כל אלו, אבל עיקרו של "פער האמפתיה" אינו בבעיה אלא בפתרונות. "כדי להיות אמפתיים באופן אפקטיבי צריך לנסות להשיג את המטרות שהצבנו לעצמנו, בלי שזה ידרוש מאיתנו המון תשומת לב והשקעה רגשית שיהפכו אותנו לאדישים לאחרים או במצוקה רגשית בעצמנו. כיום, לראשונה בהיסטוריה, יש בידינו ממצאים מדעיים שיכולים לסייע לנו לעשות את זה".

 

 איור: ערן מנדל

 

איך המדע יכול להחליף את הבחירה

 

הקורבן הראשון של הממצאים המדעיים הוא הרצון החופשי. טראוט, כאמור, הוא חלק מזרם גובר של אנשי אקדמיה שמנפצים את האמונה האנושית המרכזית שאנחנו יודעים מה טוב לנו ופועלים בהתאם, כשלמעשה אנחנו בדרך כלל מובלים על ידי הנסיבות. הרצון החופשי, טוענים החוקרים, הוא בסופו של דבר עֶבֶד להטיות פסיכולוגיות שונות, כמו זו שדבקה בסביל ולא בפעיל. טראוט מביא אין־ספור דוגמאות לכך, עם מחירים משתנים. סוגיית החיסונים, למשל: כשמאפשרים להורים להחליט אם לחסן את ילדיהם בחיסון שסיכוי התמותה ממנו הוא 1 ל־20 אלף, הם יעדיפו לא לחסן אותם - גם אם סיכון התמותה מהמחלה כפול. בני אדם בדרך כלל מעדיפים להיות קורבנות סבילים מאשר לגרום למשהו רע באופן פעיל. מערך ההטיות מנצח את הרצון החופשי ומרחיק מההחלטה הראויה. "הדרך הנכונה לחשוב על הרצון החופשי שלנו", כותב טראוט בספרו, "היא כמו על כבשה. באמת יש שם חיה, אבל היא מאוד רזה אחרי שמורידים את כל הצמר שמסביב".

 

אנחנו שוגים בהנחת הרצון החופשי לא רק בנוגע אלינו, אלא גם כשאנחנו מתבוננים באחרים. זוהי "טעות הייחוס הבסיסית" - אנחנו נוטים לייחס התנהגות של אחרים לאופי שלהם או לבחירה חופשית, במקום לנסיבות. צורת החשיבה הזאת, טוען טראוט, דומיננטית במיוחד בארה"ב האינדיבידואליסטית, ובאה לידי ביטוי ביחס האמריקאי לעניים. בעוד שבאירופה הרוב (54%) מתייחס לעוני כתוצאה של מזל ביש, הרוב המכריע בארה"ב (70%) סבור שהעניים הם שאחראים למצבם. ואם כך הדבר, יש פחות סיבות לעזור להם.

 

פולחן הרצון החופשי האמריקאי - שהולך היטב עם הדמקורטיה והקפיטליזם - דוגל גם בכך שהאזרחים ייקחו כמה שיותר אחריות על חייהם, ושהממשלה תהיה מעורבת בהם כמה שפחות. טראוט ממליץ לוותר על האשליה הזאת ולעבור ל"אסטרטגיות חיצוניות" - מערכת של גורמים חיצוניים שתאפשר לנו לאזן את המגבלות האנושיות שלנו.

 

לפעמים אנחנו יכולים לעשות את זה בעצמנו. מדינת מיזורי, למשל, מאפשרת למהמרים כפייתיים לרשום את עצמם במאגר מידע מיוחד, שהרשומים בו אינם מורשים להיכנס לבתי הקזינו בשטחה. כך, בהחלטה חד־פעמית, המהמר יכול להגן על עצמו מפני עצמו.

 

אבל את עיקר האחריות מבקש טראוט להטיל על הממשל, שיוביל את הציבור להחלטות הנכונות או יקבל אותן במקומו. כדי לוודא שהממשל מחליט נכון עליו להיעזר במדע, וליתר דיוק במדעי החברה. טראוט אינו טוען שלמדענים יש מונופול על ההחלטות הנכונות; הוא רק גורס שכשהמטרות ברורות ומשותפות לכולם - למשל, מיגור העוני בקרב ילדים - רק למדעי החברה יש הכלים להוביל אותנו לשם. כך שגם אם מדובר בתחום החשוף לביקורת, הספר של טראוט גדוש בהצעות לתיקון העולם בהתבסס על מדעי החברה.

 

ומדובר בהצעות שיכולות להציל חיי אדם. נוסחאות מתמטיות מאפשרות לנבא אילו אסירים יחזרו לחיי פשע, אם עונשם ייקצב; הנוסחאות עושות את זה טוב יותר, מתברר, מוועדות השחרורים של שירות בתי הסוהר. בעניין אחר, כבר הוכח כי חסמים נגד התאבדות - מבקרה על מכירת נשק ועד מעקות בטיחות על גשרים - מצמצמים מאוד את מספר המתאבדים. תכנון עירוני שדואג לפיזור נכון של סופרמרקטים ברחבי העיר יכול להוביל לתזונה טובה יותר ולהוריד את שיעור השמנת היתר באוכלוסייה. כל המחקרים והממצאים הללו קיימים ונגישים, אבל מקבלי ההחלטות משתמשים בהם באופן מוגבל ביותר כשהם מגבשים מדיניות ציבורית.

 

טראוט מצר על כך; ממצאים כאלה, הוא אומר, יכולים לשנות לגמרי גם את המצב החברתי־כלכלי. כך, במקום להסתמך על רצון טוב ותרומות לעניים, טראוט ממליץ להעביר כסף מעשירים לעניים באופן ממוסד - במילים אחרות, להעלות מסים. זו כמובן אינה הצעה חדשה, והיא אינה חביבה במיוחד על חלק גדול מהציבור, שטוען שהעלאת מסים תפגע באיכות חייו. טראוט מגייס את המדע גם לכאן: "אחד הממצאים הבולטים במחקרים על איכות החיים היא שחוץ מבמקרים קיצוניים, אנשים מסתגלים כמעט לכל שינוי, וזה נכון גם לגבי הכנסה.

 

בעוד שלתוספת של כסף יש השפעה חיובית אדירה על אושרם של עניים, הפחתה של כמות זהה של כסף מאנשים עם הכנסה גבוהה אינה משפיעה כלל על האושר שלהם. אם אין לך הכסף הזה אתה פשוט מסתגל. אנשים מעריכים הערכת יתר את המידה שבה עוד רכוש יעלה את רמת האושר שלהם, ומעריכים הערכת חסר את יכולת ההסתגלות שלהם. לעוני, לעומת זאת, המחקרים מראים כי אי אפשר להסתגל".

מה כבר אפשר ללמוד מפילוסופים

 

כל אלה רעיונות קונקרטיים - קצת מפתיעים לנוכח העובדה שטראוט הוא פילוסוף. כיום הוא מרצה בכיר באוניברסיטת לויולה בשיקגו, אבל לתחום התגלגל במקרה. טראוט גדל בפנסילבניה, במשפחה של חשמלאים ובעלי מלאכה. בנעוריו קרא ספר של תומס הובס, וגילה את הפילוסופיה. עם זאת, הוא נותר עם רגליים על הקרקע. "ידעתי שאם דברים לא יסתדרו תמיד אוכל לעשות משהו אחר, ושלא ארעב ללחם. עבדתי בעבודות רבות, כולל במפעלים, נהגתי במשאית כל הקולג'. בסוף שנות השמונים, כשסיימתי את הדוקטורט ושוק העבודה בפילוסופיה היה בצרות, ידעתי שבכל מקרה אוכל לעבוד בנהיגה".

 

בלימודי הדוקטורט באוניברסיטת קורנל הרבה טראוט להשתתף בקורסים בפסיכולוגיה קוגניטיבית, שחשפו בפניו את הפער בין הדיונים הפילוסופיים לעולם האמיתי, זה שבו אנשים חושבים ומקבלים החלטות. "חשתי תסכול עמוק מהעיקשות שבה חלק מהפילוסופים מבודדים את עצמם מהממצאים של מדעי ההתנהגות", הוא אומר. "גם כיום מקובל בפילוסופיה לעסוק בעקרונות מופשטים במקום באנשים שמנסים לקבל החלטות כמיטב יכולתם, אבל עם מעט משאבים, הרבה הסחות דעת ויכולת מוגבלת. התוצאה של ההתמקדות במודלים מופשטים היא שלפילוסופים יש מעט מאוד דברים קונקרטיים לומר על האופן שבו החברה שלנו צריכה להתנהל".

 

יש פילוסופים שחושבים שזה לא תפקידם לתת הצעות מעשיות.

"אז לא ברור לי מה בדיוק הם עושים. הייתי רוצה שמי שעוסק בבניית תיאוריה פוליטית מורכבת יסביר לי למה העיסוק הזה שקול ליותר ממשחק בקובייה הונגרית, או צורה מאוד מפתה של אלכימיה".

 

ובכל זאת, טראוט נשאר פילוסוף; גם אם הרעיונות שלו מפורטים, מעשיים ונשענים על מדעי החברה, המסר העיקרי הוא שעלינו לשנות את האופן שבו אנחנו חושבים על עצמנו ועל החברה, ובעיקר על מידת המעורבות הרצויה של המדינה בחיינו. המדינה, ובייחוד המחוקקים, הוא טוען, צריכים להתאים את עצמם להתקדמות המדעית. ההתאמה הנדרשת, לפי טראוט, מרחיקת לכת: הוא ממליץ להעביר כל הצעת חוק הנוגעת למדיניות חברתית לעיונם של מדענים, שיוכלו לומר אם היא מתיישבת עם הידע שיש בידינו לגבי התנהגות אנושית ולהציע דרכים טובות יותר להשיג את המטרות המבוקשות. "אחרי הכל, לרוב המכריע של המחוקקים אין הרקע המדעי שיאפשר להם לקבל את ההחלטה הנכונה. מדיניות ציבורית היא פשוט עניין מורכב מדי מכדי לבסס אותה על אנקדוטות מקריות מחייהם של המחוקקים".

 

האם אובמה יעמוד גם במשימה הזאת

 

השינוי המחשבתי שטראוט מציע עומד היום למבחן בארה"ב, כשממשל אובמה מנסה להעביר רפורמה שתיתן לראשונה ביטוח בריאות לכל אזרחי המדינה ונתקל בקשיים לא מועטים. "הרעיון שבבסיס הרפורמה דווקא זוכה לתמיכה ציבורית רחבה. איש אינו מתנגד לכך שב־47 מיליון אמריקאים לא מבוטחים יקבלו ביטוח בריאות. אבל מצד אחד חברי קונגרס תלויים בלוביסטים ובתרומות הקמפיין שלהם, ולכן הם מקשיבים להם ולא לרחשי הלב של הציבור. ומצד אחר, הדיון הוסט לנושאים טעונים כגון הפלות והמתות חסד, שבעצם לא ממש קשורים לרפורמה המוצעת".

 

ויש מי שפשוט לא רוצים שהממשלה תתערב בחייהם.

"אנשים אכן מודאגים, באופן מופשט, מהתערבות גדולה יותר, ומכך שהממשלה תגביל את אפשרות הבחירה. אבל את האנשים הללו צריך לשאול: האם חברות הביטוח אינן כופות עליך כיום בחירות מסוימות? הן יכולות לסרב לכסות אותך, לשלול מימון לטיפולים מסוימים, לקבוע רף הוצאות עליון עבורך או אפילו לבטל את הפוליסה שלך כשאתה חולה. אם מה שמדאיג אותך הוא יכולת הבחירה שלך, בכלל לא ברור שהמגזר הפרטי נותן לך יותר שליטה מהממשלה".

 

מה לגבי תוצאות אחרות של התערבות ממשלתית? מתנגדי המסים, למשל, אומרים שהם פוגעים בחדשנות.

"יכול להיות שהחדשנות תיפגע. אבל המסר הכללי שלי הוא שטענות כאלה צריך לבחון באופן ניסיוני, ולאורך זמן. צריך פשוט לבדוק אם החדשנות יורדת בתקופה שבה מעלים מסים, ואז להתאים את המדיניות לתוצאות".

 

זה נשמע כמו ניסוי חברתי.

"כשאנשים אומרים שניסוי חברתי הוא דבר מסוכן, שזה נשמע כמו 'האח הגדול' או כמו סוג של פטרנליזם, הם מתעלמים מהעובדה שלאורך כל ההיסטוריה האמריקאית ביצענו ניסויים חברתיים. פשוט ביצענו אותם לא טוב. המדיניות הכלכלית של רייגן, למשל, היא דוגמה לניסוי ארוך טווח שנכשל די מהר, ושהממשלה לא היתה מעוניינת לנהל באופן מדעי. כשעושים ניסויים, צריך לעשות אותם כמו שצריך - להחליט מה היעד שלנו, למשל לספק ביטוח בריאות לכולם, ואז לבחון מה התוצאות של דרכים שונות להשיג את היעד הזה. אי אפשר לומר 'ניסויים חברתיים הם דבר רע', ואז לעבור לקיצוצים. גם קיצוצים הם ניסויים חברתיים".

 

זה לא נגמר ברייגן; גם את ימי ג'ורג' בוש הבן מגדיר טראוט כ"נבערות אנטי־מדעית". ממשל אובמה, לעומת זאת, הצטייד כבר בסוללה של פסיכולוגיים חברתיים וכלכלנים התנהגותיים. "האנשים הנכונים לוחשים באוזנו", אומר טראוט. "נראה לי שאובמה מזהה מתי נושאים הם מורכבים, וכשהוא מנסה לנסח מדיניות הוא מתייעץ עם אנשים שיידעו איך לבחון אם המדיניות הזאת גם עובדת".

 

יכול להיות שאובמה פשוט אמפתי יותר מבוש?

"אפשר לומר את זה. אבל אצל מישהו כמו בוש יש גם נטייה לדבר במונחים של אינדיבידואליזם קיצוני, של קאובויז באזור הסְפָר. אובמה מודע לעובדה שזו נוסטלגיה לזמן שלא היה קיים, אידאליזציה שמתעלמת מהאופן שבו אנחנו קשורים זה לזה ומגיבים זה לזה. אנשים אינם אוסף של יחידים המבודדים זה מזה, אלא קשורים אחד לשני. ואם אתה מתייחס לאנשים כפי שהם באמת, אתה גם מנסח מדיניות שמתייחסת אליהם באופן מציאותי, עם כל היבלות שלהם".

בטל שלח
    לכל התגובות
    x