$
יורם גבאי

במת כלכליסט: האשליה שבתקציב

מערכות ממשלתיות המנסות לפתור בעיות על ידי תקציב, בונות למעשה טלאי על גבי טלאי על מציאות רקובה

יורם גבאי 07:2002.09.09

אחת האשליות השכיחות בשיח ושיג הצבורי בישראל היא שתוספת תקציב, שכר ותקנים היא המזור לכל תחלואינו. היינו עדים לאשליה זו, בנושאי האלימות בחברה, החינוך, העוני, אזורי הפיתוח, איכות הסביבה ופיתוח ירושלים. רק נוסיף כמה מיליארדי שקלים לכל תחום - וכל בעיותינו יפתרו.

 

לצערנו,

הנחות אלה מתגלות כשגויות כשמעמתים אותן עם מבחן המציאות. כך, למשל, התקופה הגרועה ביותר בכלכלת ישראל היא דווקא התקופה שבה משקל הוצאות הממשלה בתוצר היה הגבוה ביותר - בשנים 1985–1973, הנקראות גם "העשור האבוד", משקל הוצאות הממשלה היה כ־50% מעל הקיים היום. התוצאה היתה עגומה: הידרדרות מערכת החינוך והתשתיות, שקיעת המשק לצמיחה אפסית ומשבר מט"ח ומחירים.

 

התקציב גדל, החינוך מידרדר

 

שנות התשעים הביאו עמן הגדלה בתקציבי הרווחה החינוך. בשנים 1993–1994 הוגדל תקציב החינוך ב־71% ריאלית, העלאה שוות ערך לתוספת תקציבית של 15–20 מיליארד שקל כיום. התוצאה, לעומת זאת, שולית וזניחה, מערכת החינוך המשיכה להידרדר.

 

בכלל, משקל ההוצאה הלאומית לחינוך בישראל הוא מן הגבוהים בעולם, גם בהתחשב בכך שמספר התלמידים אצלנו גדול יחסית למדינות המפותחות. אבל חלק מהתקציב הגדול מנותב לפונקציות מרובות ולא רלבנטיות ליעד, כמו הטלוויזיה החינוכית, מתנ"סים, חינוך מבוגרים, יד ושם ומכללות להוראה. כמו כן, המשרד אינו מתמקד במקצועות מועדפים אלא מפזר את ההוראה למקצועות רבים, ובחינות הבגרות נפרשות על פני שלוש שנים.

 

גם תחום הרווחה סובל ממבחן התוצאה. בשנות התשעים הוגדלו מאוד תקציבי הרווחה השונים, כולל הקצבאות. למרות זאת, שיעור העוני עלה - זאת כחלק מהירידה בשיעור ההשתתפות בשוק העבודה.

 

הסיבה לכך היא שתוספת תקציבית איננה יכולה לתקן פגמים מהותיים. מערכות ממשלתיות המנסות לפתור בעיות בדרך זו, בונות למעשה טלאים על גבי טלאים על מציאות רקובה. האם מישהו מאמין שמערכת המשפט תתפקד טוב יותר עם תוספת של כמה עשרות שופטים, כאשר העומס גדל בקצבים מהירים הרבה יותר בגלל שיטה לא יעילה? האם מישהו מאמין שתוספות תקציב ושכר במערכת החינוך ישפרו באמת את תוצאות? האם תוספת שוטרים ואנשי גבייה תשפר את הנוכחות בשטח או שמא תוביל רק לגידול במנגנון הביורוקרטי?

 

הפתרון: התייעלות

 

פיזור תקציבים ושכר, ללא יעד ברור, פירושו ניפוח מערכות מלאכותי ללא התייעלות וכשל מתמשך. המסקנה מכך היא ברורה. משרד ממשלתי, כמו חברה עסקית, צריך קודם כל לקבוע את יעדיו הברורים, לשנות את ההקצאה הפנים־תקציבית שלו וליצור תמריצי שכר שיהיו מתואמים עם היעד. ללא מהלך מסוג זה, כל ניפוח תקציבי יהיה מיותר ואפילו מזיק - וברור שלא ישיג את יעדיו.

 

דוגמה נוספת לבעייתיות בחוסר יעדים ומדיניות ברורה היא משברים שמשאירים את חותמם בדמות חקיקות סתמיות שאינן ניתנות ליישום. כך למשל משבר המים הביא עמו את מס הבצורת, שאכיפתו קשה ומסובכת. משבר העוני של העובדים הביא למס הכנסה שלילי שאין דרך ריאלית ליישמו, ומשבר האנרגיה הביא להעלאת מיסוי באמצעות משוואות שאף אחד לא מבין. ליישום של כל אלה תידרש, כנראה, תוספת תקנים ותקציב. פרט לכך לא יקרה דבר.

 

הכותב הוא יו"ר פעילים - ניהול תיקי השקעות ולשעבר הממונה על הכנסות המדינה

 

 

בטל שלח
    לכל התגובות
    x