במת כלכליסט: שתי חברות, מדינה אחת

ניתוח אובייקטיבי של הסקטור העסקי בישראל מגלה סיפור הצלחה מרשים. הכלכלה שלנו היא מהאחרונות ששקעו במשבר הריאלי, וככל הנראה, מהראשונות שיחלצו ממנו. מאזן התשלומים השוטף עודנו בעודף, ואנחנו מבורכים בפעילות כלכלית מוצלחת בתחומי התעשייה, ההייטק, הנדל"ן, השירותים, הפיננסים

במקביל, הנתונים השליליים מרשימים לא פחות. שיעורי העוני כפולים מהמקובל במדינות המפותחות, ואי־השוויון בשוק העבודה הוא הגדול בעולם המערבי, ובכלל זה ארצות הברית. גם שיעורי ההשתתפות בשוק העבודה נמוכים מאוד, ואנחנו סיפור של כישלון יחסי בביורוקרטיה ממשלתית, איכות סביבה, תשתיות פנים־עירוניות ומים.

וכך, נהפכנו למדינה שבה שתי חברות לפחות. כלכלה דואלית, שבה גוש דן נפרד משאר המדינה, הפערים בין העניים לבין העשירים גדולים מאוד, וכן גם בין יהודים למיעוטים. אם נוסיף על כך את שיעור ההשתתפות הנמוך של חרדים בשוק העבודה, נקבל מדינה השרויה במתח חברתי.

חוסר עקביות ביעדים

הפערים הללו, ההישגים המרשימים לעומת הכישלונות המהדהדים, הם בעצם פרי האסטרטגיה הכלכלית־חברתית של ממשלת ישראל בדור האחרון. כשהיתה אסטרטגיה עקבית וראויה - היו גם הצלחות. כאשר לא היתה אסטרטגיה - היה הכישלון מחפיר. כאשר אין, בכל תחום, הגדרת יעדים ואין קביעת מערכת העדפות וטכניקות ליישום - החברה נכשלת בהכרח.

אם ניקח לדוגמה את פתיחת השווקים, הרי שהאסטרטגיה העקבית של מדינת ישראל הצליחה להוביל להישגים. מאז תוכנית הייצוב בשנת 1985, ישראל עוברת הליך מתמיד של הפרטה. המדינה הסירה את כל המגבלות וההגנות על שוקי המוצרים, המט"ח וההון, ואתגרה את הסקטור העסקי שלנו - שעמד במשימה בכבוד. הוא התגלה כיעיל, מוכשר ובעל יכולת התמודדות מרשימה. התנאים שיוצרו בעקבות הליך הייצוב רק עזרו לפריחתו, וישראל נהפכה לאטרקטיבית להשקעות זרות וליזמות משותפת. הדרך לפריחה כלכלית נפתחה לכולנו.

אך אותה ממשלה שהצליחה להוביל אותנו להישגים עסקיים היא זו שגרמה לכישלונות בשאר התחומים. החינוך בבתי הספר ובאקדמיה סובל מחוסר אסטרטגיה עקבית, וזאת לפי גחמות השרים והמנכ"לים המתחלפים בקצב תדיר.

חמישית מהילדים בישראל לומדים ברשת החינוך החרדי, ואינם רוכשים כלים המתאימים לשוק העבודה. רובם אף אינם מתכננים לשרת בצבא. המיעוטים סובלים מאפליה. הביורוקרטיה הישראלית היא מהמסורבלות בעולם, ומדיניותה בתחומי קרקעות, קצבאות ובריאות משתנה לפי משב הרוח הפוליטי. המדיניות הסותרת מתבטאת גם בתחומי התשתיות ואיכות הסביבה, וגם תחום הביטחון סובל מאי־בהירות ביעדים.

לקח מהעבר

אנו מבוהלים מגילויי אלימות בחברה הישראלית, אולם מדובר באחד הסימפטומים של מדינה שמתקיימות בה שתי חברות מנוגדות זו לזו. האחת משכילה ומתוחכמת, אך קטנה למדי. ואילו השנייה גדולה מבחינה מספרית, אך מאופיינת בנחיתות בשוק העבודה, רדיקלית באופייה ולעתים אף אלימה בתגובותיה.

ישראל צריכה להמשיך ולדבוק בעקביות באסטרטגיה של פתיחת שווקים, הפרטה ויציבות פיננסית, אך חייבת גם להוביל כיוון ואסטרטגיה בחינוך מוטה שוק עבודה. כמו כן, עליה לפעול לייעל את משרדיה הממשלתיים ולחייבם לקבוע מערכת העדפות עקבית שאינה מושפעת מאירוע מקרי זה או אחר. ממשלת ישראל ידעה למשול בדור הראשון לקיומה (1948–1973). מן הראוי שנלמד מהעבר לטובת העתיד, ואז נוכל לחזור לרמות צמיחה יציבות וגבוהות המבוססות על מדינה אחת שחיה בה חברה אחת.

המאמר מבוסס על ספרו של יורם גבאי "כלכלה פוליטית", שיראה אור בימים הקרובים בהוצאת הקיבוץ המאוחד