$
בארץ

אנשי ניו יורק החדשים

יומן מסע במנהטן, בירת הפיננסים, היוקרה והשופינג, בעיצומו של המיתון המחלחל

טלי שמיר, ניו יורק 01:3028.05.09
יש כ־8.3 מיליון תושבים בניו יורק, כלומר בערך 8.3 מיליון דרכים לחיות אותה. "וכולם מרגישים את המיתון", יגיד היום כמעט כל אדם בשיחת חולין. זה כמו לדבר על מזג האוויר.

 

אומרים שזה מעין המשך של 11 בספטמבר. טוב, נכון שהפניות לקו החם לעזרה נפשית בניו יורק עלו השנה ב־13% (מרץ 2009 לעומת מרץ 2008), אבל ההשוואה לאסון התאומים מוגזמת. זו בסך הכל גסיסה זמנית של הקפיטליזם. אלו גם לא האימג'ים של השפל הגדול, עם הילדים מפויחי הלחיים והברוקרים שקופצים מהחלונות (ואולי זה פשוט ההבדל בין הצילום הצבעוני לשחור־לבן).

 

ממבט־על נדמה שהעסקים כרגיל: החליפות ממשיכות למהר למשרד, האמנים חולמים להצליח, בעלי הדירות דורשים מחירים מופקעים (אם כי קצת פחות), התיירים מצלמים וקונים, הזרים עניים ונהגי המוניות מצפים לטיפ. בירת הפיננסים, האמנות והשופינג העולמית לא תיעצר ביום אחד. אבל המיתון כאן, ובגדול. הוא זורם מתחת לפני השטח ומחלחל לכל פינה. לפעמים זה עניין קיומי, ממשי, לפעמים עניין תודעתי, תרבותי; רוב הזמן זה טרנד - שיחת סלון פופולרית, מכנה משותף נמוך ביותר, עם מאדוף ובכירי AIG בתפקיד הגיבורים העגומים של התקופה.  

 

טד פישר בהפסקת צהרים טד פישר בהפסקת צהרים צילומים: דוד ונעמה צבר
וול סטריט, בית קברות

 

טוד רוזנצוויג יוצא לשאוף אוויר ולהסתכל על התיירים שמצטלמים מחוץ לבניין הבורסה. תכף יחזור למשרד שלו, באחד הבנקים שקיבלו סיוע מהממשלה. רבים מעמיתיו פוטרו, הוא שרד. "בחודשים האחרונים יש פחות אנשים ברחובות", הוא מספר, "אלו שלא פוטרו צריכים לעבוד קשה יותר, כך שיש להם פחות זמן להסתובב. עצוב לי על כל העסקים - המסעדות הקטנות, שירותי המכוניות והדליז - שאין עוד מי שזקוק להם. הנה, למשל, המסעדה הזו נסגרה", הוא מצביע על חלון ראווה מכוסה עיתון בבניין טראמפ, "אבל לפחות לעסקים שנשארו יש פחות תחרות".

 

שני רחובות משם, על ספסל בבית הקברות של כנסיית טריניטי, יושב טד פישר, חוקר במשרד התובע הכללי, וקורא עיתון. "אני אוכל פה פעם בשבוע. כל אחד נפגע, כל אחד מנסה לחסוך כמה דולרים. גם אני". בית הקברות העתיק והמטופח תמיד היה מקום פופולרי ללאנץ' במתחם וול סטריט, אבל עכשיו זה נראה אירוני: עובדי הפיננסים, בהפסקה שלהם, אוכלים ומפטפטים בבית קברות. תקראו את זה איך שאתם רוצים. 

 

אוכל, אבודים

 

המיתון צועד על קיבתו. מסעדות יוקרה נסגרות, מסעדות טובות מקצצות. בשביל מי שעוד יש לו קצת, אלו חדשות טעימות: אפשר למצוא עכשיו הרבה אוכל טוב בזול. מסעדת נלו'ז בלקסינגטון, למשל, הורידה מחירים בראשונה מאז 1991; ואם פעם היה צריך לחכות שבועיים למקום בצהריים בז'אן ג'ורג' שבסנטרל פארק ווסט — עכשיו טלפון קצר ואתם שם עוד היום.

 

לאן נעלמו האנשים שפעם גדשו את המסעדות? נתח ניכר מקהל היעד, עובדי הפיננסים, פוטרו בעשרות אלפים. אחרים ספגו קיצוצים דרמטיים בשכר ובחשבון ההוצאות. הם כבר לא יכולים להרשות לעצמם להוציא כל אורח למסעדת יוקרה ולחגוג כל עסקה עם כוסית קוניאק במועדון לילה. במקום זה תוכלו לראות אותם בהפסקת הצהריים במידטאון, עומדים בתור מול עגלות שווארמה והמבורגרים, גודשים בתי קפה פשוטים ובעיקר מסתובבים עם שקית לאנץ' קטנה ועולים לאכול מול המחשב, נראים קצת כמו ילדים אבודים עם תיק אוכל בדרך לגן.  

 

חסכנות, תרבות חדשה

 

על חלק מהחנויות מכריזים השלטים: "סייל מיתון!", "חבילת חילוץ לארוחת בוקר" (2 דולרים לשתי ביצים, בייקון, בייגל וקפה אמריקאי מגעיל) או "גלידת מיתון בדולר". השפל הפך את החסכנות לאסטרטגיה שיווקית אפקטיבית. האמריקאים, הכריז החודש "הניו יורק טיימס", חוסכים, לראשונה זה שנים. בשנה האחרונה עלה שיעור ההכנסה הלא מבוזבזת שלהם לכ־4%, לעומת כ־0% בשנה הקודמת. בקיץ, טוענים יודעי דבר, ניו יורק תיראה תוססת יותר בדיוק בגלל זה: מי שנוהג להסתלק לחופשה יישאר השנה בעיר.

 

החסכנות האמריקאית החדשה היא עניין תרבותי, כמעט אתי. היא חלק ממה שקוראים לו עכשיו "צריכה לא ראוותנית". וזה קורה בכל מקום. הרבה עניים צוחקים על זה. הרבה עשירים מתלוננים על זה שהם פתאום צריכים להתבייש. אפילו בריטני ספירס התחילה לנהוג במיצובישי. מסכנה. 

 

  • יומן מסע במנהטן, צילומים: דוד ונעמה צבר
    יומן מסע במנהטן
    |
    צילומים: דוד ונעמה צבר
  • יומן מסע במנהטן, צילומים: דוד ונעמה צבר
    יומן מסע במנהטן
    |
    צילומים: דוד ונעמה צבר
  • יומן מסע במנהטן, צילומים: דוד ונעמה צבר
    יומן מסע במנהטן
    |
    צילומים: דוד ונעמה צבר
  • יומן מסע במנהטן, צילומים: דוד ונעמה צבר
    יומן מסע במנהטן
    |
    צילומים: דוד ונעמה צבר
  • יומן מסע במנהטן, צילומים: דוד ונעמה צבר
    יומן מסע במנהטן
    |
    צילומים: דוד ונעמה צבר

 

יהלומים, אמנות, אשמה

 

אם מסתובבים בצהריים ברחוב 47, מתחם היהלומים של מנהטן, קשה לנחש שהשוק הזה צנח לאחרונה ב־50%. הרחובות מלאים, יש קונים, אבל החנויות להשכרה מסגירות את המציאות המשתנה. "מוצרי יוקרה זה הדבר הראשון שאנשים מקצצים בו", אומר קרי מייקל ראיין מחברת התכשיטים שינואה, שבדיוק מכר טבעת יהלום. "לנו יש מזל, כי אנחנו מתמקדים בתכשיטי כלה, ואנשים ממשיכים להתחתן. היה קשה מאוד לרגע ועכשיו זה התאזן קצת, אבל אני חושב שהבזבוז המטורף שהתרגלנו אליו לא יחזור. אני שמח לפחות שאני מוכר יהלומים, ולא סירות".

 

בעסקי הסירות כמו בעסקי האמנות: קניות גדולות נראות פתאום וולגריות. "כשאנשים התחילו לאבד את הבתים שלהם ואת הפרנסה שלהם, פתאום להרים יד במכירה פומבית ולהוציא60-50 אלף דולר על ציור נהפך למשהו קצת פרוורטי. כאילו אתה לא מחובר למה שקורה", אומר דניאל מחמוד. לאחרונה הטלפון בגלריה שלו בצ'לסי חזר לצלצל, אחרי שבספטמבר אנשים פשוט הפסיקו לקנות, "גם אנשים שיש להם".

 

לא כל מאות הגלריות בצ'לסי שרדו את הקריסה. אחדות נסגרו, אחרות עברו לחללים קטנים או לשכונות זולות. מחמוד מתחיל להתאושש: "בשבועות האחרונים שוב מתעניינים, לפעמים קונים. הסיבה היא פסיכולוגית: היו מספיק סימנים חיוביים בכלכלה, כך שלפחות האנשים שנשאר להם כסף שוב מרגישים נוח להוציא אותו". 

 

דון, מצחצח הנעלים במידטאון דון, מצחצח הנעלים במידטאון צילומים: דוד ונעמה צבר
נעליים, קהילתיות

 

והנה דימוי שכן מזכיר את השפל הגדול של שנות השלושים. לטענת דון, שמצחצח לאנשים את הנעליים במידטאון, העסקים מעולם לא היו טובים יותר, "כי אנשים קונים פחות נעליים". שיטת השיווק האגרסיבית שלו לא מאפשרת לאנשים להתקמצן על 5 דולרים: "הי אדוני, תראה כמה הנעליים שלך מלוכלכות", הוא נוזף בעובר אורח. "לכל אחד יש תירוץ. אתה צריך להיות פושי וככה אתה משיג את שלך".

 

חוץ מהפרנסה של דון, יש עוד כמה דברים טובים שהוליד המיתון. לפי "ניו יורק מגזין", הפשע האלים פחת; מחירי הדירות (קנייה והשכרה) ירדו בכ־20% (מה שעשוי להשיב את מעמד הביניים לעיר); ושיעור המתנדבים בארגון ניו יורק קרס (Cares), שמשבץ אנשים בעמותות, גדל פי שניים. כשלאנשים יש פחות כסף, הסביר המגזין, הם יותר נחמדים. 

 

הומלסים, נדידה

 

וישנם אלה שיש להם הכי פחות אז הם בטח הכי נחמדים: חסרי הבית. בטיימס סקוור, טום ג'קסון מנסה לגייס כסף לארגון ההומלסים. "המקלטים ובתי התמחוי צפופים", הוא מספר. "יש גם עלייה במספר האנשים שבאים ממקומות אחרים כי הם חושבים שיש פה עבודה; קשה למצוא עבודה, והיא תמיד בשכר מינימום". במקלטים יש 35 אלף הומלסים, מהם כ־15 אלף ילדים; עוד אלפים חיים ברחובות. המספרים גדלים, ודווקא עכשיו החליט מייקל בלומברג, ראש העירייה והאיש העשיר בניו יורק, לגבות כסף על הלינה במקלטים. 

 

שופינג, אובדן אמון

 

הפנסיה של מרי ירדה בכ־50%. היא גרה בקווינס ועובדת בחנות בגדים בבניין רולקס שבשדרה החמישית. "העבירו אותנו למשרה חלקית והכל יקר יותר", היא אומרת, "עוד מעט גם התחבורה תתייקר. במקום טייק אווי אנחנו אוכלות שאריות מהבית".

 

את אווירת החסכנות אפשר לראות היטב בשדרת השופינג המפורסמת: חנויות סגורות, חללים להשכרה, ואין כמעט אנשים שמסתובבים עם שקיות קניות גדולות. "אין לנו תיירים", אומרת מרי, "הלקוחות שלנו - מנהלות, בנקאיות - הפסידו הרבה כסף". היא מתקשרת ללקוחות יותר מבעבר; זה מעצבן אותן, אבל מה אפשר לעשות? היא מבטיחה לעדכן אותן כשיהיו סיילים.

 

"המצב רע", היא חוזרת ואומרת, "אנחנו לא סומכים על הבנקים. יש הרגשה שכולם רמאים. אין לי מושג למה אומרים שזו המדינה הטובה בעולם".

בטל שלח
    לכל התגובות
    x