משפט הירשזון: הלגיטימציה של הגניבה
בעוד כחודש יצטרך בית המשפט להכריע בפרשת הירשזון: גניבה או הפרת אמונים
16:2523.04.09
הכרעת הדין במשפטו של שר האוצר לשעבר אברהם הירשזון, הצפויה להינתן בעוד כחודש, תהיה מסקרנת וחשובה. לא משום שמדובר בשר האוצר לשעבר של מדינת ישראל, אלא משום שהיא תנחה את כל ה'הירשזונים' שבנינו, מנהלים ובכירים במוסדות ציבוריים, האמונים על הכספים של כולנו. במיוחד תהיה הכרעת
הדין חשובה, משום שתחדד את ההבדלים הפליליים בין עבירות של הפרת אמונים לבין עבירות החמורות בהרבה, במיוחד כאשר נוגעים הדברים לנבחרי ציבור.
השאלה המשפטית שתעמוד להכרעת בית המשפט היא אם מעשיו של הירשזון מקיימים את יסודות עבירת הגניבה. אלא ששאלה זו איננה פשוטה כלל ועיקר, שכן מתחילת עדותו בבית המשפט (בניגוד לתחילת הודאותיו במשטרה), לא הכחיש הירשזון כי קיבל כסף רב במזומן. לטענתו, היו אלה תשלומים על חשבון תנאי הפרישה שלו מהסתדרות העובדים הלאומית, בה עבד לעייפה במשך 31 שנה. לכאורה – כספים לגיטימיים.
ואכן, סיכום קו ההגנה של הירשזון, שהושמע היום בבית המשפט בידי סנגורו המבריק עורך הדין ד"ר יעקב וינרוט, קיבל משמעות חדשה, כאשר חילץ וינרוט מעובדות התיק טענה משפטית מתפלפלת ומעניינת במיוחד, שלפיה מעשיו של הירשזון עולים, אם בכלל, כדי עבירה של הפרת אמונים. לטענת וינרוט, העובדה שהירשזון נטל כספים מהע"ל אינה מעידה כשלעצמה על ביצוע עבירה של גניבה, בעיקר משום שמדובר בכספים שבנקודת זמן עתידית היה זכאי הירשזון לקבל על פי דין. בכך ניסה וינרוט לנטרל מהלך משפטי של פרשנות הראיות כמעשי גניבה.
אמת, לו היה נשאר הירשזון בראש פירמידת ההסתדרות והיה פורש ממנה בגיל הפנסיה, היה בוודאי מקבל סכומים גבוהים הרבה יותר מאלה שנטל בסתר. הירשזון עבד עשרות שנים בהסתדרות העובדים הלאומית. תוצאה לפיה יסיים בה את תפקידו מבלי למצות את מלוא זכויותיו – איננה מתקבלת על הדעת. טענת הגנה זו מדיפה ניחוח חריף של טענת קיזוז שמקורה במשפט האזרחי: 'לקחתי כספים שהגיעו לי ממילא', או כפי שהעיד הירשזון בעצמו בבית המשפט: "שוכב אצלכם כסף שהוא שלי".
נדמה כי נוכח השוויון והאיזון הרב הקיים בתחושות המנוגדות העולות מחומר הראיות, בין השיקולים שינחו את בית המשפט, ואולי בעיקרם, יהיו שיקולים של מדיניות משפטית. אין ספק שבית המשפט יבחן את חומר הראיות ביסודיות מבוהלת ויבצע ניתוח טכנוקרטי מופתי של העובדות באספקלריה של יסודות עבירת הגניבה, אולם יותר מכל יאלץ בית המשפט להכריע על פי המסר שיצא מלפניו.
אמנם, שאלה משפטית מורכבת היא אם עשיית הדין העצמי של הירשזון בלקחו את הכספים להם היה זכאי בעתיד אינה מחייבת הרשעה בגניבה. שהרי כמה קל להציג את הירשזון בשני האופנים: אדם הזכאי לקבל את פרי עמלו, מול אדם שתחב לכיסו מעטפות מזומנים. זאת הסיבה שבפרשת הירשזון יצטרך בית המשפט להקשיב גם לטיעון המהותי ולתחושת הצדק שלפיה אדם זכאי לקבל שכר בעמלו, אך גם להקשיב לטיעון המהותי ולתחושת הצדק שלפיה שכר בעמל מקבלים. לא לוקחים, לא מקזזים. לא מסתירים.
ועדיין, בנסיבות העניין, ואולי דווקא משום שמדובר בנאשם שהיה לא פחות משר אוצר של מדינת ישראל, נדמה כי יהיה זה קשה מאוד לבית המשפט לתת גושפנקא למסר הנורמטיבי שלפיו אדם, גם אם זכאי לכל אותם מיליונים, רשאי ליטול אותם במזומן, ללא רשות פורמאלית, מבלי לרשמם, ולטעון מאוחר יותר כי אין מדובר בגניבה.
בית המשפט יאלץ אפוא להכריע בשאלה הפרטנית אם העובדה שהכסף שנטל הירשזון הגיע לו – ימתיק את ה"גניבה" ל"הפרת אמונים", ובשאלה העקרונית: מהי השפעת הלגיטימיות של הכסף על נטילתו ללא רשות.
