שימו לב, אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר. קראו עוד הבנתי
דעות

מאחורי האג'נדות

נתניהו מרגיע ומפתיע, אך מתבסס על נסיון העבר; לבני חסרת תוכנית קונקרטית; דווקא ברק מציע אלטרנטיבה. ואיפה שר האוצר? לבני כבר לא נוקטת בשמו כמועמד בטוח להמשיך להחזיק בכסא

שאול אמסטרדמסקי 07:5701.12.08

עשר שאלות כלכליות הוצגו לכל אחד מהמועמדים לראשות הממשלה; התשובות מציירות תמונה ברורה. המוביל בסקרים, שר האוצר לשעבר ויו"ר הליכוד בנימין נתניהו, בטוח בעצמו: הוא מסתמך על ניסיונו, וגם מרשה לעצמו להציג עמדות בניחוח סוציאליסטי קל. הוא ענייני, חד אך גם מרגיע. מפתיע.

 

המועמדת

שעשויה לאיים עליו, יו"ר קדימה ציפי לבני, נותרת גם כאן מאחור. מול מתחרה חזק כל כך בתחום הכלכלי אפשר היה להניח שהיא תייצר אלטרנטיבה ברורה ותציג אג'נדה כלכלית שתבדל אותה - ותזניק אותה קדימה. אלא שלבני אינה עושה זאת. היא מרבה מילים עמוסות הבטחות ומבטיחה מעשים, אך אינה מציגה תוכנית קונקרטית. דבריה נשמעים כמו צל לא ברור שלו - שניהם מתכוונים לבצע רפורמה מקיפה במינהל מקרקעי ישראל, שניהם מעוניינים להשקיע בתשתיות, במחקר ופיתוח, שניהם מבטיחים ליצור מקומות עבודה חדשים.

 

דווקא אהוד ברק המזדנב מאחור, יו"ר העבודה שכבר ויתר בעצם על חלום ראשות הממשלה, מרשה לעצמו להציג אלטרנטיבה אמיתית וסדר יום חלופי. בעוד נתניהו, ולבני בעקבותיו, מבטיחים להמשיך בהפחתת המסים, ברק מעוניין לעצור או לשנות אותה; בעוד הם מדברים על "גמישות" בתקציב המדינה, הוא אומר מפורשות כי יש להגדיל את הגירעון כך שיעמוד על יותר מ־5% מהתוצר. אפשר להעריך את הישירות שלו; אפשר גם לתהות על הערך של דבריו. יו"ר המועצה הלאומית לכלכלה, פרופ' מנואל טרכטנברג, התייחס לפני שבועיים להגדלת הגירעון הנרחבת מהסוג שברק מציע, ובראיון ל"כלכליסט" הגדיר אותה משגה כלכלי.

 

מהיכן יגיע המימון

 

בנושאים אחדים הזהות בין שלושת המועמדים כמעט מוחלטת. בשאלת הקצבאות - המפתח לכניסתה של ש"ס לכל ממשלה שתקום - שלושתם מבהירים כי שייתנו קצבאות רק למי שאינם מסוגלים להצטרף לשוק העבודה. כולם גם מסכימים שיש צורך לפרוס רשת ביטחון לחסכונות הפנסיוניים של הציבור. איש מהם, אגב, אינו מסביר מהיכן יגיע המימון לרשת הביטחון הזאת - ולכל יוזמה או תוכנית אחרת שהם מבטיחים לקדם.

 

כך שאם הבוחר הישראלי מבולבל, הוא יכול להירגע: הוא מבולבל בצדק. העמדות של כולם דומות, בסך הכל, ומקורות המימון של כולם נותרים בערפל. במצב עניינים כזה, האופן שבו הדברים נאמרים ואותם דברים שאינם נאמרים יכולים ללמד את הבוחרים יותר מהסיסמאות עצמן.

 

בר־און נעלם

 

ברק נלחם על כל קול, גם על קולות מצביעי קדימה, ולכן מעמיד חלופה אמיתית, אפילו אם היא עלולה שלא להתקבל בהבנה במגזר הפרטי. את לבני המצביעים של ברק לא ממש מעניינים; היא צריכה את תומכי הליכוד, ולכן נאלצת להציג עמדה כלכלית שמהדהדת כמו נתניהו - ולטעון שוב ושוב, גם אם לא באופן מפורש, שהוא אחד האחראים למצב המשק הישראלי כיום. נתניהו, מצדו, עסוק בניסיון לעמעם את זכרונות הציבור מימי בראשות הממשלה ובאוצר ובמאמץ לשכנע כי יש לו ניסיון חיובי שהציל את המשק, הזניק את הצמיחה, חיסל את האבטלה.

 

בימי משבר, ראש הממשלה הוא גם הקודקוד הכלכלי המוביל. אבל על שאלת מפתח אחת כל השלושה לא ענו: מי יהיה שר האוצר? ברק הבטיח למנות את אדם ממפלגת העבודה, נתניהו רמז כי הוא עשוי לקחת את התיק על עצמו, ואילו לבני הבטיחה למנות את האיש הכי מתאים. באוגוסט, בימי הפריימריז על ראשות קדימה ולפני פרוץ המשבר, היא אמרה ל"כלכליסט" שרוני בר־און הוא שר אוצר מצוין. בעולם הכלכלי החדש ובעולם הפוליטי הנוכחי, לבני כבר אינה נוקבת בשמו. אם תמשיך כך, היא עוד עשויה למנות את נתניהו לשר האוצר בממשלתה.

בטל שלח
    לכל התגובות
    x