$
יורם גבאי

במת כלכליסט: עשר הערות על כלכלה ושלום

המפתח לעליית מדרגה פרמננטית בצמיחה, בהשקעות הזרות ובתיירות נמצא בידי מנהיגינו, אם יצליחו להוביל לייצוב פוליטי סימולטני עם שכנינו הסורים והפלסטינים. אם לא, יש לצפות להסלמה צבאית בכל כמה שנים, חזרה למשקל גבוה של הוצאות ביטחון בתוצר ודשדוש כלכלי. ראוי לכן לדעת הקהל שלנו לאפשר למנהיגינו להגיע להסכמי שלום

יורם גבאי 07:1829.05.08

1. חזון כלכלי. פער התוצר לנפש בין ישראל לסוריה הוא כ־6 ל־1, ומבטא הבדלים כלכליים אדירים בדפוסי הביקוש והייצור של שתי המדינות. במציאות זו צפוי שפוטנציאל הסחר יהיה זעום, ודומה לזה שבינינו לבין מצרים וירדן. תיאורטית יש פוטנציאל לשיתופי פעולה כלכליים, לפרויקטים משותפים

בתיירות, מים ואזורי תעשייה, אך בפועל צפוי סחר מצומצם, קבלנות משנה שלנו אצלם ואולי רכישת נפט. חזון כלכלי ממשי אינו צפוי.

 

2. הוצאות ביטחון ושלום. ניסיון העבר מראה ששלום, אפילו קר, עם שכנות מחומשות היטב, מקטין לאחר כמה שנים באופן מהותי את הוצאות הביטחון יחסית לתוצר. השלום עם מצרים הוציא את שכנתנו החזקה ביותר מהסכסוך, ואפשר הורדה הדרגתית של שיעור הוצאות הביטחון בתוצר (מ־25% ל־12%). השלום עם סוריה יוציא דה־פקטו את כל המדינות השכנות מן הסכסוך, ויביא לאחר זמן להפחתה מהותית במשקל הביטחון בתוצר.

 

3. איום על העורף הכלכלי. בין השנים 1948 ל־1973 התמקד המאבק בשכנינו בעיקר במלחמה בין הצבאות. מאז, עיקר המאבק הוא על העורף. שתי האינתיפאדות ושתי מלחמות לבנון התמקדו בפגיעה שלהם באוכלוסייה שלנו, ובכתישה שלנו את האוכלוסיות בצד השני (כלכלית וצבאית). כך ייראה, כנראה, גם העימות בעתיד.

 

4. התרעה כלכלית הדדית. הסיכויים לשלום עם סוריה קיימים בעיקר מכיוון שכושר ההרתעה הכלכלי־צבאי של שני הצדדים הוא עצום. הצד השני יודע שבעימות גלוי נוכל להרוס את כל התשתית הכלכלית הסורית. אנחנו יודעים שאין לנו תשובה לטילים הצפון קוריאניים ארוכי הטווח, וגוש דן חשוף לחלוטין לפגיעה אנושה. כולנו יודעים שכלכלת ישראל היא גוש דן.

 

5. שלום והשקעות זרות. השילוב של שלום עם מצרים והסכמי אוסלו אפשרו צמיחה של ההשקעות הזרות בישראל, מסכומים אפסיים בשנות השמונים להשקעות חוץ עצומות כיום. שלום עם סוריה יבטל סופית את האיום האסטרטגי של שכנותינו, ויביא ודאי לעלייה חדה בהשקעות החוץ, עלייה בממדים גדולים בתיירות, ולעלייה בדירוג האשראי של ישראל, לרמה של AA לפחות.

 

6. שלום לפני הסלמה צבאית. הניסיון ההיסטורי מראה שמדינת ישראל מוכנה לפשרות ולנסיגות רק לאחר הסלמה צבאית. השלום עם מצרים התאפשר רק לאחר מלחמת יום כיפור, הסכמי אוסלו לאחר האינתיפדה הראשונה, וההתנתקות לאחר האינתיפאדה השנייה. נקווה שעם ישראל ומנהיגיו ישאפו הפעם להגיע להסכם לפני עוד הסלמה צבאית. האינדוקציה אינה מבשרת טובות.

 

7. פשרה טריטוריאלית. מנהיגינו איחזו את עינינו במשך 40 שנה בטענה שיש מה לדבר עם הצד השני על פשרה טריטוריאלית. הם בעצמם ידעו, בדרך כלל, שזוהי אחיזת עיניים. הנסיגה מסיני, מעוטף עזה ומלבנון היתה בדיוק לפי גבולות 1967. התחייבות רבין לסורים היתה בדיוק לפי קווי 1967, וכך גם הסכמת ישראל היום. גם בשיחות עם הפלסטינים מתגבש הסכם של חילופי שטחים אחד לאחד (גושי התיישבות תמורת נסיגות בנגב, ומעבר בטוח בין עזה לגדה). אף אחד אינו מניח שיש סיכוי לפשרה טריטוריאלית אמיתית, וראוי שלא נשלה את עצמנו.

 

8. אשליית השקט בגולן. מתנגדי הסכם השלום טוענים שבפועל שורר בגולן שקט זה 40 שנה. לצערנו, העימות הסורי ישראלי ממוקד בלבנון ובשטחים. שתי מלחמות לבנון והאינתיפאדה השנייה הסבו לנו נזקים כבדים מאוד, הרבה בזכות הסורים.

 

9. סוריה וציר הרשע. ראוי לכולנו לזכור שבמלחמת הסקאדים הראשונה, ב־1991, הצטרפה סוריה לגוש מדינות המערב שנלחם בעיראק. מאז היא נעה בהדרגה ובהתמדה לכיוון ציר הרשע (איראן וצפון קוריאה). נזכור שאנחנו תרמנו לכך הרבה, כאשר מנענו פעמים אחדות הסכם שלום איתם (בתחילה עקב רצח רבין, לאחר מכן ברק, שחזר בו מן ההסכמה עמם, ושוב בתקופת שרון ונתניהו).

 

10. שלום וכלכלה - מבט קדימה. המפתח לעליית מדרגה פרמננטית בצמיחה, בהשקעות הזרות ובתיירות נמצא בידי מנהיגינו, אם יצליחו להוביל לייצוב פוליטי סימולטני עם שכנינו הסורים והפלסטינים. אם לא, יש לצפות להסלמה צבאית בכל כמה שנים, חזרה למשקל גבוה של הוצאות ביטחון בתוצר ודשדוש כלכלי. ראוי לכן לדעת הקהל שלנו לאפשר למנהיגינו להגיע להסכמי שלום.

 

הכותב השתתף בשיחות עם ירדן והפלסטינים וכיהן כממונה על הכנסות המדינה במשרד האוצר

 

בטל שלח
    לכל התגובות
    x