שימו לב, אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר. קראו עוד הבנתי
מוסף 29.05.2014
מוסף 29.05.14

מדעי הנדלקתי

התאהבות ולב שבור הם לא מחלות. הם סמים, מנת יתר של חומרים שנוצרים במוח ולזמן קצר משבשים את הקליטה ושיקול הדעת. מוסף "כלכליסט" שוחח עם פסיכולוגים וחוקרי מוח שמתחילים לקלף את ההילה מהרגש המפורסם בעולם, ולחשוף את התופעה הגופנית הפשוטה שאחראית למחוות אהבה מטורפות, לפרפרים בבטן ולזה שגברים עושים שטויות כשאשה יפה מתבוננת בהם

איתי להט 07:5829.05.14

כשלוסי בראון התאהבה לפני כעשור בבעלה הנוכחי היא קמה ונסעה לעבודה. כשהגיעה היא נשכבה בתוך סורק מוח משוכלל מסוג fMRI, עצמה עיניים ודמיינה את פניו של בחיר לבה.

 

"זה לא שחיפשתי אישור מדעי לעובדה שאני מאוהבת", משחזרת בראון בשיחת טלפון עם "מוסף כלכליסט" ממשרדה בבית החולים המחקרי אלברט איינשטיין בניו יורק, "פשוט אמרתי לעצמי - הנה, אחרי ששנים אני מתבוננת בפעילות המוח של אנשים מאוהבים, סוף סוף אני יכולה להתבונן במוח שלי. והסריקות באמת הראו אצלי את מה שהן הראו אצל נבדקים אחרים שהיו באותו המצב. ברגע שדמיינתי את הפנים שלו הטֶגְמֶנְטוֹם הגחוני, גרעין קטן שיושב בלב האזור הפרימיטיבי ביותר במוח שלי, נדלק כמו עץ אשוח בחג המולד. האונה הקדמית שלי הראתה נפילה בפעילות. רמות הדופמין שלי קפצו והסרוטונין נפל. כמו הנבדקים האחרים גם אני, באותם רגעים, איבדתי חלק מהיכולות הקוגניטיביות שלי, בעיקר את כושר השיפוט והתכנון לטווח ארוך. כשהתבוננתי אחר כך בתרשימים ראיתי את מה שהרגשתי, את מה שכולנו מרגישים לפעמים. ראיתי איך האהבה היא לא רק עיוורת וממכרת אלא, הודות לשילוב בין השניים, הופכת אותנו לסוג של טיפשים".

 

ד"ר לוסי ל' בראון (68) היא מומחית לנוירולוגיה קלינית ולאנטומיית המוח. בשנות השבעים היא השתתפה במחקרים פורצי דרך על פעילות מערכת התגמול במוח - המנגנון שאחראי לתחושת הנאה בתגובה לגירויים, מטעם מתוק על הלשון עד קבלת הודעה ברשת חברתית. המנגנון הזה אחראי להיווצרות של הרגלים והתמכרויות. עד היום בראון פרסמה מאות מאמרים מצוטטים בנושא זה, וכן בתחום מיפוי האונות והבנת השינויים שמתחוללים במוח עם הגיל.

 

בראון מצביעה על האזור שהפגין פעילות יתר במוחה כשהתאהבה בבעלה. "קרה לי מה שקרה לנבדקים שלי" בראון מצביעה על האזור שהפגין פעילות יתר במוחה כשהתאהבה בבעלה. "קרה לי מה שקרה לנבדקים שלי"

 

בשני העשורים האחרונים בראון מתמקדת בנושא שמעסיק את האנושות אלפי שנים, אבל עד לאחרונה לא היו די אמצעים מדעיים לבדוק אותו: מה בדיוק מתחולל במוח ברגעים שבהם אנשים מתאהבים ומתמלאים פרפרים בבטן, ולמה הרגשות העזים האלה גורמים לנו לאבד ריכוז, לנהוג בטיפשות ולאבד את הצפון. ובקיצור: איך ולמה ההתאהבות משבשת את הדעת, ומה אפשר לעשות בעניין.

 

בראון ושותפתה למחקר, האנתרופולוגית הנודעת הלן פישר, סרקו מוחות של מאות אנשים מאוהבים או שבורי לב - כולם בזמן שלושת החודשים הראשונים מאז ההתאהבות או הפרידה שעליה לא הצליחו להתגבר. הן השוו את הסריקות אלה לאלה ולסריקות מוח של רווקים ושל אנשים שחיו בקשר ממושך, ובסדרה ארוכה של מאמרים מדעיים החלו לפענח בזהירות את הצד הפיזיולוגי - הרפואי, יש שיאמרו - של ההתנהגות המשובשת של אנשים מאוהבים. וכפי שבראון מכנה זאת: "השיתוק הכמעט מוחלט של מערכת קבלת ההחלטות".

 

רעב, צמא, משיכה

 

"האם אהבה רומנטית של בני זוג היא רגש חזק?", שואלת בראון. "אחרי יותר מעשור של מחקר יש לי תשובה שאנשים לא בהכרח יאהבו לשמוע: לא. אהבה רומנטית היא מערכת מסועפת של מוטיבציות, ששזורים בה רגשות רבים כמו שמחה, כעס, חרדה ואופוריה. אבל היום אנחנו יכולים לומר שההתאהבות הראשונית, ה'הידלקות', היא תופעה אחרת לגמרי מאהבה רומנטית בוגרת. התאהבות היא מערכת של דחפים פנימיים שמכוונים את האדם למטרה יחידה, השגת בן או בת הזוג.

 

"המחקר שלנו מראה שבראשית ההתאהבות נרשמת פעילות מוגברת באזורי המוח הפרימיטיביים שפועמים גם בעת צמא או רעב חזקים", בראון ממשיכה. "האזורים האלה הם חלק מהותי ממערכת ההישרדות של יונקים, והתאהבות היא כנראה חלק מובנה במערכת הזאת. אנשים שחווים רעב וצמא קיצוניים מאבדים את היכולת לחשוב ישר. הם זונחים את תהליך קבלת ההחלטות השקול כדי לספק את הצורך החיוני הזה. וכשהם מספקים את הצרכים ההישרדותיים הללו המוח מתגמל אותם בתחושת סיפוק. לכן מים טעימים יותר כשאנחנו צמאים. זה חלק ממנגנון ההישרדות שמנחה אותנו. התחושות האלה מתבטאות ברישום הפעילות של המוח, ואנחנו רואים שאותו הדבר מתרחש בזמן התאהבות. אותם האזורים נדלקים. אלה האזורים שממוקמים אצלנו, כמו אצל כל משפחת היונקים, ממש מעל גזע המוח, באזור שאחראי גם על היציבה ומערכת הרפלקסים. ההשערה שלי היא שההתאהבות מתרחשת שם כיוון שזו מערכת שמובילה לזוגיות והזדווגות. מבחינה אבולוציונית זה חשוב כמו סיפוק צמא ורעב, זה אחד הכלים שדרושים להישרדות המין שלנו".

 

סריקת המוח שבראון ערכה לעצמה. "כמו עץ אשוח" סריקת המוח שבראון ערכה לעצמה. "כמו עץ אשוח"

 

המסקנה של בראון ופישר לכאורה לא מהפכנית. היא יצאה מפיהם של מאות אנשים, מאז סוקרטס ועד פרויד. כבר 2,500 שנה שמשווים את ההתאהבות למחלה או טירוף, להבדיל מ"מנת יתר" של אהבה.

 

אבל בראון ופישר, שמובילות זרם הולך וגובר של ממצאים מהעשור האחרון, הן חלק מצעד נוסף ונועז יותר: גיבוש של הבנה קרה ומדויקת למה שקורה לנו ברגעים שבהם אנחנו יוצאים מהדעת מרוב כמיהה, דבר שאולי יאפשר בעתיד חיפוש של פתרונות.

 

יופי מפחית אייקיו

 

ב־2009 התבקשו 40 סטודנטים באוניברסיטת רדבאוד בניימכן, הולנד, כולם זכרים סטרייטים, להתיישב מול מחשב ולבצע בו משימה של משחק זיכרון. אותיות הופיעו באקראי על המסך, והם נדרשו לזכור את הסדר שלהן.

 

בתום המשימה הסטודנטים - בכל פעם נבחנו רק שניים - הועברו לשני חדרי המתנה נפרדים. באחד החדרים הסטודנט הממתין פגש בחור ידידותי שגם היה שם במקרה. בחדר השני הסטודנט פגש בחורה ידידותית, שגם היא, כדבריה, חיכתה שם למשהו אחר. הבחור והבחורה למעשה נשתלו בחדרי ההמתנה בידי החוקרים. כל אחד מהם ניהל עם הסטודנט הממתין שיחת חולין על שורת נושאים יומיומיים שהחוקרים הכתיבו מראש. כעבור שבע דקות בדיוק הדלת בחדר ההמתנה נפתחה וחוקר ביקש מהסטודנט הממתין לחזור לשלב השני של הניסוי.

 

השלב השני היה זהה לראשון. אבל התוצאות לא. הסטודנטים שפגשו בחדר ההמתנה בחורה הגיבו לאט יותר וטעו יותר פעמים מאשר במבחן הראשון. הסטודנטים שפגשו גבר תפקדו כרגיל. ההידרדרות היתה דומה אצל כל פוגשי הבנות. גם אלה שהיו בזוגיות יציבה וממושכת. "הממצאים העדכניים מדגימים שאינטראקציה עם בני המין השני עשויה לפגוע זמנית בביצוע משימות קוגניטיביות", כתב בסיכום המאמר מחברו, הפסיכולוג יוהאן קארמנס.

 

התוצאות המפתיעות באמת הגיעו בניסוי ההמשך שנערך כעבור שנה באותה אוניברסיטה. הפעם 71 נשים וגברים ביצעו מול מחשב משימה מפורסמת בתחום הפסיכולוגיה בשם "מבחן סְטְרוּפּ": על המסך הופיעו מילים שמציינות שמות צבעים, אך בעצמן צבועות בצבע אחר. המילה "כחול" הופיעה באותיות ירוקות והמילה "אדום" נכתבה בכחול. הסטודנטים והסטודנטיות נדרשו להקריא את המילה בעודם מצולמים בווידיאו.

 

 

גם כאן נערכו שני סיבובים, אבל ביניהם לא התקיים שום מפגש. ההבדל בין הסיבובים היה שלפני ביצוע המבחן בפעם השנייה נאמר לנבדקים שמו הפרטי של אדם שיצפה בהם בזמן אמת דרך המצלמה. למחצית הנבדקים נאמר שכעת יצפה בהם סבסטיאן. למחצית השנייה נאמר שתצפה בהם ליסה. תוצאות המבחן השני: כולם תפקדו בערך אותו הדבר, למעט הגברים שחשבו שצופה בהם "ליסה". הקהל של "סבסטיאן" ענו בתוך פחות מארבע שניות. הקהל של "ליסה" ענו תוך כמעט חמש. אצל הנשים "סבסטיאן" האט את מהירות התגובה רק בכעשירית שנייה.

 

"הסברה שהעלינו היתה שעצם הרמיזה לנוכחות נשית בסביבה, להזדמנות רחוקה לזיווג, מסוגלת לגרום, במודע או שלא במודע, להפניית מאמץ קוגניטיבי לניסיון להטביע רושם", אומרת ל"מוסף כלכליסט" ד"ר סנה נאוטס שהגתה את הניסוי. "וגם נראה שגברים מכווננים יותר מאשר נשים להזדמנויות זיווג".

 

"זה אותו אינסטינקט קמאי של המוח", מפרשת בראון. "התגובות במבחנים נעשו אטיות יותר כי כשזכר פוגש בת זוג פוטנציאלית הוא לא נדרש לפתור בעיות אלגברה אלא להרשים ולהותיר חותם. האזורים של פתרון בעיות וחשיבה שיטתית הופכים משניים לדחף. אנחנו עדיין מתקשים להסביר את התהליכים המדויקים שמתרחשים במוח כשהדחף הזה מופעל, ואנחנו עוד לא מסוגלים להסביר מה המנגנון שמלכתחילה גורם לאנשים 'להידלק' על בני המין השני בעוצמה פחותה או מוגברת. אבל יש משהו שאנחנו כבר יודעים. מדובר בהשפעה זמנית על יכולת התפיסה ועל ההתנהגות, וההשפעה הזאת דומה בהרבה בחינות לזו של נטילת סמים". למעשה, כפי שעולה מהמחקרים של בראון, השפעת ההתאהבות לא רק דומה להשפעת סמים. זה בדיוק מה שהיא.

 

קוק, הימורים, לב שבור

 

זה עניין פשוט ומוכר, בראון מסבירה. בזמן ההתאהבות, בזמן שדחפים בסיסיים משבשים את שיקול הדעת, משתחררים במוח כימיקלים שמשפיעים על התפיסה וההתנהגות. הכימיקלים האלה מוכרים היטב זה שני עשורים, וכבר ידוע לא מעט על ההשפעות שלהם על מצב הרוח והמצב הנפשי.

 

האשם המרכזי מוכר: שמו דופמין. זהו חומר שכמיליון תאים במוח משגרים זה אל זה בזמן אינספור מצבים, ממצבים שבהם האדם מנסה לפתור בעיות ועד מצבים שבהם יש להגיב לאיום מיידי, או רגעים של הנאה ותחושת התעלות. אבל כשתאי המוח מפרישים בבת אחת כמות חריגה של דופמין מתרחשות תוצאות מסוימות מאוד: כשיש במוח מחסור מתמשך בדופמין מצב הרוח מידרדר ונוצרות בעיות ריכוז. כשיש הצפה של דופמין נוצרת תחושת עילוי, ובמקרים קיצוניים יותר מתחילות להיווצר הזיות. ומחקר שבראון ופישר ערכו ב־2010 גילה שאחד מיצרני הדופמין הנמרצים ביותר במוח, הטֶגְמֶנְטוֹם הגחוני (באנגלית: Ventral Tegmental Area), מתחיל לפעום בקצב דומה בשני מצבים: היחשפות לתמונתו של אדם שיש אליו כמיהה כפייתית — וצריכת קוקאין. בראון ופישר סרקו את מוחותיהם של צעירים שבורי לב שהצהירו כי חוו באחרונה פרידה שלא התגברו עליה, ובזמן הסריקה הן הציגו לצעירים תצלום של בן או בת הזוג לשעבר. את פעילות המוח שנרשמה באותם רגעים הם השוו למאגר עצום של תרשימי מוח, וגילו את הדמיון הרב ביותר לפעילות בהשפעת קוקאין. "התאהבות היא התמכרות", אמרה פישר לאחר פרסום תוצאות הניסוי בראיון לרשת הטלוויזיה האמריקאית ABC, "הניחוש שלי הוא שהתמכרויות מודרניות, ניקוטין, סמים, סקס, הימורים, פשוט 'חוטפות' את אותם ערוצי תקשורת פנימיים שהתפתחו לפני מיליוני שנים במוח עבור תחושת המשיכה הרומנטית".

 

פישר במעבדת סריקת מוח. "כמו קוקאין" פישר במעבדת סריקת מוח. "כמו קוקאין"

 

"אנחנו מאמינות שזה חלק מהתמונה הגדולה", בראון מוסיפה. "המכניזם הזה הוא חלק ממערכת התגמול שדוחפת אותנו לרדיפה רומנטית. ההתנהגות האובססיבית־קומפולסיבית הזאת, שמאותן סיבות מופיעה גם אצל מכורים לסמים, אולי לא טובה לאינדיבידואל, אבל משרתת את המין שלנו בדיוק כמו דחפים אחרים של משפחת היונקים.

 

"בהקשר הזה, מדהים לראות מה אנשים עושים כשהם מאוהבים", בראון ממשיכה. "תחת השפעת אותו דחף אנושי בסיסי הם לא אחת משנים את החיים שלהם מן הקצה אל הקצה. קח למשל את אדוארד השמיני, שוויתר על כס המלכות של אנגליה ב־1936 כדי להתחתן עם וואליס סימפסון האמריקאית. אנשים מוכנים להגר, למות ולצערנו גם להרוג בשביל אהבה בוערת. אתה יכול להסביר את ההתנהגות הזאת רק כשאתה משייך אותה להתנהגות הישרדותית של ממש. בדחף עמוק ובלתי נשלט, שחזק יותר ממוסכמות חברתיות".

 

אבל נראה שהתאהבות היא מנת יתר סבוכה יותר, כי בתקופות מוקדמות של התאהבות יש עוד שני חומרים במוח שמופרשים בכמויות חריגות: סרוטונין וטסטוסטרון.

 

מחקרים מהעשורים האחרונים מצאו קשר בין רמות נמוכות של סרוטונין - חומר שפעילותו קשורה קשר הדוק למצבי רוח - להפרעות של התנהגות כפייתית. כשפרופ' דונטלה מרזיטי, ראש המעבדה לפסיכו־פארמקולוגיה באוניברסיטת פיזה באיטליה, מדדה לפני עשור את רמות הסרוטונין בדמם של אנשים שהצהירו על עצמם כ"מאוהבים קשות", היא גילתה אצלם את אותה צניחת סרוטונין שיש אצל אנשים כפייתיים - כ־40% פחות מהממוצע אצל אדם בריא. נוסף על כך, היא מצאה אצל גברים מאוהבים ונשים מאוהבות רמות חריגות של קורטיזול, ההורמון שאחראי לוויסות לחץ וחרדה, והיא גילתה שהטסטוסטרון, הורמון שמקושר לאגרסיביות ודחף מיני, צנח אצל גברים מאוהבים וזינק אצל נשים מאוהבות. "זה כאילו גברים מאוהבים במידה מסוימת הפכו לנשיים יותר, בעוד נשים מאוהבות הפכו למעט יותר גבריות", מסבירה מרזיטי בתכתובת אימייל עם "מוסף כלכליסט".

 

"אפשר לסכם זאת כך", אומרת בראון, "אם מישהו יבוא ויגיד לי שברגעים שבהם שטופים ב'הידלקות' רומנטית אפשר לראות את המציאות בבהירות ולהפגין שיקול דעת, אני אומר לו שהוא כנראה מאוהב ונמצא כרגע תחת השפעה שחזקה ממנו. לא פלא שבהרבה תרבויות ומנגנונים של סדר חברתי ניסו להפוך את האהבה הרומנטית למשהו בלתי רצוי, משהו שמקביל לשיגעון זמני", היא מוסיפה, ומתייחסת לתופעות כמו קהילות דתיות שבהן נישואים נעשים בשידוך, או לתרבויות מזרחיות, כמו אלה של סין והודו המסורתית, שהחשיבו התאהבות רומנטית מחוץ למסגרת הנישואים כפעולה מסוכנת ולא מקובלת חברתית.

 

לפי הממצאים שלכן הסינים צדקו תמיד.

"זו דרך אחת להסתכל על זה. ובאמת, אחד הממצאים המטרידים שלנו מגיע מחזרה על הניסוי שערך ד"ר אנדריאס ברטלס ממכון מקס פלנק בגרמניה. ברטלס התבונן לא רק באזורים שנדלקים במוח בזמן התאהבות אלא גם באלה שכבים. אחד מהם, באונה הקדמית של המוח, הוא האזור שמקושר עם שיפוט ותכנון לטווח ארוך. הוא פשוט משתתק בזמן התאהבות. כששחזרנו את הבדיקות שהוא ערך קיבלנו אצל רוב הנבדקים המאוהבים שלנו דממת אלחוט באזורים האלה. בעיניי זה משלים את אותה תמונה של מוח משתוקק, שמכבה את האזורים של השיפוט והתכנון שעשויים, עם הציוויים החברתיים שלהם, להפריע לו להשיג את בן הזוג. דרך אגב, אצל אנשים שאצלם האזור היה פעיל יותר בעת התאהבות מצאנו שמערכות היחסים בחייהם היו קצרות יותר. לכן ייתכן שיש יתרון ביכולת הזאת לשבש פעילות מוחית וליצור אשליה חיובית, לפחות במה שנוגע למשכן של מערכות יחסים".

 

"מה שמעניין", מוסיף ד"ר ברטלס בראיון ל"מוסף כלכליסט", "זה שתרשימי המוח של הצעירים המאוהבים שבדקנו היו כמעט זהים לתרשימי סריקות מוח שערכנו לאמהות שצפו בתמונות של ילדיהן בני השנתיים. אי אפשר היה להבדיל בין התרשימים, למעט פעילות יתר אצל המאוהבים באזור ההיפותלמוס, אזור במוח שמופעל בזמן עוררות מינית. יתר האזורים שדלקו בשני סוגי הסריקות מקבילים לאזורים שנמדדו בסריקות מוחות של בעלי חיים, ושגם הם קשורים לתחושות היקשרות, הוריות או בין פרטנרים.

 

חקר המוח נמצא בסך הכל בחיתוליו. הריי עדיין לא יודעים מה בדיוק קורה שם. מה הדרך הכי אחראית וספקנית לתאר את הממצאים האלה?

"ההסבר הכי ספקני יהיה פשוט סיכום של העובדות: האזורים שהופעלו בזמן הצפייה בתמונה של אדם אהוב חופפים את האזורים שמכילים את הריכוז הגבוה ביותר של קולטני אוקסיטוצין ווזופרסין. בבעלי חיים, שני ההורמונים האלה ידועים כחיוניים - ומספיקים, יחד עם הדופמין - ליצירת תחושה חזקה של היקשרות. האזורים שמערבים את מערכת התגמול עשויים להסביר למה חשים עונג למראה האדם הנחשק".

 

ברטלס. "אצל אמהות צעירות זה כמעט זהה" ברטלס. "אצל אמהות צעירות זה כמעט זהה"

 

שירה ופרוזאק

 

איך קוקטייל הכימיקלים והפעילות המוחית באים לידי ביטוי בהתנהגות שלנו?

בראון: "מעבר לשיבוש תהליך השיפוט וקבלת ההחלטות ישנן הרבה תופעות לוואי מוכרות. אנשים מאוהבים משכנעים את עצמם שהם דומים לאדם שהם נמשכים אליו, ומבצעים אידאליזציה של המצב. אנחנו נוטים לאמץ את ההרגלים של מושא האהבה שלנו, הרגלים טובים כמו גם רעים. בעיניי, הדברים האלה שמצטיירים כמו שינוי באופי הם פשוט עוד דוגמה לשיבוש של ההתנהגות שלנו".

 

ומה הפתרון? עכשיו, כשמבינים יותר מה קורה במוח, איך אפשר למתן את השיבושים?

"הלוואי שהיתה לי תשובה בשבילך. אני חושבת שכיום אפשר רק לחנך או לספק מזורים של טיפול התנהגותי. כרגע אין יותר מזה. אפשר לומר שבינתיים האהבה עדיין גדולה מאיתנו".

 

פישר ואת הצהרתן שאחת המטרות שלכן היא למצוא דרך רפואית להקל על שברון לב. איך זה יקרה? אפשר יהיה לפתח גלולה נגד לב שבור או גלולה שמחלישה או מחזקת אהבה?

"דבר ראשון, כבר יש גלולות כאלה. הרבה תרופות נגד דיכאון שמשפיעות על מערכת הסרוטונין יכולות גם להחליש את הסימפטומים של לב שבור. אבל אני חושבת שחלק גדול

מהמסקנות שלנו יכולות לסייע בתחום של טיפולים התנהגותיים. אנחנו לא צריכים עוד תרופות. אנחנו צריכים לגלות מהם דפוסי ההתנהגות שמשפיעים לטובה על פעילות האזורים האלה במוח, ומיום ליום אנחנו לומדים יותר. ראינו, למשל, שאהבות חד־צדדיות נכזבות נמשכו זמן רב יותר מאהבות שמומשו והסתיימו בשברון לב. אהבה נכזבת יכולה להשפיע בכמה מקרים גם לאורך עשר שנים. אנחנו חושבים שכדאי לחנך ילדים ונוער, וכבר בגיל צעיר להסביר להם שאהבה יכולה להיות נפלאה וכואבת, ושמתאוששים ממנה וממשיכים הלאה. חינוך כזה יכול להשפיע על מספר הדברים הנוראיים שצעירים יכולים לעשות בשם האהבה".

 

ונחמה מיוחדת, או אזהרה מיוחדת, שבראון יכולה להציע למאוהבים שבינינו היא שחלק קטן מאיתנו, 10%–20%, מסוגלים להישאר מאוהבים ו"דלוקים" לתקופה שנמשכת חיים תמימים. בתופעה היחסית נדירה הזאת היא וברטלס נתקלו, כל אחד בנפרד, כשחיפשו סימני התאהבות אצל זוגות שנשואים תקופה ארוכה ומעידים על עצמם כמאוהבים ומחויבים לקשר.

 

"הסברה הרווחת בתחום שלנו היא שאנשים שטוענים שהם מאוהבים גם אחרי 30 שנה לא יעברו בהצלחה את מבחן סריקת המוח. אבל להפתעתנו הרבה מצאנו שכמה וכמה זוגות ותיקים שהשתתפו במחקר שלנו הפגינו, בעת שהתבוננו בתצלום של בן או בת זוגם, את אותה פעילות מוחית שראינו אצל צעירים שמאוהבים קשות. אותם המנגנונים נדלקו אצלם, למעט חלק מהמנגנונים האובססיביים במוח. אנחנו משוכנעים שאלה אנשים שבאמת חווים אהבה רומנטית גדולה במשך עשרות של שנים. וכשיש לך את זה, אולי כבר לא כל כך חשוב שנפגמת יכולת השיפוט שלך לגבי עצמך ולגבי בן הזוג. ממילא לעולם לא תבחין בהבדל".

 

בטל שלח
    לכל התגובות
    x