הטכנולוגיה מפתחת רגישות: אפליקציות שמיועדות לקהילה הטרנסית
קבוצת האפליקציות מעוררת דיון על גבולות השימוש בטכנולוגיה ועל יכולתה להציע פתרונות אמיתיים לקהילות בעלות צרכים ייחודיים. חדשנות, טוענים המתנגדים, יכולה להפוך בקלות לחסם
שורה של אפליקציות חדשות מעוררות דיון מחודש על גבולות הטכנו־קפיטליזם. בשבועות האחרונים קבוצת אפליקציות בשם Euphoria זכתה לתשומת לב ציבורית, אחרי שהשלימה גיוס של 250 אלף דולר ממשקיעים בולטים שביניהם צ’לסי קלינטון, בתם של הזוג קלינטון. האפליקציות מיועדות לקהילה הטרנסית ומציעות מה שמייסדת החברה כינתה “מוצר ייחודי לכל נקודת כאב או רגע ספציפי במסע המעבר של חברי הקהילה”.
1. לבדוק את גבולות הפיתוח
הגיוס, האפליקציות ומטרותיהם, התקבלו ברעש גדול בקהילה הטרנסית. בצד אחד ניצבים אלו הטוענים שהקהילה ראויה למוצרים משלה, ושבכל מקרה עדיף לא להגדיר לחבריה אילו אפליקציות היא יכולה או לא לבנות לעצמה. “במקום לחפש סיבות לכעוס על האפליקציה, תזכרו שלא כל דבר הוא מאבק”, אמרה ג’ואן וסטנברג, משקיעה ואישה טרנסית. בצד השני טענו המתנגדים שהניסיון לעשות מוניטזציה לחוויה והוויה אנושית פסול מיסודו. “אופוריה אולי לא מבינה את זה, אבל היא הופכת בכך לשומרת סף”, צייצה חברת קהילה, “הנה אפליקציה שמסבירה כיצד לעבור! החלק המסוכן הוא שזה משחק על המיתוס שמעבר הוא אופנתי ומגניב, לא מסע רציני של גילוי עצמי”. “לעבור” הוא ביטוי מורכב שמתייחס לזיהוי של חבר הקהילה כמי ששייך למגדר שעימו הוא מזדהה. חברי קהילה רבים מתארים לחץ סביבתי גדול “לעבור”.
אפליקציית אופוריה צילום: אתר החברה
מה שאולי נראה כמו שיחה נישתית, הוא למעשה חלק מדיון רחב הרבה יותר שמתנהל היום על גבולות הטכנולוגיה ותוהה האם להמשיך ולאפשר את תהליך הקפיטליזציה לשירותים וחוויות או לשים לו גבולות. במילים אחרות, האם קיימים קווים אדומים ומוצרים שלא צריך לפתח?
2. סולם או חסם?
המייסדת והמנכ”לית המשותפת של אופוריה, רובי קתרין־אנתוני, הסבירה בשיחה עם המגזין BuiltinATX כי היא בנתה את המוצר על בסיס חוויותיה כאישה טרנסית. אופוריה עתידה לכלול בסופו של דבר ארבע אפליקציות: Clarity, שהיא מעין תוכנת מעקב ל”תחושת העצמי” המציעה למשתמשים לבחון את השתנות הזהות המגדרית והמשיכה הרומנטית שלהם לאורך זמן; Solace אגריגטור של מידע שכולל עדכונים כמו פסקי דין חשובים, רשימות של ביטוחים רפואיים ומאות “מטרות” וכלי מעקב להשלמתן שהמשתמש יכול להציב לעצמו, כמו שינוי שם ומגדר בתעודות רשמיות ויציאה מהארון בפני חברים; Bliss שטרם הושקה היא כלי ניהול פיננסי המסייע להשיג את ההון הנדרש להגשמת מטרות של מעבר, בין היתר באמצעות הפקדות לקרן נאמנות שמשקיעה “בחברות ציבוריות עם התחייבויות חזקות לשוויון להטב”ק”; והאחרונה היא Catharsis שתשמש פלטפורמה לבריאות הנפש.
שירותים רבים מהאקוסיסטם הזה ניתנים בחינם משום “שהקהילה מתמודדת עם מידה לא פרופורציונלית של עוני” הסבירה קתרין־אנתוני ל״ניוזוויק״. אולם ל־Clarity ו־Solace יש גם יישומים שמוצעים רק בתשלום, מה שעורר ביקורת נוספת על המוצר. הבעיה, טוענים המתנגדים, היא לא רק הניסיון לכמת חוויות אישיות אל תוך צירי מדדים ומטרות, אלא גם יצירה של חסמי כניסה חדשים במציאות מדירה בין כה וכה.
הטכנולוגיה מפתחת רגישות איור: יונתן פופר
מחקרים רבים לאורך השנים חשפו היווצרות של כלכלת ההתמכרות, דהיינו השימוש של מגזר הטכנולוגיה באמצעים כמו עיצובים מתגמלים ומתמרנים כדי ללכוד את תשומת הלב של המשתמשים לתקופת זמן ממושכות במטרה לייצר הכנסות ורווחים. כך למשל מחקרים מצאו כי בעלי סמארטפון בודקים את מכשיר הטלפון שלהם 47 פעמים ביום בממוצע. נהגו מילים חדשות כדי לתאר את אובססיביות כמו “נומופוביה” (Nomophobia), הפחד לאבד מגע עם הטלפון, שהוכתרה כמילת השנה של 2018, או “רטט רפאים” שמתאר כיצד משתמשים מדמיינים שהטלפון רוטט בציפייה לקבל שיחה או הודעה, תופעה שמשפיעה על 68% מהמשתמשים.
אבל האובססיביות לא שמורה רק למשתמשים שגוללים אל תוך האינסוף של פיד האינסטגרם, היא שאבה גם את המפתחים והמפתחות, היזמים והיזמות, שחיפשו כל העת איך לחדש, מה לפתח, מה עוד לא פותח, איך להתחרות על תשומת הלב של המתשמשים ושל המשקיעים ואיך להגשים את החלום לעשות הרבה מאוד כסף במעט מאוד זמן.
לצד חדשנות מבורכת, הפעילות האינטנסיבית הזו יצרה גם שפע של מוצרים מיותרים, לעיתים אפילו הרסניים ליחסים חברתיים או לסביבה. כזו הייתה, למשל, מכונת המיצים החכמה של Juicero שתומחרה ב־400 דולר ולא עשתה כלום, או כל אחת מבין אלפי אפליקציות ספירת הצעדים שעוקבות אחרי התנועה שלנו במרחב כדי למכור את המידע לחברות אחרות, או צעצועים חכמים שהקליטו ילדים ללא פיקוח.
בשנים האחרונות המצב הקצין אפילו יותר. לפי סקר של PeW מסוף 2019, שיעור האמריקאים שמאמינים שלחברות הטכנולוגיה יש השפעה חיובית על החיים צנח ל־50%, לעומת 71% ב־2015. אפילו התעשייה עצמה החלה לחוש מיחושי חרטה. תנועות נגד שקמו מתוכה ביקשו להזכיר ליזמים את תכליתה של הטכנולוגיה: לנסות לפתור בעיות אמיתיות, של עוני, רעב, משבר האקלים, גישה למקורות מים נקיים או אפילו לאינטרנט.
3. משברים כשוק יעד
אל תוך השוק העמוס והפרוץ הזה נכנסה גם קבוצת אופוריה במטרה לעשות מוניטזציה לצרכי ההקהילה הטרנסית, והדגימה ששום קבוצה אינה מוגנת מפני תפיסת העולם הקפיטליסטית, גם לא הקהילות המודרות או הנואשות ביותר. הנחת היסוד הבסיסית של הקפיטליזם הטהור, האמריקאי, היא שללא התערבות מבחוץ השוק יפתור בעצמו כל בעיה חברתית או אנושית, מתוקף הממדים הכלכליים של בעיה זו, כלומר, משום שיש בכך רווח.
כך מאות ואלפי אפליקציות שונות מבקשות לסייע לקבוצות ייעודיות על ידי כך שהן מתווכות להן חוויות אישיות, הרבה פעמים באמצעות מדריכים שמייעצים כיצד להיות “טובים” יותר, על בסיס הרעיונות המנחים של בונה האפליקציה. ביניהן, בין השאר הורים, אנשים במצוקה כלכלית, מי שסובלים ממצוקות נפשיות ואפילו אנשים עם בעיות משקל.
זה אינו טיעון נגד פיתוחים, חידושים והתקדמות, אלא שאלה של גבולות. טכנולוגיה יכולה להעצים קולות מוחלשים ולחזק קהילות שבריריות, אבל כשפיתוח נעשה בחוסר איזון ותוך מאמצים לממש מטרות קפיטליסטיות, כשכל משתמש, מטרה או קהילה הופכים לשוק שממנו יש להרוויח, אז העוזרים הופכים למנצלים. כשמדובר על טכנולוגיה שאמורה לפנות לאוכלוסיות מוחלשות, המוניטזציה עצמה סובלת מכשל מוסרי.
השאלות שצריכות להישאל הן האם אפליקציות אלו אכן מסייעות לאותם משתמשים או שאולי הן רק מפעילות עליהם לחצים נוספים, ומיישרות אותם לפי מערכת הכללים הקפיטליסטית. האם המערכת מחפשת את הפגיעים או המתקשים ביותר על מנת לעשות עליהם רווח או שהיא דווקא מאפשרת לכולם להרגיש שייכים. אולי זה קצת משניהם.
