$
דו"ח טכנולוגי

דו"ח טכנולוגי

מחיר הפייק בווטסאפ: החדשות מזויפות, הרצח אמיתי

כך גרמה הפצת שמועות בווטסאפ לשני מקרי רצח בהודו והוציאה את המשטרה לרחובות, איך אפשר למנוע מהתוכנה של גוגל מלהפעיל כלי נשק, איך ישפיעו חוקי הזנות של ארה"ב על שוק הדייטינג ומי מוכן לשלם כסף כדי לנצח במשחק מחשב

ניצן סדן 13:4331.05.18
פייק ניוז, רצח אמיתי

 

מה אתם עושים כשמגיעים אליכם בווטסאפ כל מיני שמועות, פייק ניוז והנפצות? סביר להניח שמתעלמים או כותבים למי ששלח "אולי תפסיק כבר להפיץ שטויות?" - אתם הרי מודעים היטב לכך שיש שקרים משונים שרצים בין קבוצות ווטסאפ ומפעם לפעם מפילים את חבריהן (ואף אתכם). אבל בעולם השלישי התמונה שונה להפליא: בכפרי מחוז ואלור שבדרום הודו גרמו שמועות שכאלה לשני מקרי רצח - ואילצו את המשטרה לעשות דבר מוזר מאוד.

 

כפר הודי כפר הודי צילום: cc by Wm Jas

 

 

סיפורנו מתחיל בחודש שעבר, כשצצו בין קבוצות ווטסאפ במדינה סיפורים על כנופיה שהגיעה מצפון הודו כדי לחטוף ולרצוח ילדים. ההודעות המפחידות כללו תמונות של אנשים "חשודים", בצירוף האזהרה "שימרו על ילדיכם, אל תתנו להם להסתובב לבד". תושבי הכפרים, שלא נחשפו לתופעת הפייק ניוז, לקחו את ההנפצה ברצינות תהומית: ילדים לוו ממקום למקום בידי בני משפחותיהם והפחד מפני חוטפים חצה את גבול הטירוף: בכפר אחד נרצחה אישה בת 63 בידי המון זועם משום שתפסו אותה מחלקת ממתקים לילדים, ובכפר אחר הוכה ונתלה מגשר גבר שפשוט נראה חשוד.

 

המשטרה המקומית מצאה עצמה בבעיה: הציבור הכפרי היה כה מבוהל, והודעות הרגעה שפורסמו בטוויטר ובפלטפורמות תקשורת נוספות לא עזרו.

 

 

 

 

 

מה עשתה? שלחה שוטרים מ-54 תחנות משטרה ל-700 הכפרים במחוז, כשהם עוברים מדלת לדלת ומספרים אישית ורשמית לכל משפחה שסיפור החוטפים הוא זיוף, ושלא משנה כמה מפחדים - אסור לקחת את החוק לידיים.

 

מי הפיץ את הפייק ניוז שגרמו לרצח? מי הרוויח מגרימת פאניקה בדרום הודו? האם היתה זו הלצה שיצאה משליטה, או קמפיין דיסאינפורמציה יזום? אין לדעת. וזו הבעיה הגדולה ביותר בפייק ניוז: הידיעות המומצאות יכולות להגיע מכל מקום ולהשפיע על כל אחד. רב סרן שמועתי זכה לכמה קידומים, וכיום הוא לא פחות מרמטכ"ל האינטרנט.

 

 

אוקיי גוגל, אש!

 

גוגל אסיסטנט, הסייענית החכמה של החברה שמותקנת ברוב מכשירי האנדרואיד, ירתה באקדח. אפשר להירגע - לא מדובר בתכונה שפיתחה גוגל עצמה, כי אם במתכנת ואמן בשם אלכסנדר רבן שלימד את התוכנה להיענות לפקודת ירי. מבחינת התוכנה, היא לחצה על מתג; אין לה דרך להבדיל בין כפתור פעמון דלת ובין הדק.

 

 

 

 

 

האמן בנה את המיצג כדי להראות את סכנות האוטומציה: כל חיבור של מערכת תוכנה מרחיק את מי שמורה לירות ממי שנורה, ומחליש כך פילטרים רגשיים ומוסריים; עבור הגולנצ'יק, המטרה היא אדם בתוך כוונת הרובה מאה מ' ממנו - בעוד עבור אחיו הטייס, המטרה היא דמות מטושטשת וחסרת פנים על מסך, חמישה ק"מ מתחתיו. באופן טבעי, עולה כאן שאלת אחריות מפתח התוכנה: חברות כגוגל ואמזון יודעות מה עושים צבאות עם האלגוריתמים שבנו עבורם - אך מה לגבי המשתמש הבודד? אי אפשר לצפות מגוגל אסיסטנט לשאול "רגע, אני לא מחוברת לאקדח, נכון?" בכל פעם שתתבקש להפעיל התקן חיצוני. וגם במקרה כזה, לא קשה לבנות ממשק תוכנה שיציג את האקדח כקומקום בעיני הסייענית החכמה. בנוסף, אין לחברות אינטרס לסבך עניינים: ממשקי הפעלה חכמים נשענים על פשטות וישירות ומבצעים הוראות בלי להסס. מי יודע, אולי כשתתקדם מספיק טכנולוגיית הבינה המלאכותית יהיה ניתן לפתח היסוס שכזה, כדי שהסייענית תהיה מצפון מלאכותי עבורנו ולא רק משרתת. למשל, אחת שתגער בנו כשאנחנו שיכורים מכדי לשלוח הודעות ותמונות לאקסית באמצע הלילה.

 

חיבוק דוב

 

לארה"ב יש חוקים למלחמה בזנות ובסחר בבני אדם, שעל אף הרצון הטוב מאחוריהם, הוכחו כחיבוק דוב: לפי החוק שעבר באפריל אסור להציע שירותי זנות ברשת, מה שאילץ זונות לחזור ולהציע עצמן ברחוב - היכן שהן חשופות לאונס, רצח וניצול מצד סרסורים (מהנאלחים שבבני האדם, אם תשאלו אותי). עתה נודע שהחקיקה עלולה להשפיע גם על שירותי היכרויות לגיטימיים - מאוקייקיופיד וטינדר ועד לפייסבוק, לכשתשיק את כלי הדייטינג המתוכנן שלה. לפי החוק, מי שמאפשר לקליינטים לפגוש זונות הוא עבריין, וזה לא משנה איך נפגשו הצדדים בשירותיו. כל מי שהפעיל את טינדר בחו"ל גילה שמאחורי הרבה התאמות ישנן זונות שמחפשות לקוח; כמעט בכל אתר פורומים ולוחות גדול ישנן זונות; ולמעשה, זונות היו הקהל הראשון שהרוויח כסף דרך סנאפצ'ט, כשהתמונות הזמניות בה היו בגדר מודעות לשירותיהן. חלק מהחברות כבר הגיבו לאיום: קרייגסליסט סגרה את פורום ההיכרויות, Match.com (בעלת טינדר ו-OKC) הכינה מערך הגנה משפטי ועוד.

 

 

החוק הוציא את הזונות בחזרה לרחוב החוק הוציא את הזונות בחזרה לרחוב צילום: שאטרסטוק

 

 

אבל הבעיה היא שכולן חשופות לתביעה, שכולן עדיין "מאפשרות" מפגשי זנות. משפטנים סבורים שאחרי כמה קנסות, תתחיל תעשיית הדייטינג להפעיל כלים לחיפוש הזונות בין שאר המשתמשים, מה שלבטח יפגע בקהל הרחב: אין דרך לדעת האם דייט יכלול מין בתשלום, אם לא הוצהר על כך בצ'ט - דבר שזונות נוהגות לרמוז עליו באינספור דרכים עקיפות, כדי להימנע מחסימה. ומה נותר לחברות לעשות? פשוט לשאול "היי, את לא זונה במקרה, נכון?" ולהעליב נשים או לפזר אזהרות מפני זונות בשירותיהן ולהבריח משתמשים. עוד דוגמה למקרה בו רגולציה רחבה מדי גורמת יותר נזק מתועלת.

 

מי התגעגע לזינגה?

 

זינגה חוזרת למשחק: מפתחת פארמוויל הנושנה מציגה צמיחה מפתיעה. ברבעון האחרון צמחו הכנסותיה ב-17.2% בהשוואה לתקופה המקבילה לפני שנתיים, וההנהלה סבורה שתגיע במהרה ל-20% ויותר; ולאחרונה אף רכשה חברת משחקים ב-250 מיליון דולר במזומן. אנחנו זוכרים את זינגה קצת בגלל הצלחות כחווה הווירטואלית שלה מראשית ימי פייסבוק - אך בעיקר בשל כשלונותיה: החברה הונפקה בקול רעש גדול ומהר מאוד צללה, שכן קשה מאוד לשחזר הצלחות בשוק משחקי הקז'ואל. לאחר מכן, נודע שהמנכ"ל והמייסד מארק פינקוס חילק לעובדיו מניות שיוכלו לממש רק זמן מה לאחר ההנפקה, בעוד הוא ומשקיעים בכירים קיבלו מניות נזילות; התוצאה היתה שהעובדים קיבלו פרוטות ביחס להון שחשבו שירוויחו. הטריק הנכלולי הזה אף קושר ישירות לפינקוס וזמן מה קראו לזה בתעשייה "לעשות זינגה". מאז באו נוכלים גדולים יותר כטראוויס קלאניק, אך יתכן שצמיחתה של זינגה תשיב אותה גם לדרכיה הרעות: קל יותר לעשוק את העובדים כשאתה גדל ומצליח - הם נוטים להתעלם מנורות אזהרה רבות, רק בשביל הסיכוי שיהנו מפירות ההצלחה.

 

 

 

משלמים כדי לנצח

 

גיימינג זה לא עסק זול: אחרי שקניתם משחק חדש ב-50 דולר, ינסו המפתחים להוציא מכם עוד כמה דולרים על פריטים וירטואליים (כמו שדרוגי כוח, נשק משופר, שינויי לבוש והופעה לדמויות) ועל תוכן נלווה (למשל, שלבים חדשים). שדרוגי הפריטים הם לפעמים כה משמעותיים, שכשגיימר שקנה אותם יתמודד במשחק רב משתתפים מול אחד שהעדיף לשמור את כספו לדברים אחרים (למשל, אני) - לא יהיה לאחרון שום סיכוי לנצח. כגיימר מזדקן, זה מעצבן אותי; גדלתי על משחקים בהם ניצח המיומן ולא הממומן. אבל העולם השתנה וחברות המשחקים רוצות לקוחות שמשלמים לאורך זמן. בארה"ב ושאר העולם המערבי, משחקים בהם צריך לשלם כדי לנצח זוכים לביקורות זועמות מצד הקהל. במקרים בהם רכישת הפריטים נשענת על קניית ערכה רנדומלית - כזו שיכולה להכיל גם תוספי כוח וגם שטויות כמו מגבעת מהודרת לדמות שלכם - הוגדרה הפעולה כהימורים לכל דבר. אבל בסין, שחווה רנסנס גיימינג בשנים האחרונות, עניין ה"שלם כדי לנצח" נתפס כבסדר גמור. אולי יש כאן משהו תרבותי; אנחנו גדלנו על התפיסה לפיה מי שיתאמץ מספיק ויחדד את כישוריו הוא שיעלה לפודיום. בסין, התפיסה היא יותר משימתית: יש דבר-מה להשיג (למשל, לפוצץ את הדמות של ניצן) וכל דבר שיקדם זאת הוא לגיטימי. אולי זו אחת הסיבות שמפתחות משחקים סיניות צומחות כל כך מהר. במובן מסוים, התפיסה הסינית היא המדויקת: כל מי שמשקיע מספיק זמן ומאמץ, יוכל להתקדם - אך תמיד יובס בידי מי שפשוט בא עם יותר כסף, אם לא יהפוך בעצמו לעשיר.

בטל שלח
    לכל התגובות
    x