המהפכה שאכזבה: טלוויזיות התלת־ממד מתו ובכלל לא ידעתם

כשהתקבלה הידיעה על מותה של טלוויזיית התלת־ממד, התגובה של אלה מבין הצרכנים שבכלל הבחינו בכך היתה משהו כמו "מה, רק עכשיו? הייתי בטוח שזה קרה מזמן". היה זה סיום מינורי, ובעיני רבים גם די צפוי, למה שאמורה היתה להיות המהפכה הגדולה הבאה של הבידור הביתי, אחרי שידורי HD. עכשיו קשה שלא לתהות אם מכשירי מציאות מדומה (VR) ומציאות מוגברת (AR), שמסומנים כהבטחה הבאה וסובלים מחסמים דומים, ניצבים בפני אותו הגורל.

מותה של טלוויזיית התלת־ממד נקבע לפני כשבועיים, אחרי שסוני ו־LG הודיעו שדגמי 2017 של הטלוויזיות שלהם לא יתמכו בתוכן תלת־ממד. שתי החברות היו יצרניות הטלוויזיה הגדולות האחרונות לפרוש מהתחום. סמסונג פרשה בתחילת 2016 ושחקניות קטנות יותר אך עדיין מרכזיות, כמו שארפ, TCL ו־Hisense, לא הציגו טלוויזיות כאלה בתערוכת CES שהתקיימה בתחילת השנה. יצרנית אחת, Vizio, פרשה כבר ב־2013. ובלי יצרניות אפשר לקבור באופן סופי את מה שסומן לפני שבע שנים כמהפכה הגדולה הבאה.

מתוך "אווטאר" 2.8 מיליארד דולר הכנסות צילום: FOX

חווייה לא טובה מספיק

טלוויזיות תלת־ממד הגיעו לשוק הצרכני ב־2010 כגל הדף של המהפכה שהחלה בתחום הקולנוע בעקבות הסרט "אווטאר". לא היתה זו הפעם הראשונה שבה נעשה ניסיון להכניס תלת־ממד למיינסטרים של הקולנוע, אבל ניסיונות קודמים לא צלחו בשל טכנולוגיה ירודה או משום שהסרטים היו בינוניים. השילוב של סרט הוליוודי ענק עם טכנולוגיה מתקדמת הפך את "אווטאר" לסרט המצליח בכל הזמנים והוליד גל חדש של סרטי תלת־ממד מודרניים.

יצרניות הטלוויזיה מיהרו לקפוץ על הגל וניסו להביא אותו גם לסלון באמצעות טכנולוגיה דומה לזו שבקולנוע. אבל אף שסרטי תלת־ממד עדיין זוכים להצלחה באקרנים

ועוזרים לאולפני הסרטים להגדיל את שורת ההכנסות, המהפכה הביתית מעולם לא קרתה.

השקת טלוויזיה תלת-ממד של סמסונג צילום: איי אף פי

את הסיבות לכישלון אפשר לחלק לשלושה גורמים עיקריים: טכנולוגיים, אנושיים ותוכניים. בצד הטכנולוגי טלוויזיות תלת־ממד הציעו חוויה פחות טובה משמעותית מזו של הקולנוע. המשקפיים הנדרשים לצפייה לא בדיוק קלים והם דורשים ישיבה בזווית מסוימת שלא מאפשרת התרפקות והימרחות. המחיר הגבוה של הטלוויזיות ושל כל זוג משקפיים לא תרם להצלחה.

כשלים טכנולוגיים אלה הוחמרו לנוכח ההבדל בחוויה בין הצפייה בקולנוע לבין הצפייה בטלוויזיה. הצופים באים לקולנוע לחוויה ייחודית, המוגדרת מראש ותחומה בזמן, ועושים ויתורים מסוימים — יוצאים מהבית, יושבים בחושך עם אנשים זרים, שומרים על שקט וגם מרכיבים משקפיים מוזרים ולא בהכרח נוחים.

חוויית הצפייה בטלוויזיה היא לא פעם אחרת ולעתים הפוכה לגמרי. הצפייה בטלוויזיה לא בהכרח קצובה, והיא ארוגה לתוך פעולות יומיומיות כמו בישול ואכילה, משחק או שיחה. אנחנו עוצרים את הצפייה, הולכים לשירותים, מנמנמים קצת או מתעסקים בסמארטפון ברגע משעמם. הפעילויות הללו קשות עד בלתי אפשריות לביצוע כשמרכיבים משקפי תלת־ממד מסורבלים. מה שעובד טוב לשעתיים בקולנוע פשוט לא מיתרגם לערב משפחתי.

ייתכן שניתן היה להתגבר על מרבית המכשולים אילוהיה מה לראות בטלוויזיות תלת־ממד. ואולם, התכנים מעולם לא הופיעו. בניגוד לשידורי HD, שאומצו בחום על ידי גופי תוכן, צופי הטלוויזיה לא זכו להרבה סדרות תלת־ממד. פרט ל־ESPN ו־DirectTV לא נוצרו כמעט תכנים או ערוצי שידור שתומכים בטכנולוגיה זו, ואפילו גופי תוכן חדשים ונועזים, כמו נטפליקס ואמזון, לא ניסו להיכנס לתחום. מרבית התוכן הגיע בדמות סרטי בלו־ריי — שהצריכו רכישה של מכשיר בלו־ריי וכמובן של הסרטים עצמם. וכשאין תוכן, לצרכנים אין שום סיבה להשקיע או להתאמץ.

במבט לאחור, הכתובת היתה על הקיר כל הזמן, אם כי רק מעטים ראו אותה והזהירו בתחילת הדרך. כעת מתעורר החשש שעתיד דומה צפוי למכשירי ה־VR וה־AR, שמנסים לפרוץ למיינסטרים אך סובלים מחסמים דומים: הם יקרים, דורשים הרכבת משקפיים או חבישת קסדה ולא מאפשרים חוויה חברתית כמו זו שמציעה הטלוויזיה, וגם תוכן משמעותי עדיין אין להם.

האם הפעם זה יצליח?

יש סיכוי, לא בלתי סביר, שחסמים אלה יביאו את משקפי ה־VR וה־AR לפח האשפה של ההבטחות הטכנולוגיות הגדולות לצד טלוויזיות התלת־ממד. ואולם, יש להם כמה יתרונות ייחודיים שיכולים לסייע להם להפוך להצלחה. ראשית, בניגוד לטלוויזיות, מכשירי AR ו־VR הם פלטפורמת מחשוב. הם לא מוצר לצריכה פסיבית של תוכן, אלא בסיס למערך שלם של מוצרים ושירותים אינטראקטיביים — משחקים, שירותי תקשורת, אפליקציות עבודה ובידור. דבר המקנה להם טווח פעולה רחב הרבה יותר מזה של הטלוויזיות. בנוסף, הם אמורים לתפקד כמכשיר נייד שיוציא את המשתמשים מהסלון אל העולם ולאפשר תרחישי שימוש ייחודיים, שלא נראו עד כה.

מכיוון שמדובר בפלטפורמת מחשוב התוכן יכול לזכות לטיפול טוב יותר. לא צורך להסתמך על מספר מוגבל של אולפנים וחברות הפקה; מפתחים ויוצרים ממגוון תחומים — מפתחי אפליקציות, יוצרי משחקים, מפיקי תכנים עצמאיים — יכולים להשתמש בפלטפורמות הפצה כחנויות אפליקציות כדי להגיע לצרכנים. מצב זה ישחרר את צוואר הבקבוק של התוכן ויהפוך את המכשירים לאטרקטיביים יותר. ואם מכשירים אלה יתחילו לצבור תאוצה, סביר שיקרה מה שקרה בשוק הסמארטפונים: יצרניות סיניות יגיעו בהמוניהן, יורידו מחירים וינגישו את הטכנולוגיה לאוכלוסייה רחבה יותר.

בדרך יכול להיות שתהיה גם עדנה לשידורי הטלוויזיה בתלת־ממד: מכשירי VR ו־AR הם פלטפורמה נהדרת לתוכני תלת־ממד אמיתיים שבהם הצופה יכול להיות ממש בתוך ההתרחשות. טלוויזיות התלת־ממד אולי הגיעו לסופן, אבל אם טכנולוגיות המציאות המדומה והמציאות המוגברת יהפכו למיינסטרים, ייתכן שנקבל דרכן את סדרות וסרטי התלת־ממד שלא הצליחו להגיע דרך הטלוויזיה.