דו"ח טכנולוגי
העובדים מתבקשים להתייצב בקולוסיאום; חרבות יחולקו בכניסה
הבעיה האמיתית בשיטת דירוג העובדים של מריסה מאייר, מה עושים כשפדופיל גונב את הזהות שלך כדי לפתות ילדות, סיפורו של מדליף המידע הראשון מה-NSA והקשר הישראלי להדלפה - וסומליה כגן עדן קפיטליסטי שרעב לפס רחב
עובדי יאהו ממורמרים. בזה אין כל חדש: את הכותרת הזו אפשר היה לכתוב בכל בוקר בחמש השנים האחרונות, מאז שסטיב באלמר ניסה לרכוש את החברה בניגוד לרצון ההנהלה. הפעם, עם זאת, יש להם סיבה מיוחדת.
מאריסה מאייר, מי שהיתה אמורה להיות המושיעה של יאהו, הולכת באותו הנתיב של שורה של מושיעים-לכאורה אחרים: התרסקות. לפני מספר חודשים, היא עצבנה את העובדים כשהודיעה על הפסקת העבודה מהבית ודרשה שכל העובדים יתייצבו במשרדי החברה. הדרישה פגעה בעיקר בנשים ומאייר נאלצה להתמודד עם הטענה שכמנהלת, היא מאמצת עולם ערכים גברי. השבוע התקבלו דיווחים על זעם משום שמאייר מיישמת שיטת הערכה ארכאית, במסגרתה מפוטרים העובדים הפחות מוצלחים.
כהן, זכית. אתה העובד המצטיין שלנו Jean-Léon Gérôme
עד כמה השיטה הזו ארכאית? עד כדי כך שמיקרוסופט, שהפעילה גם היא את השיטה, ביטלה אותה אתמול. בכירי ענקית התוכנה תלו בשיטת הדירוג את האשמה ביצירת "העשור האבוד" של החברה.
אבל מה שבאמת מפוצץ לעובדי יאהו את הפיוז זו לא העובדה שהם נמדדים זה מול זה (ובהתאם, מצוים בסכנת פיטורים) כי אם העובדה שהם צריכים לדווח זה על זה, ולהעריך זה את זה. השיטה מחייבת אותם לחלק ציונים נמוכים לאנשים גם אם אין שום סיבה טובה לכך; בשיטת עקומת הפעמון, מישהו חייב לקבל ציון נמוך. התוצאה היא שמאייר מאלצת את העובדים להילחם זה מול זה. במקום לעשות כמיטב יכולתם ולקוות המנהל יעריך את ביצועיהם, נאלצים העובדים לגייס להם תומכים ולתקוף מתחרים. משהו בין תוכנית ריאלטי ובין קרב גלדיאטורים.
ומסתבר שבניגוד לתיאוריות, לאנשים ממש רע עם סוג כזה של תחרות. מסתבר שהם מוכנים להיות מפוטרים - זה חלק מהמשחק - אבל הרבה יותר קשה להם להיות בצד של המפטרים.
כשטורף לובש את הפרצוף שלך
תביעה ראשונה מסוגה הוגשה לאחרונה בקונטיקט: ג'וזף דזאמקו, שוטר, תובע את ג'וזף דוסאנטו על כך שהאחרון השתמש בתמונות שלו (דזאמקו) כדי לייצג את עצמו. על פניו, התביעה נשמעת מופרכת; המציאות קצת יותר מפחידה מכך.
דוסאנטו הוא פדופיל פעיל ברשת, שכדי למשוך אליו את קורבנותיו השתמש בתמונות של דזאמקו - הצעיר וכנראה גם הנאה יותר - כאילו הן תמונותיו שלו. לרוע מזלו של דוסאנטו ולמזלה של החברה האנושית, ה"ילדות" שדוסאנטו ניסה לפתות התגלו כשוטרים סמויים.
מי עומד מאחורי הצעות הפיתוי? מי שגנב את הזהות שלך צילום: shutterstock כחלק מהחקירה נגד דוסאנטו, נחקר גם דזאמקו, משום שתחילה סברו השוטרים שחקרו את המקרה שדזאמקו הוא הפדופיל פה. הסיפור התגלגל לתביעה בגין גרימת עוגמת נפש. בית המשפט דחה את הטענות של דוסאנטו שאין כאן עילה לתביעה. אף אחד לא היה רוצה למצוא את עצמו במצבו של דזאמקו, אבל מאחר ופדופילים מגלים חוסר עניין מובהק בשמירה על חוקים חשובים הרבה יותר, יש להניח שזה יימשך.
הסברים, בבקשה
ארגוני זכויות האדם של ארה"ב הגישו בקשת חופש מידע רשמית, שמטרתה לגרום לכוחות המשטרה של ארה"ב להסביר איך הם מקבלים את היסטוריית החיפוש של המשתמשים ואת המידע שלהם.
כמו שקורה תמיד כשהטכנולוגיה נעה מהר יותר מהמחוקקים, יש מי שמנסה לנצל את הפרצה. כוחות השיטור, בתאבונם הבלתי פוסק לעוד מידע, התחילו להעלות דרישות שלא ברור אם החוק מתייחס אליהן בכלל. איזה צו, אם בכלל, צריך כדי לקבל את היסטוריית הגלישה של מישהו מגוגל? את נתוני השיחות שלו מחברת הסלולר? את נתוני התנועה שלו מהנ"ל?
חביבי, ראינו בדיוק מה חיפשת בגוגל. אתה עצור צילום: שאטרסטוק
מיקרוסופט (מפעילת בינג הנחבא אל הכלים) וגוגל כבר אמרו שלדעתם, המשטרה צריכה לקבל צו לפני שהן יספקו לה מידע - או על החיפושים שמבצע אדם מסוים, או על כל החיפושים אחרי מונח מסוים שמבצעים כל המשתמשים. עם זאת, לא ברור בכלל מה הפרוצדורות שהמשטרה נוקטת בנושא. עם קצת מזל, תוך כמה זמן נוכל לקבל את המידע הזה - ואז, אולי יוכל הציבור בארץ להפנות את השאלה הזו גם אל משטרת ישראל. כנראה שצפויה לנו אכזבה: רק השבוע אמר השר לביטחון פנים "מספיק עם הצביעות ועם ארגוני זכויות האדם האלה", כשנדרש לנושא החלת מדיניות מעצרים מנהליים.
40 שנה לפני סנודן
המגזין גוקר הצליח לגרום לפרי פלווק (Fellwock) לדבר שוב עם עיתונאים. פלווק הוא ככל הנראה המדליף הראשון בהיסטוריה של ה-NSA. ההדלפה שלו היתה ב-1972, בתקופה שרשמית הסוכנות לא היתה קיימת מבחינה ציבורית.
אלו היו הימים של ניקסון ומלחמת ויאטנם וכמו צ'לסי (לשעבר בראדלי) מאנינג ואדווארד סנודן, פלווק היה עובד ממורמר של סוכנות ממשלתית. הוא ידע שהסיפור הרשמי של הממשלה על המלחמה היה שקרי מהתו הראשון - והוא לא יכל להשאיר את פיו חתום.
חמ"ל ניתוח איומים של ה-NSA צילום: איי אף פי הוא שלח למגזין Rampart מאמר בשם בדוי שבו הוא תיאר את השיטות שבהן ה-NSA עובדת, ואת השחיתות שבה. משבר האמון שלו, לדבריו, החל חמש שנים קודם לכן, אחרי שחיל האוויר הישראלי תקף וכמעט הטביע את ספינת ה-NSA ליברטי במים בינלאומיים. 35 אנשי צוות נהרגו והממסד האמריקאי מיהר לטשטש את התקרית. רשמית, ישראל טוענת שהתקיפה היתה טעות; בארה"ב טענו גורמים שונים שהמטרה היתה למנוע מהליברטי לדווח על טבח שביצע צה"ל באל עריש הסמוכה.
אירוע הליברטי גרם לפלווק לפקפק. הוא התנדב לשרת בוויאטנם ב-1968, שנה לא מוצלחת במיוחד להימצא בדרום מזרח אסיה. הוא ראה במו עיניו את הנזק שנגרם בעקבות המודיעין שהוא אסף. מכאן הדרך להדלפה היתה קצרה. אלו היו, נהוג לומר, ימים אחרים, ימים שבהם ה-CIA וה-NSA לא היו בפועל תחת פיקוח ממשלתי ועשו ככל העולה על רוחם. פלווק ראה בארגון שלו כלי שיצא משליטה ושמסכן את החירויות של אזרחי ארה"ב.
לא ברור איך זה שונה מהמצב היום, למעשה, להוציא נקודה אחת: ממשל ניקסון יצא למערכת תעמולה נגד פלווק, אבל נמנע מלהעמיד אותו לדין. ממשל אובמה היה משליך אותו לכלא צבאי בלי מגע עם העולם החיצון לחודשים ארוכים.
קצרצרים
1. סומליה היא החלום הליברטאני האמיתי: אין בה ממשלה כלל וכל אחד מחזיק רק במה שהוא מצליח להשיג בכוחו הזרוע, ללא "נדבות" ממשלתיות. אין מסים כלל והתושבים צריכים מדי פעם להוציא הוצאות חריגות על הגנה, כמו רכישת טילים נגד טנקים מכספם. הם חיים חיים טבעיים, ללא התערבות, אשר על כן הם אכזריים, אלימים ולעתים קרובות גם קצרים. סומליה היא גם המדינה הראשונה ביבשת שמחוברת לא סתם בפס רחב, אלא בסיב אופטי מהיר. יש סיבה ללהיטות של הסומלים לפס רחב: שליש מתושבי המדינה ברחו ממנה מאז שהממשלה קרסה לפני 20 ומשהו שנה - והתושבים צריכים דרך לשמור על קשר עם הפזורה, שגם שולחת מדי פעם כסף. כנראה שגן העדן הקפיטליסטי הזה מתקשה לשרוד ללא סיוע מבחוץ.
תושבי סומליה לא בדיוק נהנים מהקפיטליזם
2. פייסבוק הגישה אתמול את הדו"ח החצי שנתי שלה על בקשות מידע שהיא מקבלת מממשלות אירופה. היא קיבלה 8,500 דרישות שנוגעות לכ-10,000 חשבונות משתמשים. בארה"ב, היא דיווחה לאחרונה, היא קיבלה 12,000 בקשות מידע שנוגעות לכ-21,000 חשבונות משתמשים. אלה, צריך לציין, רק בקשות המידע שמגיעות מגופים לגיטימיים כמו כוחות משטרה ובתי משפט; פייסבוק לא דיווחה (וככל הנראה לא יכולה לדווח) על הדרישות שהיא מקבלת מארגוני האופל של ארה"ב - וקשה מאוד להניח שאלה של אירופה טומנים את ידם בצלחת.
3. מגזין חדשות הטכנולוגיה Techcrunch, שופר ותיק של עמק הסיליקון, דיווח בנשימה עצורה על המיזם החדש של כוכב ההייטק הלוהט - אתם יושבים? קחו כמה נשימות עמוקות - ג'סטין ביבר. הבונה המזמר עומד מאחורי הסטארט-אפ Shots of Me, שבאופן שאין להגדירו אלא כאירוני באופן בלתי מודע מאפשר למשתמשים לצלם את עצמם ולהעלות את התמונה לרשת. ביבר ואפליקציית "שופוני"? מי היה מאמין. בטקראנצ' ליהגו גדולות ונצורות על המיזם, שהוא בסך הכל עוד טיפת מים על גבו של ברווז האינסטגרם.
4. השבוע קרס בלהבות הסטארט-אפ Kno, שהציג ספרי לימוד דיגיטליים. החברה פשטה רגל והמשקיעים הפסידו את כל כספם. אתר וואליוואג אסף את כל ההתייחסויות המתלהבות והמתלהמות כלפי הכישלון הזה לאורך השנים - כולן תחזיות אופטימיות שמציגות את עתיד ורוד פוטנציאלי כאילו כבר קרה; יזהרו הקורא והמשקיע.
5. לפני ארבעה ימים השכירה בלוקבסטר האמריקאית - שסוגרת בימים אלה את שעריה אחרי 28 שנות פעילות, את הסרט האחרון שלה. הוא נקרא "זה הסוף", קומדיית אפוקליפסה כלשהי. קשה לי להאמין שזה היה מקרה, אבל שיהיה. שלום לעפרך, בלוקבסטר. חוששני שלא נתגעגע; יש לנו אינטרנט.
