אטלנטה רוצה להבריא בעזרת הטכנולוגיה

ביום הראשון לביקורי באטלנטה, בירת מדינת ג'ורגי'ה, כמעט נסתמו לי העורקים. אכלתי בלי להתבייש בייגל קטן וספוג שמן, שמנסה להחביא בין שיניו שכבה נדיבה של מיונז, חביתה עבה ופרוסה פריכה של בשר, לצד כוס גבוהה במיוחד של קפה ממותק בחלב בטעם קרמל המתבוסס באבקת חלב.

בערב הוזמנתי למסעדת ההמבורגרים המהווה מוקד עלייה לרגל מכל המדינה: טד'ס מונטנה גריל, המציעה מבחר יפה של המבורגרים עבים. הקציצות עשויות מבשר ביזון, בעל חיים הדומה לשור שמגיע לצלחת הישר מהחווה של טד טרנר. בחוות הענק, השייכת לבעל הקרקעות הפרטי השני בחשיבותו בארה"ב, רובצים 55 אלף ראשי בקר מסוגו.

לא לחינם המקומיים מכנים את אטלנטה כ"טרנר סיטי" בחצי גאווה. איל התקשורת, בנה בה את אימפריית התקשורת שלו הכוללת את ערוץ CNN, רשת האנימציה קרטון נטוורקס, וחברת ההפקות על שמו. הוא הקיף את כולן בדונמים רבים של נדל"ן מניב שכולל מלונות, קניונים ומוזיאון פרטי קטן סביב הבית שבו נולד, הנמצא כיום על שפת הכביש המהיר שחוצה את העיר מדרום לצפון. נדמה שגם אם אין בנמצא תמונות, פניו הצמוקות של איל ההון נשקפים מכל מקום בעיר.

למחרת בבוקר אני מנסה להימלט ללא הצלחה מארוחת בוקר שכוללת נקניקיות, חביתה מוקרמת וטוסט בחמאה. לא שהיו לי אפשרויות אחרות, הן פשוט לא היו קוסמות במיוחד. כנראה שהסכמתי ביני לבין עצמי, שאם כבר אמריקה - אז עד הסוף.

המחלות של מערכת הבריאות

פרופ' מארק בראונשטיין. השמנת היתר עולה ביוקר

אבל באותו יום כבר לא הרגשתי לבד. במשרדו של פרופ' מארק בראונשטיין, מומחה למערכות בריאות באוניברסיטת ג'ורג'יה-טק היוקרתית, הבנתי שמדובר במכת מדינה. בראונשטיין, בעברו יו"ר לשכת המסחר ישראל-ארה"ב במדינות הדרום, הוא גם יזם ותיק המתמחה בהקמת ומכירת חברות מערכות מידע רפואיות, הגדולה שבהן היא פרוהיקה שנמכרה לתאגיד NDC.

לפני עשרים שנה לא היתה אפילו מדינה אחת בארה"ב עם שיעור השמנת יתר הגבוה מ-15%, אומר פרופ' בראונשטיין. כיום, הוא מציין, אין אפילו מדינה אחת עם שיעור כה נמוך. כאן, בחגורת מדינות הדרום, שיעור הלוקים בהשמנת יתר יכול להגיע ל-30%. זה לא רק עניין אסתטי, אלא גם צרה בריאותית יקרה ומעיקה: שיעור ההשמנה הגבוה ביותר במדינה מצוי דווקא בקרב ילדים בכיתה ג', עם קרוב ל-45% מכלל הילדים במדינה בשכבת הגיל הזו. בטיפול בילדים הלוקים בהשמנת יתר משקיעה בסך הכל מדינת ג'ורג'יה 2.4 מיליארד דולר, או 250 דולר לכל ילד שכזה.

אלא שהשמנת יתר היא רק אחת מבין שורה של מחלות כרוניות שכוללת גם סוכרת, יתר לחץ דם ומחלות לב. הטיפול בכולן יחד מגיע לכדי 75% מההוצאות על טיפול רפואי בארה"ב - 2.7 טריליון דולר בשנה.

אף שעשרות מיליוני אמריקאים כורעים תחת סבל הנגרם ממחלות כרוניות, ארה"ב היא המדינה המערבית המתועשת היחידה בעולם שאין לה מערכת בריאות אחת המארגנת את כל קופות החולים וחברות הביטוח הרפואי בצורה שמעניקה טיפול לכל אזרחיה. בניגוד לישראל, אין בה קופות חולים אשר כל האזרחים משויכים להן וזוכים לקבל בהן טיפול. מערכת הבריאות שלה מופרטת לחלוטין, ומפוזרת בין אלפי חברות ביטוח ועשרות אלפי מרפאות פרטיות, שאין כל קשר ביניהן.

בכדי לקבל טיפול, האזרח האמריקאי תלוי במקום עבודתו ובביטוח הפרטי שלו, שעלותו מגיעה לעשרות אלפי דולרים בשנה, כאשר הוא עוזב את מקום עבודתו, הוא מאבד את ביטוח הבריאות שלו, ללא כל אפשרויות צבירה של זכויות. מכיוון שמדובר במגזר פרטי לחלוטין, הוא פועל על-פי שיקולים כלכליים גרידא, והתוצאה היא עלויות גבוהות מאוד עבור המבוטחים ואנשים רבים מאוד שאינם יכולים להרשות לעצמם ביטוח רפואי. כ-50 מיליון אמריקאים, או 16% מאוכלוסיית המדינה אינם מצויים במסגרת ביטוח כלשהו.

גם הרפורמה שאובמה ניסה להעביר אינה פותרת את כל הבעיות הללו: היא אוסרת על חברות הביטוח לסנן מבוטחים על סמך מצבם הרפואי בעבר או על סמך הכנסתם, ולשלול ביטוח ממי שמצבו הבריאותי הורע. אלא שגם נסיון חלקי זה לתקן את מערכת הבריאות נתקל בהתנגדות רפובליקנית נמרצת, ובסוף החודש שעבר הועברה הרפורמה לדיון בבית המשפט העליון בארה"ב.

בינתיים, מחירי הביטוח הרפואי הפרטי רק הולכים ומאמירים. מאז 2001 מחירי הביטוח הרפואי עלו למעסיק האמריקאי ב-118%. בראונשטיין טוען כי הנסיון של הממשל האמריקאי להגביל את מחירי הטיפולים הניתנים במסגרת תכניות הביטוח הממשלתיות, מדיקייד ומדיקייר, כמו כן החלתן על יותר חולים, הובילו את הרופאים לפצות על אובדן ההכנסה באמצעות העלאת המחירים.

סמית'. מתגאה במשיכת חברות ישראליות

מאוחר יותר, בארוחת ערב חגיגית שנערכה בחסות איגוד חברות הטכנולוגיה של ג'ורג'יה, קובע טום טוליבר סמית', מנהל בכיר בתאגיד הציוד הרפואי ראברמייד כי מחירי הביטוח הרפואי הפכו לבלתי נסבלים. "הם עלו מאוד בעיקר בשלוש השנים האחרונות, ובאופן אבסורדי שכר הרופאים הממוצע ירד בארבעים אחוז. זה קורה גם כתוצאה מהזדקנות האוכלוסיה והאינפלציה הכללית במשק, אבל גם בגלל קביעת מחירי תקרה לטיפולים מסוימים. זה אומר שמייקרים את כל השאר".

סמית', סקוטי במוצאו, מספר על חבריו היהודים מניו יורק וברוקלין שבחרו במקצוע הרפואה, ולפתע מוצאים עצמם מול שוקת שבורה. גם טום גלזר, נשיא לשכת המסחר ישראל-ארה"ב במדינות הדרום, מתלוצץ ואומר כי כאב יהודי החי בארה"ב לא היה מחתן את ביתו עם רופא.

"זה כבר לא מקצוע מכניס כמו שהיה פעם", הוא קובע. "תושבי ג'ורג'יה לוקחים את המצב הזה ברצינות, ומנסים לפתח כאן פתרונות טכנולוגים למצב הקשה זה. רק הטכנולוגיה תעזור כאן", הוא מצהיר, ומתגאה בכך שהצליח להביא לאטלנטה מספר חברות ציוד רפואי ישראליות. ביניהן ניתן לציין את גיוון אימג'ינג, אלפא אומגה ומדקון שנמכרה לענקית הציוד הרפואי המקומית מקסן. באטלנטה מתגוררים 3,500 ישראלים, מספר סמית', מרביתם אנשי הייטק המועסקים בסניפי הענק של חברות כמו ורינט ואמדוקס.

אחד מהיזמים הישראלים שבחר לקבוע את מקומו באטלנטה הוא קובי מרגולין, ממייסדי חברת ההדמיה הרפואית אלגוטק, שנמכרה בעשור הקודם לקודאק תמורת 50 מיליון דולר. הוא הקים בחממה המגוננת של ג'ורג'יה טק את חברת קליניג'נס, שמאפשרת להשוות את ביצועי הרופאים לפי מדדים אחידים. טבלה מפורטת בודקת הן את ביצועיו של רופא בודד, עוקבת אחר כל סדר הפעולות שעליו לבצע כדי להתמודד עם מחלות כרוניות, כמו למשל סוכרת, ומתעדת אותן ואת תוצאות הטיפול.

להערכת פרופ' בראונשטיין, המערכת של קליניג'נס עשויה לשנות מקצה לקצה את מערכת הבריאות בארה"ב. "המערכת לא מאפשרת לבחור את הטובים באמת. היא מבוססת על מחיר ועל זמינות, והמערכת של מרגולין תאפשר לראשונה גם לבדוק היכן ניתן למצוא את המרפאות והרופאים היעילים ביותר. היא מסייעת לנהל אוכלוסיות גדולות של חולים, למנוע  התקדמות של מחלות בקרב חולים כרוניים והכל במערכת אחת אחידה שמאפשרת לראשונה תקשורת בין כל כך הרבה מערכות קטנות שלא מתקשרות ביום יום".

בקליניג'נס, שגייסה עד כה 750 אלף דולר מכספו של מרגולין ומשקיעים פרטיים נוספים מישראל, מועסקים שבעה עובדים. אף שכל משקיעיו של מרגולין הם ישראלים, חלקם חבריו עוד מתקופת אלגוטק, עבורו אטלנטה היא המקום להתחיל את המהפכה במערכת הבריאות האמריקאית החולה.

"האקלים של הדרום מתאים לישראלים", אמר בראיון נרחב ל"כלכליסט" שהתפרסם ביום רביעי האחרון, "אטלנטה היא עיר קוסמופוליטית שקל לה לקבל ישראלים, ובטח נוחה יותר מבחינת עלות המחיה, ביחס ליעדים ישראלים מועדפים אחרים כמו בוסטון, ניו יורק או עמק הסיליקון. בסופו של דבר זה לא באמת איפה אתה מתמקם בארה"ב, אם אתה רוצה להצליח כאן בעסקים, תקים משרד במקום שאתה חושב שנוח עבורך בתוך ארה"ב, ומשם העבודה כבר תהיה קלה יותר".

מרגולין. "אקלים מתאים לישראלים" צילום: אסף גלעד

בלי מסים

בשנים האחרונות מיצבה את עצמה אטלנטה כבירת הטכנולוגיה של מדינות הדרום, לא רק בזכות ג'ורג'יה-טק אלא גם בזכות רשימה ארוכה של ענקיות ציוד רפואי וטכנולוגיות בריאות שקבעו את מרכזן בה, בהן McKesson, HealthPort ו- GreenWay שיצאה להנפקה מוצלחת אך לפני מספר חודשים. התעשייה המקומית מגלגלת לפי הערכת המרכז לפיתוח כלכלי המקומי כ-4 מיליארד דולר בשנה, מעסיקה 16 אלף איש וצומחת בממוצע בכ-40% בשנה.

גלן וויטלי, מומחה הטכנולוגיה במשרד המקומי לפיתוח כלכלי, מסביר את הנוסחה של ג'ורג'יה: שיעור מס נמוך ביותר, שכולל מס חברות בלבד, ללא מס רכוש או מס על העסקת עובדים. מצב זה מנוגד לגישה במדינות "מתחרות" כמו קליפורניה או מסצ'וסטס, המכונה בפי המקומים "טקס-צ'וסטס", מדינת המסים.

מס החברות בג'ורג'יה נמוך במיוחד ועומד על 6% בלבד על ההכנסות מהפעילות במדינה בלבד. כלומר, אם חברה מקומית מכניסה מיליון דולר, אך רק 100 אלף דולר מהם מקורם בשוק המקומי, אותה חברה תשלם 6,000 דולר בלבד כמס. כך הביאה ג'ורגי'ה אל חיקה ענקיות תעשייה כמו UPS וקוקה קולה, שקבעו את מקומן במדינה.

לשם השוואה, מס החברות בניו יורק, יעד פופולרי לחברות ישראליות, עומד על יותר מ-7%, במסצ'וסטס על 8% ובקליפורניה כבר מתקרב ל-9%. לפי פירמת רואי החשבון KPMG, אלטנטה נחשבת עיר זולה להקמת עסק לא רק ביחס לניו יורק, בוסטון או לוס אנג'לס, אלא גם ביחס לערים מרכזיות אחרות כגון שיקגו, יוסטון ,דאלאס, מיאמי ופילדלפיה.

על הדרך, אני לא מתאפק ובוחן את מחיר הקוטג' בסופר הקרוב. בשביל חצי קילו קוטג' אצטרך להיפרד מסכום המקביל ל-12 שקל. ובישראל? עשרים אגורות פחות מכך. לא רע, עד שעוברים למחיר החלב: 3.23 שקל לליטר. בישראל באותו זמן: ליטר חלב תנובה נמכר בלא פחות מ-6.22 שקל.

וויטלי ממשיך לנקר עיניים ומציין את מחירי הדירות באזור, רובם בתים אמריקאים טיפוסיים בני שתי קומות עם דשא וחנייה, טובלים ביער העד הג'ורג'יאני. "מחירי הדירות כאן עדיין בשפל", הוא מציין ברצינות חמורת סבר. "אפשר כיום למצוא בית אמריקאי הגון במחירים שנעים בין 100 ל-150 אלף דולר. מי שממש מעוניין יכול לקנות מציאות גם ב-30 אלף". עבור וויטלי מדובר בסימפטום של משבר נדל"ני, עבורי ועמיתיי הבריטים שליוו אותי למסע, מדובר בחלום מרוחק והזוי.