דו"ח טכנולוגי: ההצהרה שלא היתה של תאומי גוגל
ראש ממשלת בריטניה מסתבך בפליטת פה מביכה, מראייני העבודה רוצים את סיסמת הפייסבוק שלכם, בלומברג נגד רשתות חברתיות, וההאקרים בשירות ארגוני הריגול
הרגע של דייוויד קמרון
מה יש בתפקיד ראש הממשלה, שגורם למחזיקים בו להזות? דיוויד קמרון נאלץ כעת להתמודד עם הזיה משלו. בנובמבר 2010, החליט ראש הממשלה הטרי להורות על בחינה מחדש של חוקי הקניין הרוחני של בריטניה כך שיאפשרו למדינה להתמודד עם אתגרי עידן תעשיית המידע. מהלך ראוי לשבח, אלא שקמרון מילכד את עצמו: בהסבירו מדוע הוא רוצה בבחינה מחדש הזו, הוא קבע כי צמד מייסדי גוגל אמרו ש"לעולם לא היו מקימים את החברה שלהם בבריטניה," וזאת בשל חוקי הקניין הרוחני.
דיוויד קמרון, חולם על פייג' צילום: רויטרס נשמע משכנע. אף ממשלה לא יכולה להרשות לעצמה שלא לשמש כמושא הפנטזיה של תאומי גוגל. הביורוקרטים הבריטים ניגשו, על כן, לעבוד במרץ – עד כמה שביורוקרטים בריטים מסוגלים לעבוד מרץ – לבדיקה, שכונתה כמובן "סקירת גוגל."
דא עקא, שלמרות שכתבים נמרצים מתעדים כל מילה בערך שאומרים סרגיי ברין ולארי פייג', אף אחד לא מצא ולו שריד לאמירה שלהם על כך שלא היו בונים עסק בבריטניה, או משהו דומה. הדבר היחיד שמתקרב (בפרשנות מאד רחבה של "מתקרב") הוא בקשה של גוגל ב-2009 לבחינה מחדש של חוקי זכויות היוצרים של בריטניה, כך שיתירו יותר שימוש הוגן. זהו.
אז מאיפה שלף קמרון את האמירה הזו? אולי, כותב ה"רג'יסטר" הבריטי, הדברים נאמרו בפגישה פרטית בינו ובין מייסדי גוגל; היתה כזו, כאשר הוא היה ראש האופוזיציה. אבל עד שיוכח אחרת, נראה שקמרון מצטט דברים שלא נאמרו כדי לקדם את מטרותיו.
ואירונית, הוא אומר אותם על גוגל, הכלי שמאפשר יותר מכל לחשוף אי-אמיתות כאלה. הפוליטיקאים – הילארי קלינטון ו"המסע תחת אש צלפים בקוסובו" ויאיר לפיד והתבטאותו כיצד "בצרפת יש רק שלוש בחינות בגרות" הן דוגמאות קלאסיות – עוד לא קלטו שהעידן שבו הם יכלו להפריח אמירות ללא חשש חלף. פעם, הם נאלצו להתמודד עם מספר קטן של כתבים פוליטיים, עם זמן מוגבל מאד; העולם מלא כיום בלוגרים עם הרבה מאד זמן ולא פחות להט.
אתה צריך פרנסה, אני צריך סיסמה
המדור עוקב לאורך השנים אחרי הפלישה האיטית אך העקבית של המעסיקים לחיים הפרטיים של העובדים - ועוד יותר מכך, של מועמדים לעבודה. הבלישה ברשתות חברתיות אחרי מועמדים לעבודה – כגון חיפוש ברחבי פייסבוק אחרי תמונות לא ראויות, או נטיה להשתכרות – כבר הפכה לחלק בסיסי מבדיקת הרקע של המועמד. בשורה של מקרים, התבטאות בפייסבוק שימשה כעילה לפיטורין.
מאחר ועובדים הם אורגניזם חושב, תוך כמה זמן נלמד הלקח והרבה מאד אנשים – בתנאי, כמובן, שהם לא שתו יותר מדי – הקפידו לכתוב את הסטטוסים החושפניים שלהם רק לחברים שלהם, לא לכל העולם ואשתו כברירת המחדל של פייסבוק. אז, בסימולציה על המאבק הבלתי פוסק בין תוקף ומגן שמניע את מרוץ החימוש, גם המעסיקים השתפרו.
פעם הם הסתפקו במעקב פסיבי אחרי מה שכתוב בדף הפייסבוק שלכם. עכשיו זה לא מספיק, כי אנשים למדו שלא לחשוף את הקיר שלהם, אז עכשיו המעסיקים דורשים לקבל – כתנאי לקבלת העבודה – את היוזר והסיסמה של המועמד. לעתים הם מבקשים משהו דומה, רך יותר: להגדיר מישהו ממחלקת משאבי אנוש כ"חבר" בפייסבוק. יצוין שאלא אם אתה משנה את הסיסמה שלך, המעסיק-לעתיד קיבל כעת גישה למידע שלך גם כשתהיה העובד שלו – וגם אם יחליט שלא להעסיק אותך. כנ"ל לגבי הכרה בנציג של החברה כ"חבר."
עכשיו, אנחנו חיים למרבה הצער בשוק חופשי לכאורה, שבו לצד אחד יש זכות לקנות ולמכור אתכם ואתם צריכים לשכנע אותו שאתם ראויים לקניה. אף אחד לא מכריח אתכם למסור לבוס העתידי שלכם את היוזר והסיסמה. אף אחד, אחרי הכל, לא מונע ממכם לנצל את הזכות השמורה לכל אדם לישון מתחת לגשר.
אחד המעסיקים שנתפסו עושים שימוש בנוהל הזה – משרד שריף באילינוי – הגן על המנהג באמירה ש"אף אחד לא סירב." כמובן שלא. הם העדיפו את האפשרות לתעסוקה עתידית על פני הפרטיות שלהם. המנהג עדיין נלוז.
כאן, מול כוחו העדיף מאד של המעסיק – עצם העובדה שהמועמד לעבודה צריך לבקש אותה מעידה על נחיתותו – לא יעזור שום דבר פרט לרגולציה הדוקה מאד: איסור מוחלט על בקשת הפרטים האלה בראיונות עבודה, כפי שהחוק הישראלי אוסר על המעסיק לשאול אותך מה עשית בצבא. כל דבר חוץ מאיסור גורף יאפשר למעסיקים למצוא פרצות.
בלומברג נגד רשתות חברתיות
ראש עיריית ניו יורק, המיליארדר מייקל בלומברג, הוא משתמש פעיל מאד ברשתות חברתיות, במיוחד בטוויטר ובפורסקוור. עם זאת, הוא לא לגמרי מתלהב מהן.
בנאום שנשא לאחרונה בסינגפור, הוא התלונן שרשתות חברתיות מקשות מאד על הניהול הממשלתי ביום יום: על כל נושא, הוא אומר, צץ לפתע משאל עם. אנשים פותחים את הפה ויש להם מה לומר. אי אפשר לעבוד ככה.
מייקל בלומברג - החיים היו כל כך פשוטים יותר ללא אזרחים טוב מאד. בלומברג הוא עובד ציבור. הוא אמור לשרת את הציבור. זה נחמד שיש לו חזון ושהוא יודע מה הוא רוצה לעשות – מי שאין לו את זה, כדאי שימצא לעצמו ג'וב אחר – אבל הוא בסופו של דבר שכיר של הציבור.
אם אנשים לא אוהבים משהו בתכניות של בלומברג, שיתווכח וישכנע אותם. אם הוא לא מצליח לשכנע אותם ויש התנגדות ניכרת למהלך, אז סימן שלחלקים נרחבים בציבור אכפת מהנושא והם לא מסכימים איתו. במקרה כזה, בלומברג יכול להשתמש במנגנונים הפורמליים שעומדים לרשותו – מועצת העיר, למשל – כדי להעביר את ההחלטה, אבל הוא צריך לדעת שיהיה לכך מחיר פוליטי: יש אנשים שלא יצביעו עבורו יותר.
וככה זה צריך לעבוד, לא בהחלטות של ביורוקרטים מאחורי הקלעים תוך אמונה שהם יודעים מה עושים. לעיתים קרובות הם לא יודעים. פוליטיקה היא הניהול של חיינו. כל מעורבות נוספת של אזרחים היא מבורכת, ואם אנשים היו עושים בכלי הטרשת החברתית שימוש פוליטי מושכל, החיים היו נראים טובים יותר – אם כי לא בהכרח טובים יותר לראשי עיר.
דופקים מערכת אחת למען גרועה ממנה
אחת הבעיות עם המיתוס של ההאקר כרובין הוד מודרני - האדם הקטן אך המתוחכם שדופק את התאגידים המרושעים ואת הממשלה - הוא שבעוד שלפעמים שודדי דרכים הם אלמנט מהפכני חשוב, בדרך כלל הם סתם שודדי דרכים.
לא מעט האקרים, טוען המגזין פורבס, כבר לא מסתפקים בחשיפת פרצות אבטחה בפני החברות שהתוכנה שלהן בלתי מוגנת: החברות משלמות להאקרים האלה כסף, אבל יש מי שמשלם הרבה יותר טוב. אם על חשיפת פרצה בפני החברה אפשר לגרד 3,000 דולרים, יש מי שישלם פי עשרה או יותר מכך: ארגוני ריגול, ביון, משטרה ושאר הכנופיה.
הפרצות הללו, שהמשתמשים לא מודעים להן, מאפשרות לארגוני הביון לעשות מעשים מגונים במחשבים שלהם. חלק מההאקרים מתעקשים שהם עובדים רק עם החבר'ה הטובים, ומוכרים את המידע שלהם רק ל"מדינות נאט"ו", אבל כמו בכל סחר של נשק, תמיד יש מי שסוחר במידע תחת דגל מזויף: אתה חושב שמכרת את המידע ללוקסמבורג, אבל הוא נוחת דווקא בסוריה.
ואולי אנחנו צריכים להתייחס לזה בצורה הפשוטה ביותר: אם אתה סוחר במידע שמסוגל לפגוע בי, התירוצים שלך לא מעניינים אותי. אתה במקרה הטוב אדיש כלפי ובמקרה הרע עוין לי, ואני אתייחס אליך בהתאם. לא גיבור, לא אל: סתם נוכל שעושה כסף מהפגיעות שלי.
קצרצרים
אחחח, הסינים האלה. יש משהו שהם לא יזייפו? לאחרונה נצפתה חנות של אנדרואיד בעיר הסינית ז'והאי, במחוז גוואנדונג. היא נראית כמו חנות אנדרואיד לכל דבר. יש לה פסל קטן של הרובוט הירקרק בכניסה. השם שלה, בתרגום מאולתר, הוא "חנות החוויות של הסמארטפונים של הסלבריטאים." יש רק בעיה אחת: היא מוכרת אייפונים. האמת, לא הייתי קונה שם כזה, כי הוא כנראה מזויף. החנות הזו הצליחה להגיע להישג נדיר: לא ברור מי תתבע אותה קודם, אפל או גוגל.
כמה חשוב חשבון הטוויטר הרשמי שלך? חשוב מאד, על פי מפלגת הלייבור הבריטית. זו העלתה מחאה רשמית כאשר התברר שראש עיריית לונדון רבתי, בוריס ג'ונסון, העביר את חשבון הטוויטר של ראש העיר (@mayoroflondon) כך שיכוון לקמפיין הבחירות שלו, ולא לאתר הרשמי של העיריה, כפי שהיה עד כה. יריביו הפוליטיים של ג'ונסון – המטרופולין הולך לבחירות בעוד חודש וחצי – האשימו אותו, במידה של צדק, בחטיפת החשבון ודרשו שיחזיר אותו.
בוריס, אתה מתבקש להחזיר את העיר לתושבים צילום: אימג'בנק / Gettyimage
בידיעה נוספת מבריטניה, תעשיית המשחקים הפכה רשמית לענף המוביל בתעשיית הבידור שם: מכירות המשחקים ב-2011 הכניסו 1.93 מיליארדי ליש"ט, בעוד שמכירות סרטי וידאו הכניסו רק 1.8 מיליארדים, ומכירות המוזיקה (מה אתם מגחכים?) הכניסו רק 1.07 מיליארדי ליש"ט. באחוזים, מכירות המשחקים עמדו על 40.2%, בעוד מכירות הסרטים עמדו רק על 37.6% מסך ההכנסות. יש לציין, בתחילת השנה נרשמה ירידה במכירות המשחקים – אך הורדת המסים לתעשיית המשחקים הבריטית, עליה הוכרז אתמול, צפויה לשפר את המצב.
אתמול, היום שבו מתחיל רשמית האביב (נתראה עוד שלושה חודשים, בליל אמצע הקיץ) היה, כמסתבר, יום היער העולמי. כדי לציין את האירוע, גוגל פרסמה תמונות של יערות האמזונס שצולמו במסגרת פרויקט גוגל סטריט וויו שלה. אם תמונות של יער עד מעניינות אתכם (המדור הוא מאותם האנשים שעליהם כתב פראצ'ט שהקשר היחיד שלהם עם הטבע הוא כשהוולוו שלהם דורסת כבשה, ואפילו אין לו וולוו), יש כאן כמויות ניכרות שלהם.
ולידיעה מפתיעה מפולין: מערכת המשפט המקומית שועטת קדימה, ועושה שימוש נרחב באפליקציות וברשת כדי לחסוך כמה שיותר זמן של דיונים פנים אל פנים. המערכת – שמטופלת על ידי בית דין מיוחד לנושא שיושב בלובלין – מאפשרת לבעלי דין להגיש כתבי תביעה דרך הרשת, ואף במקרים מסוימים להגיע להסכמות על ישוב המחלוקות באמצעותה. ההערכה היא שהמערכת חוסכת למערכת המשפט הפולנית עומס עבודה של 10% עד 30%. בהתחשב בעומס הבלתי נסבל של מערכת המשפט הישראלית (מוטו: להתראות ב-2016), כדאי לה לשקול ברצינות ללמוד מהפולנים. בעיה: משרד האוצר צפוי לחזור על המוטו שלו מאז 1981, "אין לי."
• "דו"ח טכנולוגי" בכל יום בתיבת המייל שלכם. להרשמה לניוזלטר לחצו כאן (ובחרו בתיבה השישית)
• לטורים הקודמים של "דו"ח טכנולוגי" - dailytech.calcalist.co.il.
