שימו לב, אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר. קראו עוד הבנתי
דו"ח טכנולוגי

דו"ח טכנולוגי: שערוריית המעקב של יאהו

יאהו נאלצת לחשוף כמה היא גובה עבור מכירת פרטיות משתמשיה, השותף לשעבר של ארינגטון מציג את גרסתו (וגרסה יקרה לקראנצ'פד), אמנים קנדים נגד תעשיית ההקלטות ולמה פישינג זו מזימה מוצלחת

יוסי גורביץ 12:5908.12.09

בגוגל ודאי מחייכים קצת הבוקר: אחרי שנה ומשהו שהחברה היתה בכותרות, וחטפה לא מעט סנוקרות, בשל חיבתה למעקב אחרי המשתמשים, הזרקור עובר למישהו אחר. והמישהו הזה הוא יאהו. והיא כל כך לא יודעת לנהל משברים.

 

מה קרה? ובכן, מישהו הדליף ופרסם את רשימת התעריפים של יאהו לשיתוף פעולה עם רשויות החוק. כמה שווה הפרטיות של משתמש יאהו? אם כוח שיטור כלשהו ישלשל לידיה של יאהו 20 דולרים, הוא יקבל מידע בסיסי על משתמש, וכל משתמש נוסף יעלה לו עשרה דולרים נוספים. זה די זול.

 

אם הוא רוצה את כל התוכן שבחשבון של משתמש יאהו, בכלל זה כל המיילים, זה יעלה לו בין 30 ל-40 דולרים. אם הוא רוצה את כל התוכן של קבוצת יאהו, הוא יצטרך לשלם 40 עד 80 דולרים, תלוי בקבוצה. יאהו מעמידה למכירה גם כתובות איי.פי, שאותן היא אומרת שהיא שומרת במשך שנה – אבל את כתובת האיי.פי. של המשתמש בעת יצירת החשבון שלו ביאהו היא שומרת לשנים ארוכות. לא רע. לא רע בכלל. וואליוואג שואלים, ברשעות מתבקשת, אם המשטרה הסינית – שליאהו יש עבר של שת"פ איתה – מקבלת תעריפים מוזלים.

 

עכשיו, אדם שפוי היה פשוט שותק. מוסר אי תגובה ועובר הלאה. הסערה היתה נעלמת כעבור זמן מה. לא יאהו. היא החליטה שהיא מורידה את הפרסום הזה. היא לא ניסתה לטעון שהוא שקרי, או שהוא מוציא דיבה: היא טענה שהפרסום פוגע בזכויות היוצרים שלה על התוכן שבמסמך. אוי. אוי.

 

ונעבור לטיפוס מפוקפק אחר.

 

מלחמת הקראנצ'פד, הצד השני של הגבעה

 

דיווחנו לפני שבוע על המהומה שפרצה כאשר הודיע מייקל ארינגטון על כך שהוא מפסיק את העבודה על הקראנצ'פד, מחשב הלוח שרצה להוציא לצרכי גלישת ספה, בשל נוכלותו (לדברי ארינגטון) של השותף שלו, צ'אנדרה ראתהקרישנאן. הערכנו שלראתהקרישנאן יהיה מה לומר, כשימצא את הזמן.
טרינגטון טרינגטון צילום: ג'וי איטו cc-by

 

אז יש לו. ראתהקרישנאן – יברכו האלים את פונקציית ההעתקה וההדבקה – ערך אתמול (ב') מסיבת עיתונאים, בה הציג הן את המוצר שהיה פעם הקראנצ'פד והן את הגרסה שלו. נתחיל מהגרסה. לדבריו, הוא וארינגטון אכן יצרו שותפות כדי לייצר את הג'וג'ו (כך נקרא עכשיו הקראנצ'פד), אבל בעוד ראתהקרישנאן והחברה שלו היו אמורים להיות אחראים לצד של הייצור והתכנות, וגם עשו את חלקם, ארינגטון היה אמור להיות אחראי על הצד של הפרסום, הבאזז והמימון. הבאזז הגיע, על כך אין חולק, אבל הכסף – לא ממש. אי לכך, לדבריו, גייס ראתהקרישנאן את הכסף בעצמו, בנה את המוצר בעצמו, ועל ארינגטון יש לו רק שורת רעל אחת לומר: "כל אחד יכול לכתוב בלוג. יש מי שחולם ויש שעושה".

 

אאוץ'. בתי המשפט, ללא ספק, כבר יאמרו את שלהם. אשר לג'וג'ו עצמה, Wired – ששמו יד על דגם - מסכימים שמדובר בבובה של דבר, מעוצבת היטב, עולה מהר, קלה. אבל, הם מזהירים, היא יודעת לעשות רק דבר אחד: לגלוש. העובדה שהחברה של ראתהקרישנאן כתבה לה מערכת הפעלה משלה מצמצמת את האפליקציות שייוצרו עבורה. והמחיר, אוי המחיר: 500 דולר למוצר שהוא אכן מגניב, אבל יעיל פחות מנטבוק. מי הם חושבים שהם, אפל? ארינגטון אולי חלם ולא עשה, אבל לפחות הוא חלם על תג מחיר של 200 דולרים. נראה שהג'וג'ו יוצאת בזאת מדיווחי הטכנולוגיה ועוברת ישר לדיווחי המשפט.

 

רגע, אז מי הגנב פה, בעצם?

 

המדור הזה נכנס בפיראטים ובתרבות גניבת התוכן בכל הזדמנות. מן הראוי לציין שגם מהקמפיין הפאשיסטי-כמעט שמנהלות חברות ההקלטה, שבבת עינן היא טשטוש ההבדל בין חשוד למורשע ושדורשות ענישה ללא משפט, הוא רחוק מלהתלהב. ועכשיו טוענים אמנים קנדים שהפיראטים האמיתיים הם בעצם תאגידי התוכן.

 

שינוי בחוק זכויות היוצרים הקנדי ב-1980 – מעניין איך זה קרה – איפשר לחברות ההקלטה להשתמש בתוכן שכבר הועבר אליהן לכל צורך שעולה על דעתן, גם אם הוא לא הוסכם עם האמן, כל זמן שהן מתחייבות שבעתיד הן תקבלנה את אישורו של האמן וגם תשלמנה לו. דוגמא קלאסית היא הכללתו של שיר באוסף, מבלי לעדכן את האמן, תוך הבטחה לעדכן אותו בעתיד ולשלם לו. על פי הנטען, חברות ההקלטות נקטו כאן בשיטת מצליח: אם האמן לא גילה מה קרה, הן לא גילו לו. וכמובן, גם לא שילמו.

 

לקח לאמנים הקנדים די הרבה זמן לקלוט מה קרה, אבל הם קלטו, והם מעוצבנים. לפני שנה הם החלו בתביעה נגד האולפנים הגדולים. התביעה הוגשה לפני שנה. הסיבה ששומעים עליה רק עכשיו, היא בגלל שכל הזמן מצטרפים אליה עוד אמנים. חברות ההקלטה לא מכחישות את המיוחס להן: הן מודות שהן גנבו 300,000 שירים!, והן מוכנות לשלם עבורם 50 מיליון.

 

אז זהו, שלא. האמנים תובעים להחיל על חברות ההקלטה את אותם סכומי עושק שהגנבים הגדולים דרשו מגנבים קטנים כמו ג'ואל טננבאום (ראו עוד בקצרצרים). אם 30 שירים שווים 675,000, אז האמנים סבורים שאין שום סיבה ש-300,000 שירים לא יהיו שווים 60 מיליארד.

 

שיהיה להם בהצלחה, ושיוציאו מהחלאות כל סנט. בלי רחמים ובלי סנטימנטים. כפי שאדם מודד, כך מודדים לו.

 

דייג, אוהב דגים?

 

למה, בעצם, מזימות פישינג – סוג המזימה שבה אתה מנסה להוציא ממשהו במרמה את פרטי הבנק שלו או פרטים אישיים אחרים – נפוצות כל כך? בגלל שהן צריכות שיעור הצלחה נמוך כל כך.

 

אחוז האנשים שנופלים קורבן לפישינג הוא נמוך – בהנחה שהבנק חכם והוא מוגן – והוא עומד על 0.47% בלבד. אבל הקורבנות האלה מכניסים לפישרים בין 2.4 מיליוני דולרים ל-9.4 מיליונים על כל מיליון לקוחות בנק מקוונים מדי שנה. זה הרבה מאד כסף במעט מאד מאמץ.

 

המידע מתבסס על נתוני חברת האבטחה Trusteer, שמוכרת תוסף אבטחה לבנקים, כך שצריך להזהר בו. אבל הוא נראה אמין – ומפחיד; הנתון של 0.47% מציין את מספר הלקוחות שמסרו את הפרטים שלהם למרות האזהרה של Trusteer. בשלב הראשוני – זה שבו הלקוח מקבל מייל שמפנה אותו לאתר "עדכון פרטים" – מספר הקורבנות גבוה מאד: 45%.

 

החדשות החיוביות, בערך, הן שפישרים נופלים בעצמם קורבן לנוכלים אחרים: יש מי שמפתח כלים שמטרתם לאסוף מידע מהפישרים עצמם, שכמסתבר אינם מצטיינים באבטחה.

 

קצרצרים

 

נתחיל עם בלגאן האפסטור היומי, כדי שאפשר יהיה להוציא אותו מהמערכת: אפל פסלה יותר מאלף אפליקציות – היינו, כאחוז מכלל האפליקציות בחנות – בגלל שהחברה שעמדה מאחוריהן רימתה בדירוגים. לקח די הרבה זמן, אבל עלו על הנוכלים בסוף – בגלל שהם השתמשו באותה צורת כתיבה עילגת במשהו כמו 500 סקירות אפליקציה. המשמעות היא שמתכנתים עם יותר משני תאי מוח כנראה יכולים לעבוד על האפסטור, ועל המשתמשים, טוב יותר.

 

גנב התוכן חסר המזל ג'ואל טננבאום, שחטף קנס של 675,000 על הורדה של כמה עשרות שירים בגלל שעוכר הדין שלו היה ממזר תאב תהילה ששכנע אותו ללכת למשפט ולא להתפשר, ממשיך לחטוף. בית המשפט הורה לו, ראשית כל, לחדול ממעשיו בעתיד (ואם הוא יצפצף על זה, כנראה שתעשיית ההקלטות תשמח להכיר לו את סעיף "בזיון בית המשפט"), וגם, מכה על חבורה טריה, להשמיד את 30 השירים שגנב. היה שווה?

 

משטרת לונדון מזהירה משיטה חדשה של גנבי סלולרים. הם מגיעים להופעות חיות, בוחנים את המעריצים שמצלמים את הבמה, מוצאים את הסלולרים היותר שווים, מחכים שהבעלים יסיים לצלם/שהסוללה תגמר (למשתמשי אייפון בלבד), וכאשר הכרוך/כרוכיה מחזירים את הסלולר למקומו – בדרך כלל בפיזור דעת – מעלימים את המכשיר. המשטרה מזהירה כי זו תופעה גואה, ולהערכתה יש מקרים רבים של אנשים שלא מדווחים על גניבה, כי הם משוכנעים שבתוך כל המהומה, הם איבדו את מכשיריהם. לידיעתכם/טיפולכם.

 

ונעבור למחלקת "מחקרים מובנים מאליהם": חוקרים בוויילס הגיעו למסקנה שקריאת מיילים תוך כדי עבודה פוגעת בפריון העבודה של המשתמש, משום שמדי כל כמה שניות דעתו מוסחת על ידי משהו אחר. החוקרים מצאו – הפתעה! שכאשר מישהו קורא מייל, הוא נזקק לזמן כדי להזכר מה בעצם עשה קודם לקריאתו, ושאפילו קריאה של הודעות קצרצרות פוגעות משמעותית בריכוז. אנחנו לא באמת בנויים למולטיטסקינג.

 

ולידיעה המאכזבת של היום: משרד ההגנה הבריטי סוגר רשמית את שעריה של המחלקה לחקר עב"מים שלו, משום שבמשך כ-50 שנות קיומה לא הצליחה למצוא ולו מקרה עב"מים אמין אחד. בלשון היבשה והבריטית כל כך של הודעת הסגירה, "למשרד ההגנה אין דעה על קיומן או אי קיומן של צורות חיים זרות. עם זאת, במשך יותר מ-50 שנים, אף דיווח על עב"מ לא הציג ראיה כלשהי לאיום על הממלכה המאוחדת." משום מה, במשרד ההגנה הבריטי סבורים שהם צריכים להוציא את כספי הציבור רק על התגוננות מאיומים כנגד בריטניה. חדשני.

 

· "דו"ח טכנולוגי" בכל יום בתיבת המייל שלכם. להרשמה לניוזלטר לחצו כאן (ובחרו בתיבה הרביעית)

· לטורים הקודמים של "דו"ח טכנולוגי" - dailytech.calcalist.co.il.

· ל-RSS של "דו"ח טכנולוגי"

בטל שלח
    לכל התגובות
    x