שימו לב, אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר. קראו עוד הבנתי
השראה

היום האינטרנט כועס, וככה זה נראה

ג'ונתן האריס סורק אלפי בלוגים מרחבי העולם ויוצר תמונות מדויקות של מצב הרוח האנושי בכל רגע נתון. הוא מתרגם לבלונים עשרות אלפי כרטיסים באתרי הכרויות, ואת השאיפות והתחושות של 200 אלף גולשים הוא הפך לקפסולת זמן ששוגרה לחלל. אם לרשת יש נפש, האריס הוא הפסיכולוג המהימן ביותר שלה

איתי להט 12:4720.11.08
אוסף נקודות צבעוניות הפכו את ג’ונתן האריס לאיש המעניין ביותר בעולם החדש. “we feel fine”, הוא קרא לזה, “חקירה של הרגש האנושי בשש תנועות”.

 

האריס וספ קמבר, פרופסור למתמטיקה מאוניברסיטת סטנפורד, פיתחו אלגוריתם שסורק אלפי בלוגים מרחבי העולם ומתרגם את הרגשות המובעים בהם לנקודות צבעוניות שמרחפות בחלל, כל צבע מביע רגש מסוים, או מתנקזות לחתכים שמאפשרים לנו, למשל, לגלות שההרגשה "bad" נפוצה בירושלים פי 1.5 מבכל שאר העולם.

 

wefeelfine.org הוא התיעוד המקיף ביותר, ובוודאי היפה ביותר, של הרגש האנושי באינטרנט. הרעיון שבבסיסו פשוט: בכל כמה דקות סורקת המערכת של האתר אלפי בלוגים הכתובים באנגלית, ומאתרת משפטים חדשים שמתחילים במילים “I feel” או ”I am feeling". המערכת מנתחת את המשפט, מזהה את הרגש המובע בו (שמחה, עצב, הכרת תודה, אשמה וכן הלאה) ומכניסה אותו לאתר - 20-15 אלף רגשות חדשים נאספים בו מדי יום. במקביל שולפת המערכת את הנתונים של הכותב המלווים בקביעות את הבלוג - גיל, מגדר ומיקום - וגם מצליבה אותם עם מאגרי מידע על מזג האוויר שמאפשרים לה אפילו לדעת מה היה מזג האוויר באותו מקום בשעה שבה שוחרר הטקסט לאוויר הרשת. את הרגש מתרגם האתר לנקודה וירטואלית צבעונית אחת; אפשר להגיע אליה בחתכים שונים, לפי פריטי המידע שנאספו מהבלוג, ולחיצה קלה עליה חושפת את המשפט טעון הרגש העומד מאחוריה.
נקודה לכל משפט נקודה לכל משפט צילום מסך: wefeelfine.org

 

התוצאה היא תמונה פואטית במיוחד של בני אדם ברחבי העולם, בכל רגע נתון. האריס מסביר: “חשבנו שבעזרת האתר אפשר לענות באופן גס על שאלות כמו: האם האירופים עצובים יותר מהאמריקאים? האם נשים מרגישות שמנות יותר מגברים? האם גשם משפיע על תחושותינו? מהם הרגשות שמייצגים נשים ניו יורקיות בשנות העשרים לחייהן? ומה חשים עכשיו תושבי בגדד?”.

 

האריס סקרן לגבי בני אדם. הם לא רק הצבעים שמשמשים אותו, לא רק הפיגמנטים. הם גם מושא החקירה, היצירה, האהבה. “תמיד הרגשתי שלכולם יש משהו מופלא ויפה בתוכם, לכולם", הוא אומר בראיון מיוחד ל"כלכליסט". "ותמיד חשבתי שהייתי רוצה לנסות ולחשוף את היופי המדהים הזה. תחשוב שיש לך הזדמנות לחשוף את היופי הזה אצל שניים־שלושה אנשים, ותחשוב שיש לך הזדמנות לחשוף אותו אצל מיליון או 50 מיליון בני אדם”.

 

מסר מודרני בבקבוק

 

בלון לכל גולש בלון לכל גולש צילום מסך: iwantyoutowantme.org
50 מיליון בני אדם משתמשים מדי חודש באתרי היכרויות ברשת. בפברואר הם הגיעו ל־MOMA, המוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק. האריס הציב שם מסך מגע בגודל 56 אינץ’, שעליו מרחפים בלונים. האוויר בכל בלון היה קו אופי של אחד הגולשים או תכונה של בן הזוג שהוא מחפש, כפי שהגדיר אותם בכרטיס ההיכרויות שלו.

 

“אנשים בוחרים לדחוס את זהותם, את האני שלהם, לכמה משפטים בכרטיסים האישיים שלהם ברשת”, הסביר האריס למבקרים בפתיחת התערוכה. “הפרופילים האלה הם מעין מסר מודרני בבקבוק, שמגלה לא רק מיהם אותם אנשים, אלא גם מה הם רוצים, את מי הם מחפשים ומה רומנטי מבחינתם”.

 

האלגוריתם של הפרויקט - שנקרא “I Want You To Want Me”, פותח על ידי האריס ופרופ’ קמבר והוזמן על ידי ה־MOMA לתערוכת Design and the Elastic Mind - סרק הפעם עשרות אלפי כרטיסים באלפי אתרי הכרויות. המטרה: לאתר משפטים שמתחילים ב”I am”, ובעצם מתארים את בעל הכרטיס עצמו, ומשפטים שנפתחים ב”I am looking for”, ומתארים את השידוך המבוקש. כל גולש מיוצג בבלון: כחולים לגברים, ורודים לנשים, בהירים לצעירים, כהים יותר לבוגרים יותר. לחיצה על הבלון חושפת את אחד המשפטים שבו בעל הכרטיס הציג את עצמו או את האופן שבו תיאר את בן או בת הזוג המבוקשים. משחק בבלונים מאפשר לברר, למשל, מה מחפשים גברים בני 60 ומה מחפשים בני 30, איך מגדירות את עצמן בנות 20 ואיך עושות זאת בנות ה־40. נוסף על הפרופיל המקסים הזה של אוכלוסייה ואהבה, האריס וקמבר יצרו גם אלגוריתמים מיוחדים שמצמידים זה לזה בלונים ורודים ובלונים כחולים, שעל פי ניתוח הטקסטים נמצאו מתאימים.

 

אבל אין מה לחשוש, האריס לא הופך את הטכנולוגיה לכוח עליון. “במהלך המחקר לעבודה התחלתי להשתמש בשירותי השידוך של האינטרנט בעצמי”, מספר האריס. “הניסיון שלי בסוג כזה של דייטים היה רע מאוד, וגיליתי שהרבה מאוד אנשים מרגישים כמוני. אבל הדבר העיקרי שהבנתי בפרויקט הזה הוא שאנשים שמשתמשים באונליין דייטינג הם אנשים כמוני וכמוך, וראיתי את התקווה ששירותים כאלה מציעים. מצד שני גיליתי, גם באופן אישי, את מפח הנפש והניסיון השלילי שהם לפעמים גורמים לאנשים. זה בעיניי מיקרוקוסמוס מעולה ליחסי אדם־מכונה: הוא מייצג את התקווה הגדולה שהטכנולוגיה מציעה לאנושות, כלומר את היכולת לפתור לאנושות את כל הבעיות שאיתן היא מתמודדת. מצד שני, כשאתה שם את מבטחך בטכנולוגיה, אתה מרגיש בחלק גדול מהמקרים מרומה, מנותק יותר, בודד יותר, מאוכזב יותר מאשר לפני השימוש בה. זה הפרדוקס הטכנולוגי בעיניי, אבל אני חושב שזה יכול להיות אחרת, טכנולוגיה יכולה להעשיר את חיי האנשים, להפוך אותם ליפים יותר ולאנושיים יותר. עולם הדייטים הווירטואלי משאיר אחריו הרבה אנשים פגועים, ונדמה לי שאחד הדברים שהעבודה מדגישה זה את העובדה שאף פעם לא יהיה תחליף אמיתי למפגש בשר ודם”.

 

הידררד למדעי המחשב

 

פני התינוק ותלתלי העולל של האריס, בן 29, הם הדברים הראשונים שקופצים לעין במפגש כמעט בשר ודם איתו, בשיחת ועידה אינטרנטית. הראיון התקיים בשבוע חם במיוחד, כשהוא נמלט מניו יורק המהבילה אל ורמונט, עיירת הסקי הקסומה שבה הוא נהפך מילד שמשרבט ציורים ומחשבות באינסוף מחברות ליוצר שהצליח להפוך אלמנטים וירטואליים לחומר של ממש.

 

“התכוונתי ללמוד אמנות, אבל איכשהו הידרדרתי למדעי המחשב. ת’אמת, די שנאתי מחשבים לפני הלימודים. אני עדיין מנסה למתוח קו בין החיים שלי למחשב, אני מנסה להשתמש בו ככלי עבודה ולא יותר. עם הזמן זה הולך ונהיה לי קל יותר”.

 

איך אתה מגדיר את מה שעשית בשנים האחרונות?

“קשרתי נקודות מנושאים שונים של חיי. תמיד עשיתי אמנות - כילד ציירתי גיבורי קומיקס משלי, כמתבגר המשכתי לצייר על קנבס, וכשהתחלתי ללמוד בפרינסטון בחרתי באופן מוזר במדעי מחשב. המפגש בין שני העולמות הללו - המחשבים והאמנות - יצר מעין סדק שבו אני מתקיים בשנים האחרונות, מנסה לגשר בין השניים. עם הזמן התחלתי להתייחס לקוד של שפות תכנות כאל צבע על קנבס, וזה נהפך לקופסת הכלים שבה אני משתמש כדי לספר סיפורים”.

 

לא מסובך לספר סיפורים באמצעות טכנולוגיה?

“בעיניי, האלמנטים הבסיסיים של סיפור לא השתנו: מי, מה, למה, היכן ומתי. מה שהשתנה הוא השימוש במדיום, שמאפשר לי היום לספר את הסיפור בצורות שונות. אנחנו רק מתחילים לחקור את האפשרויות שגלומות בו. אנחנו נתקלים עכשיו בטכניקות חדשות של סיפורים לא ליניאריים, או סיפור שמסופר בידי כמה מספרים, עם קנה מידה משתנה - אבסטרקטי מאוד או מפורט מאוד. ההבדל הממשי שאני מזהה הוא שאינפורמציה יכולה לשנות את הסיפור במהלך החקירה שלה, כלומר במהלך התגלגלות הסיפור הוא יכול להשתנות, כשמדובר בעיבוד נרחב של אינפורמציה”. 

 

שנא מחשבים לפני הלימודים. ג'ונתן האריס שנא מחשבים לפני הלימודים. ג'ונתן האריס
אילו סיפורים אתה מספר, בעצם?

“אחד מתחומי העניין הראשונים שלי היה אנשים. טועים לחשוב שהתעניינתי בבדיקת יחסי הגומלין בין טכנולוגיה לאנושות. למעשה, הטכנולוגיה היא בעיניי רק עוד כלי לחקירת הסיטואציה האנושית, לא יותר. ככלי, היא מאוד מעניינת, בעלת יכולות שאני לא מוצא במדיה של אמנות, והיא כמובן מייצגת נאמנה את התקופה. זה נראה לי אך טבעי להשתמש בה למחקר ולייצוג ההבנות שלי בנושא”.

 

וכמספר סיפורים, איך היית מספר את הסיפור שלך?

“אני חושב על זה כרגע. אני מודע לכך שהעבודה שלי לא היתה אף פעם אישית, היא עוסקת ברגשות ובניסיון של אנשים אחרים. זה כמובן נעשה במכוון, אבל עכשיו אני מתחיל להתעניין בסיפור שלי ומנסה לבנות אותו על ידי שימוש במדיום שאני עובד איתו. אין לי עדיין תשובה, אבל אני עובד על זה”.

 

מדד האושר במקום מדד העושר

 

“בשנות השבעים הכריז מלך בהוטן הענייה על האושר האנושי כתחליף לתוצר הלאומי של המדינה”, מספר האריס כשהוא נשאל על הפרויקט הבא שלו, שדווקא לא נוצר על ידי אלגוריתם אלא בנסיעה לממלכה הקטנה שעל ההימלאיה. “על פי ההיגיון של המלך, אפשר לשפוט את שגשוגה של מדינה טוב יותר לפי האושר של תושביה מאשר לפי עושרם. אז יצאתי לבדוק את תפיסת האושר בבהוטן. ביקשתי מ־107 מרואיינים לדרג את רמת האושר שלהם מ־1 עד 10, וחילקתי להם בלונים בהתאם לתשובה - מספר בלונים כתוצאת הדירוג. צילמתי כל אחד מהנשאלים עם הבלונים שהוא קיבל וראיינתי אותם על מושג האושר: מה היה היום המאושר בחייהם? איזו בדיחה גרמה להם לצחוק ללא הפסקה? ביקשתי מהם לרשום משאלה אחת על אחד מהבלונים. רוקנתי אותם, ובלילה האחרון ניפחתי את כל הבלונים עם המשאלות על פסגת הר וקשרתי אותם שם. זה מין פרויקט כיפי של סקרנות בנוגע למושג אושר שונה משלנו, וכרגע אני עובד על הצגתו דרך האינטרנט. גם כאן אני מוצא את עצמי מנסה לספר סיפור שמחבר בין עולמות מאוד שונים, בין פערים שלכאורה אין ביניהם מן המשותף”.

 

האריס אוהב לנוע, לא רק כחלקיק על המסך או במרחבים הווירטואליים. ב־2007, למשל, הוא יצא למסע של תשעה ימים באלסקה, שבו ליווה את בני שבט האינופיאק בציד הלווייתנים המסורתי שלהם. 22 מעלות מתחת לאפס לא הפריעו לו ולצלם המשנה שלו לתעד את המסע ללא הפסקה, תמונה אחת מדי חמש דקות. את מקצב התמונות הזה הוא מציג כמעין דופק אנושי, באתר thewhalehunt.org. דופק אטי וממושך שמתפרע רק בשיאה של החוויה, במהלך הציד עצמו.

 

סיפור אפי, בין מסורת לטכנולוגיה. תמונה מתוך מסע הציד סיפור אפי, בין מסורת לטכנולוגיה. תמונה מתוך מסע הציד צילום מסך: thewhalehunt.org

 

“חיפשתי סיפור שהוא אפי, שיהיה מעניין, סיפור שהוא על־זמני. סיפורים כאלה קשה מאוד למצוא, במיוחד בחיים המודרניים־אורבניים, היכן שהחיים הם בטוחים ומעניקים תחושת שליטה. חיפשתי סיפור שישלב בין הישן לחדש, בין מסורת לטכנולוגיה. השבט משתמש בטכנולוגיה: יש להם אינטרנט, צלחות לוויין ודי.וי.די. מצד שני יש להם מסורת כזאת שנמשכת אלפי שנים, כמו ציד הלווייתנים. לספר את הסיפור העתיק הזה באמצעים מודרניים, הפיוז’ן הזה, זה מה שמרתק אותי כיום”.

 

ציור מערות מודרני

 

חיבור בין מסורת לטכנולוגיה היה גם לב לבו של פרויקט אחר של האריס מ־2006, שהוזמן על ידי Yahoo. The Time Capsule היה מבחינת האריס המקבילה המודרנית לציורי המערות שהשאירו לנו הקדמונים, הפעם כטביעת אצבע דיגיטלית. האריס ויאהו הזמינו את הגולשים להשיב על עשר שאלות (“מה אתה אוהב?”, “מה מעציב אותך?”, “במה אתה מאמין?” וכן הלאה) ולצרף קבצים של טקסט, תמונות, וידיאו, אודיו או גרפיקה. “הכוונה היתה ליטול תמונה של העולם ברגע נתון, לנעול אותה בקפסולה וירטואלית אטומה ולהביט בה שוב ב־2020”, מסביר האריס, “אלא שבזמן איסוף החומרים מ־200 אלף הגולשים מ־200 מדינות שהשתתפו בניסוי הבחנתי כי הגולשים העדיפו להעניק לנו הצהרה אישית על עולמם הפרטי”.

 

את שלושת הימים האחרונים לפני סגירת הקפסולה בילה האריס בהקרנת אלפי הדימויים ששלחו הגולשים על צוקים במדבר ניו מקסיקו, על רקע רעימת מעגל המתופפים של שבט חמז המקומי. במקביל הוקמה במקום פירמידה של זרקורי אור, ובמרכזה קרן לייזר ענקית ששיגרה את התמונות לחלל, כמידע בינארי. “אולי מישהו מקשיב או מתבונן, אני לא יודע. מה שאני כן יודע זה לזהות את התבנית שעלתה מתוך כל התמונות שראיתי. מדובר באנשים שונים, מלאומים שונים ומסיטואציות שונות בתכלית. אבל אחרי שאתה מתבונן בתמונות מתחלפות במשך שלושה לילות במדבר, דווקא חלחלה לתוכי ההכרה עד כמה כולנו דומים. עד כמה כולנו אחד”.

 

כן, יש בו אלמנט מסוים של רוחניות. אבל האיש הזה - שרוב הזמן מתפרנס כמתכנת מן השורה, מבניית אתרים ומערכות לחברות מסחריות - יודע להשתמש בטכנולוגיה באופן מרגש הרבה יותר מכל אחד אחר, ושמו נקשר בשמותיהם של גאוני אינטרנט מוכרים יותר. אם לארי פייג’ וסרגיי ברין מגוגל הצליחו לפצח את הגנום הווירטואלי כדי לעשות ממנו כסף, האריס הצליח להפוך את האינטרנט למכרה זהב של יצירה, שמתועדת היטב באתר שלו, number27.org.

 

האריס מכיר את ההשוואה הזאת. “זה מחמיא ומגוחך שמשווים אותי ללארי וסרגיי. הם יצרו כלי חדש שבו משתמשים מיליוני אנשים מדי יום ברחבי העולם. כשאתה עושה משהו כזה אתה צריך לבנות סדרת הנחות בסיס שאין להן בסיס קודם. זו עבודה מהפכנית ומתוחכמת. הם לא מנסים להיות פרובוקטיביים, והעבודה שלי כן מנסה להיות כזאת. נדמה לי שהם בקטגוריה אחרת - הם השפיעו על תפיסת העולם הבסיסית של אנשים, בעוד אני יוצר ניסויים פרובוקטיביים. בעתיד הייתי רוצה אולי ליצור משהו דומה, כלי דומה מבחינת ההשפעה שלו, לזה של גוגל. עם זאת, צריך לזכור שאולי כל הרומן שלי עם טכנולוגיה הוא זמני. בבסיסי, אני בחור אנלוגי לחלוטין”.

 

בטל שלח
    לכל התגובות
    x