טוויטר - מהיר ועצבני

1. הגולש המעודכן הרים גבה בפעם הראשונה ששמע על טוויטר - כולה פלטפורמת בלוגים פרימיטיבית שמוגבלת ל־140 אותיות פר הודעה. ואז הוא התאהב. הוא כותב שם כמו שהוא כותב טוקבקים וכמו שהוא מעדכן את שורת הסטטוס בפייסבוק או בתוכנת המסנג'ר: קצרצר, מיידי, לא מעובד, הרבה פעמים עוקצני.

2. בהדרגה אנחנו מבינים שיחסינו עם הבלוג הישן היו מבוססים על שקר. מעולם לא היתה לנו תשוקה בוערת להביע את עצמנו בכתב ולא תקף אותנו יצר התערטלות נפשית. מקסימום נראה נחמד לקשקש ושהחברים יגיבו. אבל אז גילינו שלכתוב פוסטים מושקעים זה מעייף, ואנשים ממילא מגיבים רק לדיווחים של שורה וחצי על הדייט של אתמול ולא למאמר המעמיק שלנו על טיבט. לא נעים, אבל כך זנחנו את הבלוג שלנו, בעל השם השנון, כמו שזנחנו את הצב שהיה לנו בכיתה ב' ורק אמא זכרה להאכיל.

3. אפשר להתנחם בעובדה שזה קורה עכשיו לכולם. עובדה שאנשים קפצו על הרשתות החברתיות: אם אפשר להשיג את אותה תחושה של חיי חברה אינטרנטיים פעילים באמצעות התקנת אפליקציות טפשיות להפליא, למה להתאמץ ולדלות מילים ממעמקי הנשמה? בשביל סיפוק יצר הפטפוט לא צריך בלוג. אפילו האנשים שמאחורי שתי פלטפורמות הבלוגים הפתוחות המובילות - וורדפרס ו־Movable Type - הצביעו ברגליים. הם מעדיפים להתקוטט ביניהם בטוויטר ולא בפורמט הבלוגי המיושן.

4. הבעיה היא שהטכנולוגיה של טוויטר קטנה על מה שאומת האינטרנט מנסה לעשות איתה. זאת הסיבה לכך שחצי מעמק הסיליקון עוסק כרגע בהמצאת שיפורים לטוויטר: מ־Quotably.com הצנוע, שאוסף הודעות טוויטר שמגיבות זו לזו ומציג אותן יחד (כפי שג'ימייל עושה עם הודעות אימייל), עד TwitterShare שמאפשר להעלות ולשתף קבצים דרך טוויטר. חקייני טוויטר כמו Tumblr ו־Pownce מגיעים עם שיפורים בילט־אין, אבל זה לא עוזר להם: כל החבר'ה בטוויטר.

5. החצי השני של עמק הסיליקון, בינתיים, עסוק בבעיה הרחבה יותר - הבלגן שנוצר כשכל גולש מביע את עצמו או מעלה קבצים לתריסר אתרים שונים ומקבל תגובות בכולם. שירותי ה"לייפסטרימינג", ש־FriendFeed.com הוא המדובר ביניהם, מרכזים את העדכונים והתגובות מכל הרשתות החברתיות, הבלוגים והאתרים האחרים של המשתמש. במקום לבדוק מה כל חבר כתב היום בבלוג שלו, אפשר לבדוק ב־FriendFeed מה כל חבר כתב היום בכל מקום שהוא באינטרנט.

6. התוהו ובוהו הזה זמני. השיחה הפוסט־בלוגית, שרק מתחילה עכשיו להיכנס להילוך, תעבוד בסוף בדיוק כמו שכולם רוצים. הגולש מודאג יותר מההשפעה שתהיה לה עליו. אם עידן הבלוגים הפך אותו לטרחן והרשתות החברתיות הפכו אותו לאגו־מניאק, האם העידן הפוסט־בלוגי ישאיר ממנו רק בדיחות של שורה אחת?