שימו לב, אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר. קראו עוד הבנתי
אמנות ועיצוב

“אמא היתה יושבת בחושך עם הראשים שפיסלה, מלטפת ומדברת איתם"

במשך עשר שנים לא יצאה האמנית המוערכת ופורצת הדרך ביאנקה גרשוני מפתח ביתה והפכה אותו ל”קבר פרעונים” חשוך. אחרי שילדיה במשותף עם האמן משה גרשוני פינו משם שתי מכולות זבל, הם מוכרים בו את יצירותיה: “גם כדי להזמין אנשים למקום שהכי נכון לפגוש אותה וגם כדי לעשות תהליך של פרידה״

דנה גילרמן 08:1715.09.20

בתערוכת המכירה מעיזבונה של האמנית ביאנקה אשל גרשוני, שהתקיימה בסוף השבוע בביתה ברחוב חנקין 40 ברעננה, לא היה זכר למראה הקסום של המקום שבו חיה, שנתן תחושה של ״חדר פלאות או קבר פרעונים״, כפי שהגדיר זאת בנה הצלם אורי גרשוני. ״היה פה זבל של 50 שנה״, הוא מספר. ״אמא שלי היתה גם אמנית וגם אגרנית ולא נזרק מהבית הזה שום דבר: ניירות, מכתבים, חשבונות, הכל. הבית רק צבר, ובגלל שאמא לא יצאה לעולם בעשר השנים האחרונות, אז הבית הגיע למצב שהיה קשה לזוז פה״.

 

האמנית ביאנקה אשל גרשוני מתה באפריל, בגיל 87. בשנים האחרונות קיבלה את המקום הראוי לה: ב־2009 זכתה בפרס מפעל חיים מטעם משרד התרבות. האוצרת מיכל שכנאי הגדירה אותה כ”אם הגדולה של האמנות הפמיניסטית הישראלית״ בתערוכה ״האלה האם״ שהוצגה לאחרונה במוזיאון חיפה. חוקרות כתבו על עבודתה, ומיקמו אותה בראש שושלת. למרות זאת לדברי בנה היא הרגישה בשוליים. “היא לא יכלה להיות חלק מאיזם, מאסכולה. אבל זה גם השאיר אותה בחוץ, בבדידות״.

 

אחרי סדר גדול שערכו בדירה שלושת ילדיה (בתה עתר ובניה, הצייר ארם גרשוני והצלם אורי גרשוני), החלל נותר מרווח, נקי יחסית: הצבים שהרבתה לפסל ניצבים על אחד השולחנות. על הקירות ובוויטרינה כמה תכשיטי ענק ואובייקטים שנוצרו בתקופת השבר הגדול בחייה — הפרידה מבעלה האמן משה גרשוני שבאמצע שנות ה־80 יצא מהארון ועזב את הבית. בחדרי הבית מוצגים פסלים, רישומים, ציורים ופסלים. יצירות מתערוכתה החשובה "מחזור דמים" שאצרה שרה ברייטברג במוזיאון תל אביב ב־1985 נמצאות במכולה שבחצר הבית. הן זקוקות לרסטורציה ולמוזיאון שירכוש את האוצר החשוב הזה.

 

ביאנקה גרשוני עם דיוקן עצמי שציירה ביאנקה גרשוני עם דיוקן עצמי שציירה

 

על שולחן האוכל ניצבים ראשים גדולים עשויים מחומרים שונים. ״היינו באים לארוחת צהריים והשולחן היה מלא ראשים מפוסלים שאמא היתה יושבת איתם ומלטפת אותם ומדברת איתם״, מספר גרשוני. ״היא חיה עם העבודות האלה קצת כמו בני משפחה, כמו חברים שאיתם ניהלה יחסים גופניים, חושניים״.

 

אולי העולם שבראה ייתר אצלה את הצורך לצאת מהבית.

“החוץ הזה הפך לסוג של איום מבחינתה. היא לא רצתה שהאור והאוויר של העולם ייכנסו פנימה, היא לא פתחה תריסים, היא ישבה בחושך. תמיד היתה עם מזגן. כשבאתי לבקר את אמא, דבר ראשון הייתי פותח את התריסים והיא, כמו ערפד כזה, היתה מרימה את היד כדי להגן על העיניים ואומרת ׳לא, אל תפתח׳. היא תמיד טענה שאצלה יש אווירה ובחוץ יש אווירע. פה היא היתה מוגנת, היא בנתה לעצמה את העולם שלה, עם הבדיה והפנטזיה״.

 

איזה עולם זה היה?

“עולם שעסק כל הזמן בעבר ובביוגרפיה ובפצעים ובטראומות, זה אולי גם היה תהליך הריפוי שלה. עם זאת, היתה בה המון תאוות חיים מטורפת שנבעה מהיצירה. בשנים האחרונות כשיד שמאל שלה הפסיקה לתפקד והיא לא יכלה להמשיך לפסל, היא מצאה דרכים לעקוף את זה והתחילה לצייר על המחשב״.

 

מכירת פריטי אמנות של ביאנקה אשל גרשוני מכירת פריטי אמנות של ביאנקה אשל גרשוני צילום: עמית שעל

 

רבים מהציורים האלו היו ממוענים לחליל, בנו בן ה־5 של אורי, ובן זוגו ניר בכר. ״הקשר עם הבן שלי היה דבר שהחזיק אותה בחיים בשנים האחרונות״, הוא אומר. ״כל תהליך היצירה שלה נבע ממנו ואליו״.

 

אחרי מותה התברר לילדיה שהיו אנשים נוספים שאותם אירחה ב״סרקופג שבנתה לעצמה״, כפי שמגדיר זאת אורי. ״כל מיני אנשי מקצוע שהיא היתה בקשר איתם באופן יומיומי כי היא היתה זקוקה להם. למשל, האיש שמנקה את הפילטרים של המזגן.כשהבין שהיא איננה, הוא פרץ בבכי”. אחר כך סיפר שהיה יושב איתה שעות ומדבר. האנשים האלה הפכו לדמויות בחייה והיא הפכה לדמות בחיים שלהם.כשהתחילה הקורונה, אמרתי לה: ׳אמא, את נביאה, זה סטארט־אפ. את המצאת את הבידוד, את הסגר’. היא כאילו הבינה משהו לפני שכולנו הבנו, שהמציאות באמת מפחידה בחוץ״.

 

ויש לזה גם עוד שם: אגרופוביה.

“זה מעבר לזה. אני חושב שהיא הבינה משהו ביחס של האינדיבידואל לעולם ומה שקורה לחברה ולבחוץ”.

 

ההחלטה לרוקן את הבית כמעט ללא הבחנה היתה משותפת של האחים. “הקירות היו עמוסים והיה צורך להוריד הכל, לייצר קנווס ריק. בהתחלה זרקנו כמעט בלי הבחנה. מילאנו שתי מכולות זבל״.

 

אורי גרשוני אורי גרשוני צילום: עמית שעל

 

בלי להסתכל, לקרוא, למיין?

“בדיעבד, אני קצת מצטער שלא נכנסנו לעומק של הדברים, ואולי דברים שזרקנו כן היינו שומרים. אלה רגשות מורכבים כשאתה פתאום פולש לטריטוריה שהיתה מאוד שמורה ולא שלך, ופתאום יש לך מנדט לפלוש פנימה. יש בזה משהו גס, משהו אלים״.

ההחלטה לקיים את תערוכת המכירה בבית (שהמשכה אחרי הסגר; במחירים של 40-8 אלף שקל) היתה מתוך רצון לחשוף את אותו קשר מיוחד שנרקם בין החפצים בתוך הבית. ״תמיד חשבתי על זה שבהוצאה של העבודות מהבית, נגיד לצורך תצוגה שלהן בתערוכות, היה משהו, לא יודע אם טראומטי, אבל מוזר. העבודות נותקו מהקהילה שלהן ומהנוכחות הגופנית שלהן. הרי אי אפשר היה לשחזר את המצב של הבית בחלל לבן. גם לאמא שלי היה ממש קשה לשחרר אותן. להוציא אותן מהבית זה היה קצת כמו לקרוע איבר מגופה. היא לא אהבה למכור עבודות והיא גם לא אהבה להציג. אז מצד אחד, זה להזמין את האנשים למקום הכי נכון לפגוש אותה שוב, ומצד שני, לעשות תהליך של פרידה, תהליך של אבל״.

 

היא התייחסה לעיזבון בצוואה שלה?

״לא ממש. היא תמיד אמרה, ׳אחרי לכתי לא אכפת לי מה יהיה, מצדי תשרפו הכל׳. אני יודע בעומקי הדברים שהיה לה מאוד חשוב מה קורה עם העיזבון הזה, והמחשבה שהוא ילך לטמיון היתה כואבת לה מאוד והיה לה חשוב שהדבר יימשך״. לדברי רויטל גל, מגלריה עינגא, שמייצגת אותה ומטפלת בעיזבון ביחד עם המשפחה, “המכירה היתה קצת כמו שבעה. באו כל שוחריה של ביאנקה, חברים ומשפחה. קנו יפה, בעיקר אנשים שכבר קנו כמה עבודות בעבר וכאלה שפשוט רצו מזכרת”.

 

כשאורי גרשוני נשאל איך אמו היתה מתייחסת למכירה, הוא עונה ש“היא היתה אוהבת את תשומת הלב ויודעת שזה נעשה מאהבה, אבל היה לה מאוד קשה, אני חושב. אם היה לה קבר, היא היתה מתהפכת בקברה, אבל היא בחרה לשרוף את גופתה״.

 

והאפר?

“אתמול עתר ואני פיזרנו אותו פה בחצר. חלק מהאפר הצגתי בתערוכה שאצרתי לה בגלריה עינגא לאחר מותה וחלק שמרתי. היום בבוקר בדרכי מהסטודיו עברתי אצל הירקן בסלמה עם תיק של ׳עלי שלכת׳ (בית לוויות המאפשר שריפת גופות — ד”ג) והוא אמר לי, ׳אה, עלי שלכת בדיוק ראיתי כתבה עליהם. מה יש לך שם?׳. אמרתי: ‘אמא שלי’״.

 

יש גם קבר?

“לא”.

 

לאבא יש קבר?

“לא. הוא גם נשרף”.

 

הם תמיד נראו בעייני סיפור לא פתור. אם היה לו קבר, אתה חושב שהיא היתה רוצה להיקבר לצדו?

“אנחנו קצת התבדחנו על זה שהיא בחרה בשריפה כי היא קינאה באבא שלי. אני יזמתי את הקשר שלה עם ׳עלי שלכת׳ אחרי שאבא שלי בחר להישרף, ואני חושב שאם אבא שלי לא היה עושה את זה, היא לא היתה עושה את זה. אבל כן, הדיאלוג ביניהם היה כל החיים. גם כשהם היו ביחד, גם כשהם נפרדו, גם כשהם לא דיברו, וגם במותם הדיאלוג נמשך. זה די מדהים. ביקר פה דורון רבינא, האוצר הראשי של מוזיאון תל אביב. הוא הסתכל על הדברים והוכה בתדהמה. הוא פתאום ראה את הקשר שלהם לאורך שנים בעבודות, במוטיבים, לפעמים זה גם היה טלפתי. היו שנים שהם היו באנטי קשר, ודברים שאבא שלי עבד עליהם, היא עבדה עליהם במקביל בלי לדעת אחד על השני. אז כן, זה לא פתור. הקשר הזה ממשיך״.

 

קבלו ניוזלטר יומי המסכם את חדשות היום ישירות למייל שלכם. לחצו להרשמה

x