שימו לב, אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר. קראו עוד הבנתי
פנאי

מתגלגלים לקלפי: הסלבריטאים האמריקאים שרצו לנשיאות

הרבה לפני שקניה ווסט פתח במירוץ שלו לבית הלבן, היו אנשי תעשיית הבידור, קומיקאים ואמנים שניהלו קמפיינים מזהירים, סאטיריים ומלאי השראה, לנשיאות ארצות הברית

עמית קלינג 08:0112.07.20

נראה שזה קורה: אחרי שנים של הצהרות בעניין, הודיע קניה ווסט שהוא מתכנן לרוץ לנשיאות ארצות הברית. אמנם כבר זמן רב נדמה שהוא עסוק יותר בהתנהגות אקסצנטרית, בנישואים שלו לקים קרדשיאן ובטוויטר שלו, מאשר במוזיקה, אבל ווסט הוא עדיין אחד הראפרים והמפיקים המוזיקליים החשובים של העשורים האחרונים. הוא אפילו כבר גייס את תמיכתו הפומבית של אלון מאסק (אם כי לגבי האחרון קשה לקבוע אם הוא רציני או מטריל).

 

 

הבית הלבן הוא כנראה המקום היחיד שיכול להכיל את האגו חסר המעצורים של ווסט, אך כמעט שום דבר לא ברור לגבי הקמפיין הזה: באיזו מסגרת ירוץ (מפלגה קטנה קיימת או בתור מועמד עצמאי), מה הפלטפורמה שלו (ווסט אמר שכנשיא, הוא מתכנן להיות שילוב בין ידידו דונלד טראמפ לבין הסנאטור הסוציאל־דמוקרטי ברני סנדרס, זהו שילוב חסר פשר, כמובן), ואפילו האם הוא מספיק מרוכז במטרה כדי לטפל בכל הבירוקרטיה הסבוכה הנדרשת הנדרשת כדי להירשם כמועמד במדינות ארצות הברית — מדובר בהליך מורכב שמשתנה ממדינה למדינה, ונותרו לו רק ארבעה חודשים, כך שהקמפיין שלו עשוי להיות הקצר ביותר בתולדות אמריקה.

 

מה שבטוח הוא שווסט אינו הסלבריטי האמריקאי הראשון שממנף את מעמדו לקמפיין שלא ברור אם הוא רציני, סאטירי או תעלול יח"צ — גם אם לא כוללים ברשימה כזאת את טראמפ עצמו, שנתפס ככזה במשך שנים עד שלבסוף התמודד בהצלחה, או מועמדים פוליטיים רציניים עם עבר בבידור, כמו רונלד רייגן, או אפילו ארנולד שוורצנגר, שהדבר היחיד שחצץ בינו לבין ריצה לבית הלבן הוא החוק הישן הקובע שנשיא ארצות הברית חייב להיות יליד ארצות הברית.

 

המבריק: סטיבן קולבר (2008)

 

ב־2008 סטיבן קולבר, שאז עוד הופיע ציבורית כבן דמותו הרפובליקני הקיצוני "סטיבן קולבר" (כן, זה מבלבל), מאס בסיקור סאטירי של מועמדים קיקיוניים בפריימריז הרפובליקניים והחליט לרוץ לנשיאות בעצמו. הקמפיין, שהחל כבדיחה אגבית בתוכנית, זכה לתגובות נלהבות של מאות אלפי צופים, והיה נראה שלרגע קולבר תוהה כמה רחוק הוא יכול לקחת את הבדיחה. חרף החשש שמועמדות של קולבר יכולה לגנוב קולות מברק אובמה, הוא נרשם בו זמנית לפריימריז הדמוקרטיים והרפובליקניים בדרום קרוליינה, אבל לבסוף נכנע לבירוקרטיה האמריקאית הסבוכה ונשר מהמירוץ. עם זאת, ביקום של מארוול, בעיקר בחוברות הקומיקס של "ספיידרמן" באותה תקופה, קולבר מצויר התמודד לבית הלבן ואף זוכה ברוב הקולות, אבל מפסיד את חבר האלקטורים לאובמה. 

 צילום: אי פי איי

 

הירוקה: רוזאן בר (2012)

 

אמנם רוזאן בר, כמו שאר החברים ברשימה, היא קומיקאית, אבל הקמפיין שלה היה רציני יותר והגיע רחוק יותר. בר התמודדה ב־2012 על ראשות המפלגה הירוקה, לאחר שתמכה פומבית בתנועת “Occupy Wall Street” וקראה לרפורמה ב"כלכלה ובבריאות אישית", אך הפסידה למועמדת האקטיביסטית ג'יל שטיין. לאחר מכן היא חיפשה מפלגה שבמסגרתה תוכל להתמודד, ומצאה בית במפלגת השמאל הקטנה "מפלגת החופש והשלום" (שבמסגרתה התמודד בעבר הפוליטיקאי ראלף ניידר). בר הצליחה לגרוף לבסוף כמעט 70 אלף קולות (כמעט כמו ביל קלינטון בניו המפשייר!), אף שהיא עצמה, לדבריה, הצביעה לאובמה.

 צילום: איי פי

 

הביזארי: ורמין סופרים (2004 – היום)

 

ורמין סופרים שונה משאר החברים ברשימה בכך שהוא לא רץ לנשיאות בזכות זה שהוא מפורסם — הוא מפורסם בזכות זה שהוא רץ לנשיאות. עם זקן לבן גדול, מגף על הראש ומברשת שיניים ענקית בידיו (סופרים מבטיח שאם ייבחר, יעביר חוק שידרוש מכל האמריקאים לצחצח שיניים), סופרים הוא אמן מיצג מבוסטון שהפך את הקמפיין הפוליטי לאמנות שלו. סופרים, אקטיביסט סביבתי לשעבר, מתמודד למשרות פוליטיות שונות מאז סוף שנות ה־80, וניסה להיבחר לראשות כמעט כל מפלגה אפשרית בארצות הברית. השנה, ב־2020, הוא אפילו זכה בפריימריז במסצ'וסטס כמתמודד המפלגה הליברטריאנית, אבל הפסיד לבסוף לג'ו יורגנסון. בסוף הוא עוד יצליח. 

 צילום: איי פי

 

החלוצי: וויל רוג'רס (1928)

 

וויל רוג'רס היה קומיקאי, סאטיריקן ושחקן קולנוע, ששיחק גם בקולנוע האילם וגם היה מהכוכבים הגדולים הראשונים של הקולנוע המדבר. ב־1928, בתקופה שבה מוסד הסלבריטאות היה עדיין יותר צנוע ומוסד הנשיאות היה יותר ממלכתי, הוא הריץ קמפיין סאטירי במגזיני הומור של התקופה, אך לא באמת התכוון להירשם ולהתמודד על "המשרה הגבוהה ביותר במדינה", מה שהיה יכול אז להיתפס כחסר טעם. אבל בפרסומות הסאטיריות שלו רוג'רס היה יכול לעשות מה שבא לו: למשל, לבחור לסגני נשיא את ארבעת האחים מרקס. ביום הבחירות, שבהן ניצח הרפובליקני הרברט הובר, שנחשב בדיעבד לאחד הנשיאים הגרועים בתולדות ארצות הברית, רוג'רס הודיע על ניצחון והתפטרות. כפיצוי, הוא מונה לפרק זמן קצר לראש העיר (הטקסי בלבד, כמובן) של בברלי הילס. 

 צילום: גטי אימג'ס

 

הסאטירי: פט פולסן (1968)

הקמפיין הסאטירי של הקומיקאי פט פולסן החל בתוכנית הטלוויזיה "השעה של האחים סמות'רס", של צמד קומיקאים־מוזיקאים, שנתנו בשנות ה־60 במה לסאטירה מותחת גבולות. פולסן, שמיתג את עצמו בתור "סתם איש מן השורה שהולך להציל את ארצות הברית", גילם אידיוט מושלם, יהיר, זחוח ובור, כל מה שהאחים סמות'רס והצופים שלהם חשבו על הממסד הפוליטי באותן שנים. ההשפעה של פולסן היתה כל כך עמוקה שמצביעים המשיכו לכתוב את שמו בהצבעות מחאה במשך שנים: ב־1968 הוא קיבל כ־ קולות, וב־1996, מבלי שהתמודד, הוא זכה במקום השני בפריימריז הדמוקרטיים בניו המפשייר, אמנם כ־70 אלף קולות אחרי המנצח, ביל קלינטון, אבל עם כמה מאות קולות יותר מפוליטיקאים אמיתיים ורציניים לחלוטין. 

 צילום: איי פי

 

x