שימו לב, אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר. קראו עוד הבנתי
כושר

אימון מתקדם: ללא הגבלת גיל

אתלטים מבוגרים נהנים פעמיים: פעם מעצם ההשתתפות במרוץ ופעם מהעובדה שלפעמים הם יכולים להביס את מי שצעירים מהם בעשרות שנים

אילן גולדמן 08:0518.02.20

הדקות שקדמו לזינוק במירוץ אור יהודה ביום שישי האחרון דמו כמעט לכל מרוץ בו לקחתי חלק: מאות רצים מיוזעים בבגדים צבעוניים וססגוניים, עומדים בצפיפות כשכתפיהם מתחככות בזו של הרצים שלידם; מוזיקה רועשת וקצבית בוקעת מהרמקולים בניסיון להפיג את המתח המחשמל הקודם ליריית הפתיחה; קולו המוכר של הכרוז אשר משתלט לפרקים על הסאונד ומכין את כולם לרגע האמת — הזינוק. ברגעים אלה הגוף קפוץ ודרוך לקראת התחושות הלא נוחות שהוא צפוי לחוות במשך דקות ארוכות. נדמה שהזמן עומד מלכת והפרפרים ממלאים את חלל הבטן.

 

משתתפים במרוץ אור יהודה. תחושת סיפוק לרוץ לצד חיילים ונערים נלהבים משתתפים במרוץ אור יהודה. תחושת סיפוק לרוץ לצד חיילים ונערים נלהבים צילום: ריל טיימינג

 

אני שולח מבט אחרון של עידוד וחיזוק לכיוון הספורטאים שאותם אני מאמן ואז מגיעה הספירה של ראשת העיר לאחור: שלוש...שתיים... אחד... וכולם שועטים קדימה בפראות, המתח העצום מתפרץ ונפרק אל עבר המסלול, כולם דוחפים ומפלסים לעצמם דרך ומיד לאחר ההזנקה מתרחשת התרסקות כואבת של כמה רצים. זעקות כאב נשמעות אך הכל ממשיך כרגיל: מי שיכול מדלג מעליהם, אחרים עוקפים מסביב. סביר להניח שהנופלים יקומו וימשיכו את ריצתם לאחר שכמות הרגליים המאיימות לדרוס אותם תפחת. זה מחזה שאף פעם לא נעים לראות, אך הוא חלק בלתי נפרד מהספורט. בטח שבריצת 5 ק"מ שנחשבת למהירה ועצבנית באופן יחסי.

 

בינתיים מלפנים נחיל הרצים העצום מתחיל לקבל צורה של ראש חץ. החזקים והמאומנים מכתיבים את הקצב ומפוררים אט אט את הגוש לדבוקות קטנות. רצים בשנות ה־30, 40 ו־50 לחייהם (ולפעמים אף יותר), שמתייחסים לתחביב שלהם ברצינות גמורה, רצים כתף אל כתף עם בני נוער נלהבים וחיילים מלאי מוטיבציה. באותם רגעים על המסלול לכולם יש הרצון לעשות את המיטב. כולם שווים והגיל אינו משחק תפקיד. בהמשך, לאחר שיחצו את קו הסיום, "ייעשה הצדק" והספורטאים יתוגמלו על מאמצם ויחולקו לקטגוריות על פי גיל.

 

אבל באותו בוקר באור יהודה נדמה שהעולם והעיר שייכים למבוגרים. בקדמת המרוץ, רץ נחוש, חזק ומנוסה, צחי כהן בן 43, מכתיב את הקצב ומנהל את העניינים. מעט אחריו, דולקים טריאתלט בן 17 ורץ שטרם מלאו לו 25 (שאותו אני מאמן). גם במקצה ל־10 ק"מ התמונה דומה אצל הנשים, כאשר על שני המקומות הראשונים משתלטות שתי רצות מוכשרות ונחושות שגילן עולה על 40. המשפט: "זה לא הגיל אלא התרגיל", לא יכול להיות יותר מתאים. "אלה אנשים שאוהבים לרוץ, אוהבים את התחרותיות ואוהבים להתחרות", מסביר לי מאמנה של אחת מהן, "יש להם רצון להתמקצע במה שהם עושים ולהמשיך להרגיש חזקים ובכושר לאחר פרקים אחרים בחייהם. זה נותן כל כך הרבה סיפוק".

 

הוא בהחלט צודק. אני נמצא מרבית הדרך בראש אחת הדבוקות הקדמיות ושומע את הלמות צעדיהם של אלו הרצים אתי. אני לא מסתכל לאחור וקשה לי לאמוד את מספרם אולם נשימותיהם מורגשות היטב בעורף. מפעם לפעם מפציע אחד מהם ותופס את הובלת הדבוקה. הצד התחרותי שבי מתקשה לאפשר זאת. אין ספק שבשלב מאוחר יותר של המרוץ, סביר להניח שבקילומטר האחרון, כל אחד מהם יעשה כל שביכולתו כדי לפרוץ קדימה מהדבוקה ולשפר את מיקומו. בינתיים חברי הדבוקה רצים חזק ועקבי. מלבד רחשי הריצה, מסביב דממה. המאמץ והריכוז העילאי לא מאפשרים להוציא הגה.

 

המסלול באור יהודה שטוח לגמרי והדרך חולפת מהר מהמצופה בשכונות העיר. רגע פונים שמאלה באחת מהן, לאחר מכן ימינה. קשה לעקוב אחר הדרך במדויק כשאין מספיק חמצן וכל פיסת אנרגיה מנותבת להנעת הגוף לפנים. לו הייתי מתבקש לשחזר את המסלול, אין לי ספק שהייתי מתקשה. הסחת הדעת היחידה היא המבט אל עבר שילוט התחרות המראה כמה קילומטרים נותרו לנו לרוץ.

 

כצפוי, שלט ה"קילומטר האחרון" מעורר את שד התחרותיות בדבוקה וקצב חבטות הנעליים באספלט גובר בהתמדה. גם מעט הרצים שנמצאים בקדמת המרוץ מתחילים להחיש את הקצב. הנשימות מסביב נהיות כבדות יותר ולעתים מלוות באנחות סבל. המבנה היציב שבו רצנו עד כה מתחיל להתפרק. מסביב יש תכונה ותזוזה בלתי פוסקת. פעם מישהו נמצא מלפנים ורגע לאחר מכן רץ אחר יחליף אותו. הפרצופים משדרים סבל ואי נוחות רבה. סגנון הריצה נהפך למסורבל ובלתי נשלט. כמה עוד אפשר להתעלל בגוף?

 

כנראה שלא יהיה צורך לעשות זאת עוד זמן רב. אנחנו בדיוק חולפים מול קו הסיום. קצת בהמשך הדרך יש סיבוב בכיכר ואז נותרים רק עוד כמה מאות מטרים. המנצחים כבר חצו את הקו וכעת הם מסדירים נשימתם. ממש בקרוב אצלנו. עוד פוש, עוד שניות ספורות של כאב, של נשימה חונקת והנה, הכרוז קורא את השם וההקלה הכה נחוצה מגיעה.

 

חולפים כמה רגעים וגם תחושת הסיפוק מחלחלת ומשתלטת. המאמץ והידיעה שעשית הבוקר מה שיכולת. שהתמודדת. שחפרת עמוק ומצאת בעצמך כוח גם ברגעים שהגוף היה מעדיף שתרים ידיים ותוותר — מעוררים גאווה. זה מאבק תמידי של אדם מול עצמו. מאבק מול הטבע האנושי שחוזר על עצמו בכל מרוץ.

 

וכן, ישנה גם תחושת הסיפוק שגם אתה, שכבר אינך ילד, לפעמים עוד מסוגל לרוץ לצד חיילים ונערים נלהבים.

x