אני חיפני: תערוכה חדשה של בעז נוי

"להסתכל על ציור בלי לדבר על המתח, האנרגיה ומלאכת היד שבו זה חסר ערך מבחינתי", אומר האמן בעז נוי. "כולנו מופגזים בדימויים כל הזמן, ולכן ללא כל אלה נשארת איזו קליפה ריקה של דימוי". בימים אלה מציג נוי את עבודותיו בתערוכה "לשמור מרחק: על אינטימיות בציור עכשיו" במוזיאון פתח תקווה לאמנות. התערוכה, שאצרה ליזה גרשוני ומציגים בה אמנים מוערכים נוספים כמו עידו מרקוס, נורית דוד, ארם גרשוני, עוסקת בציור ישראלי עכשווי ומבקשת "להתייחד" עם הציור, לעמוד מולו לבד ולהתבונן.

נוי מציג בה חמש עבודות שמן על בד שכל משיכת מכחול בהן מובחנת, שכבות הצבע וריכוזו במקומות מסוימים על הבד דומיננטיים והצבעוניות הרבה היא הדבר הראשון שהעין מבחינה בו. כל אלה הופכים את העבודות שלו לאקספרסיביות מאוד, ואף שהן לא מופשטות, הדימוי בהן אינו המרכז, אלא הרגש. "הדימוי כשלעצמו לא עושה לי שום דבר אלא אם כן הוא קשור לחוויה פרטית שאני עובר מול הדבר הזה. עבורי הציור הוא קצת כמו פרפורמנס. אני מביא את עצמי, את החוויה שלי, ומרגיש שגם הצופים לא מופעלים רק מהנראות של האובייקטים, אלא מהמתח הצבעוני, הדרמה. כל ציור הוא סיפור שלם. המטרה של התערוכה היא לדבר על רגע המפגש עם הציור, להרשות לעצמנו להתבונן לא כהרף עין אלא זמן ארוך יותר. להבין גם את החוויה, את הרגש ואת הנפש".

ציור מרפסת בית ערבי בוואדי ניסנס, שמוצג במוזיאון פתח תקווה. "זה הנוף של הבית שלי, חלק ממני"

מדוע השימוש בצבע משמעותי כל כך עבורך?

"בציורים יש קרבה, אינטימיות של כאן ועכשיו, שדורשת להתעמת עם משהו שהוא לא נוף או אידיאה. אני קולוריסט בהגדרה, הולך במודע נגד החוויה של צמצום או מינימליזם, לוקח אותה לקצה השני בדיוק. בהוויה שלו ציור הוא קצת אינפנטילי, יצרי, אבל גם נפשי ותרבותי. לכל אדם ממוצא רומני יהיה קשר תרבותי לצבע אדום, ולכל אדם ערבי קשר תרבותי לירוק, שהוא אחר עבור אדם צרפתי. במקום העז הזה שאנחנו גרים בו יש הרבה צבעים ואני עף על המתח הזה. אחד הציורים בתערוכה הוא של מרפסת בית ערבי בוואדי ניסנס עם גרניום אדום. אני לא מתייחס לזה מהמקום האורייינטליסטי הרומנטי של התרבות הערבית, אלא מהמקום שאני חי בו. אני גר בחיפה, זה הנוף של הבית שלי, תמיד יהיה בזה משהו שהוא חלק ממני. בציור אחר יש כוס קפה שחור על רקע ורוד, שעבורי היא התמצית של טבע דומם. זה ציור שחוגג את הריק. מעבר לזה, אני מכור לצבעי שמן. אני עובד עם החומר קצת כמו טייח שזורק צבע על הקיר, אני אוהב את המגבלות שלו ואת המלחמה איתו".

נוי (46) נולד בחיפה. הוא למד אדריכלות בבצלאל אבל מעולם לא עסק בה. במשך 15 שנה גר בירושלים ובתל אביב. בימים אלה (עד 30.3) הוא מציג בגלריה רוזנפלד את תערוכת היחיד "שמועות על חורף", העוסקת במרחבים אורבניים של שלוש הערים הללו.

האמן בעז נוי צילום: צביקה טישלר

על שובו לעיר הולדתו לפני עשור הוא אומר: "חזרתי לחיפה של מטה, שהיא הרבה יותר מגניבה ומורכבת והטרוגנית ממה שזכרתי. יש בה התנאים שאני צריך כדי לצייר כי יש לי סטודיו גדול (שהוא חולק עם אשתו האמנית איריס סינטרה — ר"ב), יש לי מספיק שקט ומעט גירויים, והכי חשוב — יש איזה דופק מגניב של העיר התחתית, שהוא חריף, רב־תרבותי, רב־גילאי".

בעשר השנים הללו הפך נוי לאחת הדמויות המרכזיות בסצנת האמנות המתעוררת במורדות הכרמל. הוא היה ממקימי הגלריה השיתופית האגף, שנסגרה, ופתח וניהל את גלריה שער 3, שנסגרה גם היא. "התהליכים הללו קרו ממקום של חלוציות וחדשניות, והגיעו לשיא עם העבודה של גליה בר אור בפירמידה לאמנות (שמפעילה עיריית חיפה — ר"ב)".

בר אור, שהיתה האוצרת הראשית של הפירמידה — המרכז לאמנות עכשווית בחיפה — ואחת מהמוערכות בארץ, פוטרה בהפתעה גמורה, פעולה שגררה רצף של מחאות, ובהן אמנים שהורידו את עבודותיהם מקירות הפירמידה. גם נוי לקח חלק בזה: "ניסיתי להסביר למחזיק תיק התרבות החדש מטעם העירייה מה הצמחנו בין האבנים בעשר שנים האחרונות. הוא מתכוון להפוך את ה'פירמידה' לסוג של מתנ"ס וזה מאד מאכזב. גליה עשתה עבודה מופתית, והצליחה להביא את כולם לשולחן ולחגוג את כל הפערים במקום הכי טעון".