בכל מיני צבעים: תערוכה נגד גזענות

"האפליה הגזעית עדיין משמעותית בעולם, והיא לא תיעלם מעצמה", אומרת בראיון ל"כלכליסט" האמנית הברזילאית אנג'ליקה דאס (Angélica Dass), שזה חמש שנים עובדת על פרויקט הצילום שלה "Humanae", אשר מלבד היותו אמנותי, הפך במרוצת הזמן לפרויקט חברתי, חינוכי ואפילו פוליטי.

בעבודתה של דאס היא מצלמת פני אנשים, ואז בוחרת נקודה קטנה של 11 פיקסלים באף של המצולם וממפה את הגוון המדויק שלה, ובו היא צובעת את רקע התמונה. כך מתקבלים פורטרטים בקשת עצומה של גוני עור. אותם היא מניחה זה ליד זה באקראיות, מעולם לא על פי חלוקה או סדר מסוימים.

"לכל אחד מאיתנו יש כל כך הרבה צבעים בגוף", היא אומרת. "אנחנו משנים צבע כשאנחנו חולים, נחשפים לשמש, קצת שיכורים. אז למה לעסוק כל הזמן בצבע של האחר?".

מתוך פרויקט הצילום Humanae צילום: יחצ

ביום חמישי (עד 2 בדצמבר) יעלה חלק מהפרויקט של דאס במסגרת פסטיבל הצילום הבינלאומי, שיתקיים במתחם מידטאון תל אביב, ובמסגרתו ייערך ביום ראשון הקרוב גם שיח גלריה עמה.

דאס (38) נולדה וגדלה בברזיל, והיום חיה ועובדת בספרד. היא הגיעה, לדבריה, ממשפחה בעלת גוונים רבים. כילדה עניין הצבע אף פעם לא היה מהותי עבורה, אבל כשהתבגרה הבינה שהוא מהותי עבור אחרים. "עבדתי כצלמת אופנה, ואחד הדברים שהטרידו אותי הוא שאף פעם לא ראיתי בתעשייה הזאת אנשים שנראים כמוני.

"אחרי שנישאתי לבחור בצבע ורוד־לובסטר, כולם התחילו לתהות איך ייראו הילדים שלנו. זה מה שגרם לי להתחיל לחקור את הנושא. התמונות הראשונות בפרויקט היו שלי ושל בעלי, לאחר מכן הוספתי את בני המשפחות שלנו, ומשם זה התגלגל". בחמש השנים האחרונות צילמה דאס כ־4,000 איש ב־17 מדינות ברחבי העולם.

דאס. "יש לנו גזע אחד והוא הגזע האנושי" צילום: kattia zannetta

וניל, אפרסק או שוקולד

"מטרת הפרויקט היא לחשוף את הצבעים האמיתיים שלנו. אף אחד שמצטלם עבורי הוא לא לבן, שחור, אדום או צהוב. אני מעדיפה להשתמש במונחים כמו וניל, אפרסק, שוקולד מריר ואגוז לוז", אומרת דאס בחיוך. "בין המצולמים שלי יש ילדים ומבוגרים, אנשים מוגבלים פיזית, בעלי נטיות מיניות שונות, מיליונרים, כוכבי טלוויזיה והומלסים. מה שיפה הוא שאי אפשר לדעת עליהם כלום. יש לנו גזע אחד והוא הגזע האנושי. שחור או לבן היא טרמינולוגיה שאימצנו בתקופה שבה היינו צריכים להגדיר מיהו אדם עליון ומי נחות ממנו".

איך את בוחרת את המצולמים?

"בהתחלה הוצאתי קול קורא דרך פייסבוק והזמנתי אנשים לסטודיו שלי במדריד. היום אני כבר לא צריכה לבחור אותם, הם מגיעים אליי. אני תמיד אומרת שהתהליך הזה הוא טיפולי עבורי, כי אני שומעת סיפורים של כל כך הרבה אנשים ומספרת לכל כך הרבה אנשים את הסיפור שלי. כצלמת הבנתי שאני יכולה להיות ערוץ תקשורת. בכל פעם שאני מדליקה את המצלמה אני מרגישה שאני יושבת מול פסיכולוג, ושאת כל התסכול, הפחד והבדידות שהרגשתי אי פעם אני הופכת לאהבה".

"זו הדרך לשנות"

דאס משתמשת בפרויקט שלה ככלי חינוכי. היא עוברת איתו בין גנים ובתי ספר ברחבי העולם. "זה כלי לדיון. גם עם בני 3 אפשר לצייר ולדבר על הצבע של כל אחד. בכל פעם שאני נפגשת עם מורים, אני חושבת לעצמי שהייתי שמחה אם היו מדברים איתי על זה כשאני הייתי ילדה. אני מאמינה שאם אפשר לשנות משהו בעולם, זו הדרך".

הפרויקט כבר עלה בעשרות מוזיאונים וגלריות ברחבי העולם. הוא משמש חוקרים בתחומים של אנתרופולגיה, פיזיקה ואתניקה וסטודנטים לאמנות שעובדים על ציור פורטרטים. ביריד "צבע טרי" האחרון הציגה דאס עבודה ממנו, והיא תיתרם לבית הספר עירוני ז' ביפו, שמקבץ תלמידים מדתות וקבוצות אתניות שונות. "אחד ההישגים הגדולים ביותר של הפרויקט", היא אומרת, "הוא בחירתו לשער של המגזין האמריקאי 'Foreign Affairs' בשנת 2015".

חלק מפרויקט "Hunanae" בכניסה לפורום הכלכלי העולמי בדאבוס, שוויץ צילום: יחצ

"חגיגה של שוויון ברחובות"

ואולם, למרות הגעתו של הפרויקט למוקדי תרבות עיקריים דאס דווקא אוהבת להציג אותו במרחבים ציבוריים, שנגישים לכל האוכלוסייה. "זה מעורר שיח וחושף את התוכן לאנשים שאני בטוחה שמעולם לא נכנסו לגלריה. מלבד העובדה שהוא מוצא כך חיים חדשים, זו בעצם חגיגה של שוויון ברחובות".

את מצלמת גם במקומות שבהם האוכלוסייה הומוגנית יחסית מבחינת הגזע?

"כן. בשנה שעברה הייתי בסיביר, רוסיה. אולי אין שם הרבה צבעים, אבל יש בו הרבה דברים אחרים. הפרויקט לא עוסק רק בצבע, הצבע הוא רק השכבה הראשונה. הוא מרחב שבו אתה קודם כל רואה את האחר כאדם, כבן אנוש. בסיביר מצאתי הרבה אקטיביסטים, אנשים שלוחמים על זכויות הנשים והקהילה הלהט"בית, אנשים שנלחמים נגד החוקים. אז אולי לא היו שם הרבה צבעים, אבל בהחלט יש שם אפליה שצריך להילחם בה".