שיר שחלמתי על דף: סדרת מפגשים ספרותיים

"בהיותנו האופוזיציה הספרותית בישראל, איננו נהנים מהמימון שאחרים נהנים ממנו. אם עולם השירה היה משול לכנסת, אנחנו היינו מפלגת בל"ד", אומר עודד כרמלי, עורך כתב העת "הבה להבא" לשירה עברית עכשווית ועתידית. זהו רק אחד מכ־25 כתבי עת לשירה ופרוזה, שבצדם פועלים עוד 15 כתבי עת מקוונים.

מחר (18.7) תיפתח סדרת מפגשים ספרותיים "עת לכתבי עת 2", ובה שישה מפגשים שיוקצו לשירה, בהשתתפות עורכים ואורחים, משוררים ומוזיקאים. כל מפגש יוקדש לכתב עת אחר — "גרנטה", "הו!", "מאזניים", "עִתון 77" ו"הבה להבא". הסדרה, שהכניסה אליה חופשית, תתקיים בבית הקונפדרציה בירושלים, בניהולו של אפי בניה, ובעריכת המשורר ד"ר גלעד מאירי, האחראי לכתב העת "ננופואטיקה" ומנכ"ל המוסד הירושלמי "מקום לשירה".

חדי קרן בעולם טכנולוגי

"מטרתו של כתב העת אינה רק גילוי משוררים חדשים אלא גם מתן במה במובן הכי רחב שלה", אומר מאירי, ומזכיר את הבמה הניתנת למאמרים חשובים, למשוררים מודרים ולמשוררים מתחילים. "לפעמים צריך לתת במה גם למשורר בינוני, כי רואים זיק של משהו ועם הזמן מגדלים אותו. כתב העת הוא קריטי לעניין הזה, כי אי אפשר להתחיל ישר מליגת־העל. חיוני ליצור ערוצי צמיחה ובתי גידול. הרבה יוצרים, למשל ישראל אלירז ונעם פרתום, פרסמו לראשונה בכתבי עת. הדבר הזה, חסר העוצמה הכלכלית, הוא זה שמביא רוחות של שינוי בעולם הספרות".

עִתון 77 צילום: יחצ

גיליונות של "גרנטה"

"יש עלייה במספר כתבי העת", מציינת מירה רשתי, עורכת כתב העת לפרוזה קצרה "גרנטה". "בגלל רוח התקופה אנשים נוטים לקרוא דברים קצרים, וכתב עת שמורכב מכמה יצירות קצרות מאפשר לקורא לחזור אליו כל פעם בלי צורך ברצף. היום אפילו יש כתבי עת שמציינים כמה זמן לוקח לקרוא כל טקסט, מפני שלאנשים יש פנאי מוגבל והם הפכו להיות מאוד טכנולוגיים". וכרמלי אומר: "'מה לעשות בסוסים במאה ה־20?', כתבה לאה גולדברג בתשובה לשאלה בשביל מה צריך שירה במאה ה־20, ואני שואל מה לעשות בחדי קרן (כתבי העת) במאה ה־21? מה לעשות עם הקסם, עם הפליאה, עם החוויה המיסטית? מה לעשות עם חוסר פשר הקיום במאה שבה כולם, כל הזמן, צודקים יותר מכולם ויודעים יותר מכולם? העולם הדיגיטלי אינו משנה את תנאי הקיום הבסיסיים של האדם. הוא אינו משנה את הבדידות הקיומית, המוזרות הכללית, המקריות הארורה של היותנו מודעים להיותנו כאן. להפך, באמצעיו המשתכללים העולם הדיגיטלי מציף את הבעיה ביתר שאת, ועל הספרות האוונגרדית להחיש את צעדיה כדי לעמוד בקצב".

מאבק מתמיד על מימון

לכל השפע הזה יש עלויות, והמימון מגיע בדרך כלל מעמותות שונות. כתב העת "גרנטה", שמוציאה חנות הספרים "סיפור פשוט", למשל, מקבל מימון ממפעל הפיס, קרן רבינוביץ' וכמה קרנות לתרגום, ו"כמובן שיש גם הון אישי", אומרת רשתי. גם כתב העת של כרמלי זוכה לתמיכת מפעל הפיס וקרן רבינוביץ', ונוסף לכך "אנחנו עורכים הופעות רבות בתשלום", הוא אומר. "הוצאת כתב עת היא מאבק מתמיד, ואני מקווה שיום יבוא וגם מירי רגב והביורוקרטים יכירו בערכה של שירה אוונגרדית".

ומאירי, שכתב העת שלו מקבל תמיכה עקיפה מהמדינה דרך "מקום לשירה", מוסיף: "לפעמים יש תמיכה ממפעל הפיס או מאקו"ם, והמדינה נותנת תקציבים לפי קריטריונים כך שאפשר אולי להגיע למימון של 20 אלף שקל לגיליון. זה סכום נחמד אבל מהדורה של 500 עותקים עד 100 עמודים עולה לפחות 25 אלף שקל. הרבה מהעבודה נעשית בהתנדבות, עם מחירים אישיים ונפשיים קשיים ועם תשלום לספקים של שוטף פלוס 90. כתבי עת קורעים את התחת כדי להביא חסויות, כל אחד מוצא איזו קומבינה עם איזה נדבן או מוסד. וזה כמובן בלתי אפשרי כמעט לשלם ליוצרים, והם מבינים את המצב, מוותרים כי הם רוצים לעודד את היצירה בפריפריה התרבותית, לא הגיאוגרפית".