בום וקליק: מרב מרודי מצלמת בסטים של סרטי אקשן

"אני מרגישה שחלק מהדברים שאני עושה נופלים במשבצת של אמנות וחלקם לא", אומרת מרב מרודי בראיון טלפוני מביתה שבברלין. מרודי (40) לא בדיוק סגורה על ההגדרה העצמית שלה, כיוון שבעשור האחרון היא עובדת במגוון רב של עבודות. המשמעותית בהן, ממש עד לא מזמן, היתה צילום סטילס על סטים של סרטי אקשן. היא צילמה בעשרות סטים של סרטים פריימים שבמרכזם פיצוצים, אש ועשן במטרה לתעד ולייצר דימויים שיעזרו לשווק את הסרט. הבלוגרים מכנים אותה "מתאבדת פריימים". הודות לג'וב הייחודי צברה מרודי כמה חוויות משעשעות, כמו למשל כשצילמה עבור סרט של סטיבן סיגל והיתה צריכה להתחפש לגבר — כי סיגל לא אוהב שיש איתו נשים על הסט.

איך הגעת לתחום?

"זה התחיל בטעות. קרובת משפחה שלי שחיה בלוס אנג'לס הכניסה אותי לסרט הראשון, שבכלל לא יצא בסוף. אבל המפיק של אותו סרט לקח אותי איתו לסרטים נוספים וכך זה התגלגל. צילמתי בעיקר במזרח אירופה אבל גם סרט אחד בארץ".

ערד בעיני המתבונן

היום, במקביל לסטים, היא מתפרנסת מצילומים של שחקנים, רובם מתעשיית התיאטרון בגרמניה. "אני די אובססיבית גם ככה ומצלמת בערך כל דבר", היא מספרת.

בנוסף, בימים אלה מרודי מציגה בתערוכה "ערד: מחזון לחיזיון — פרק א'", במרכז לאמנות עכשווית בערד (עד 13.4, כניסה חופשית). התערוכה מציגה עבודות של אמנים שהתגוררו בעבר או מתגוררים כיום בערד ובוחנת את האופן שהפרויקט המודרניסטי־ציוני משתקף בעבודותיהם. התערוכה באה בעקבות תוכנית של שהות אמנים בערד שיזמה הדס קידר, שהיא גם אוצרת תערוכה.

צילום: מרב מרודי

אובססייה לצילום פירות

מרודי, ילידת ערד, מציגה בתערוכה עבודות שצילמה מזמן — בתור נערה ובתור סטודנטית לאמנות בבצלאל. "אני ממש זוכרת את עצמי כנערה בת 15, מתחבאת במרכז המסחרי ליד הדואר ומצלמת אנשים עוברים ושבים", היא מספרת. יש בתערוכה צילום שזכה כבר אז בתחרות צילום של ערד וגם צילום של החברה הכי טובה שלי". מרודי חיה בעיר עד גיל 18. אחרי הצבא היא עברה לירושלים כדי ללמוד בבצלאל ומאז לא חזרה. בחמש השנים האחרונות היא גרה בברלין. "הפרויקט הזה גרם לי לחשוב אם יש דמיון בין ברלין לערד. ברגע הראשון אמרתי לעצמי 'כלום", היא מספרת, "אבל בהמשך כן מצאתי כמה דברים דומים — קודם כל, השקט. ברלין וגם ערד הן ערים מאוד שקטות. וגם, בשתי הערים יש אוכלוסייה מגוונת של מהגרים, ובשתיהן אתה יכול לנסוע לכל החברים באופניים".

אז מה העיסוק המרכזי שלך כרגע?

"זו שאלה קשה. לפני כמה שנים יזמתי את מגזין האירוטיקה הישראלי 'מיס יוז'. רציתי לרכז את כל האנשים הכי אינטליגנטיים שיש ולתת להם לכתוב על סקס. התפרסמו שלושה גיליונות, אבל לא יכולתי להמשיך בעיקר כי לא היה לי תקציב לשלם לכותבים. היום לצד הצילומים אני עושה קליפים, כותבת תסריטים. לפני שבוע פיתחתי אובססיה לצילום פירות. במשך ימים שלמים צילמתי פירות. לפעמים זה נופל בקטגוריה של אמנות, לפעמים לא. אני מנסה להגשים חלומות. יש לי רעיון, אז אני לומדת איך להגשים אותו. בחודש מרץ תיפתח במוזיאון ארץ ישראל תערוכה שבה אציג פרויקט משותף עם האמן פלג דישון, למשל. גם במקרה הזה אני רואה את פלג כאמן ואותי ואת בן זוגי שגם משתתף בפרויקט כאנשים עם יכולות טכניות מגוונות שמשתלבים בתוך זה".

החיים בברלין קלים יותר מבארץ?

"הופתעתי בעיקר מכמות הזמן הפנוי שיש פה לאנשים. יש פה אנשים עם זמן פנוי, עם יכולות, עם ציוד, עם נכונות — זה הופך את הפרויקטים השאפתניים שלי ליותר קלים לביצוע. בישראל יש תמיד לחץ שמופעל עליך, ולפעמים זה לחץ חיובי. ברלין היא עיר מנומנמת. אני קוראת לה 'ההודו של אירופה'. אתה שולח מייל בקיץ ועונים לך בחורף. זו עיר גדולה לכל דבר אבל אין לה דחף ומוטיבציה. מנגד, זול מאוד לחיות פה, לכן יש פה כמות אמנים משוגעת".