• תפריט
קולנוע וטלוויזיה

קולנוע: ערביות רוקדות

הקולנוע הישראלי מציג לרוב ערבים כדמויות סובלות, אבל גל חדש של סרטים שנוצרו בידי ערבים חושף סצינה מסעירה של צעירים שפשוט רוצים לכייף

אור סיגולי 09:0901.01.17

בישראל אין דבר קל יותר מלהפוך כל טקסט לפוליטי, בחיים או באמנות. מספיקה מילה אחת בערבית כדי לטעון כל טקסט ברוחו של הסכסוך, קל וחומר הצבה של דמות ערבית בסרט קולנוע, אפילו אם הנראטיב איננו עוסק באופן ישיר בערביי ישראל. אפילו סרט ילדים כמו "אבוללה", למשל, המספר על הקשר בין ילד ירושלמי למפלצת חביבה, קיבל משמעות פוליטית בזכות דמות משנה של אב בית ערבי, שההיסטוריה שלו מקבילה לזו של המפלצת הנרדפת.

 

ב־2016 ראינו שני סרטים שבהם שיבצו היוצרים היהודים ערבי המשמש כמין סוג של מורה דרך, שזמנו על המסך מוגבל’ אך חוכמת הרחוב שלו מסייעת לגיבור למצוא את מקומו ולהינצל: הדרמה "ההר", שבמרכזה אישה דתיה שחיה בהר הבית, וסרט האימה "ג'רוזלם" על מתקפת שדים בעיר הקודש. עם זאת, המצב נראה אחרת לגמרי כאשר הנראטיב הערבי הוא הוא מרכז העלילה של היוצרים היהודים. הדמויות הערביות שסביבן נבנו סרטים מהשנים האחרונות כמו "למה עזבתני", "ערבים רוקדים", "סופת חול", "נדיה — שם זמני", "שקופים, ו"עלטה", כולם נוצרו בידי במאים ישראלים, הן ההפך הגמור מאותו ערבי חכם שמופיע בתפקידי משנה, אלא דמויות אבודות המחפשות את דרכן שלהן, מנסות להיחלץ מהגורל שאליו נקלעו בעקבות המציאות.

 

תמונה המנסה להיות מורכבת יותר, אם כי בהצלחה חלקית, הגיעה לאחרונה מ"ג'נקשן 48", על צעיר ערבי מלוד שרוצה לפרוץ בתחום המוזיקה. התסריט נכתב בשיתוף יהודים וערבים, ושאף להביא למסך את הזנחת האוכלוסייה הערבית בישראל, אבל גם ניסה לשבור את תבנית הקורבן בעזרת משהו שכמעט ולא מקבל מקום על המסך: אומנות ערבית.

 

"לא פה לא שם". בגדים ואלכוהול בכרם התימנים "לא פה לא שם". בגדים ואלכוהול בכרם התימנים צילום: יניב ברמן

 

אל הסרט הזה הצטרפו לאחרונה עוד סרטים שהסיטו את מרכז הכובד מהקורבנות והקשיים, דווקא לסצנה מסעירה צעירה ובועטת שנמצאת ממש סביבנו. כך, לאחרונה רכשה נטפליקס את הדוקומנטרי יוצא הדופן "אוריינטד". הבמאי הבריטי ג'ייק וויטסנפלד כיוון את מצלמתו אל שלושה צעירים יפואים הקרועים לא רק בין היותם פלשתינים במדינה יהודית, אלא גם בין הזהויות שלהם כערבים וכהומואים מוצהרים. יותר מכל, חשף הסרט את הצופים אל סצנה ערבית של מועדונים, מוזיקה ואומנות, זו שלא נוכחת ברוב הסרטים שעוסקים בערביי ישראל.

 

נקודת זמן היסטורית

 

ההתנגשות הזו בין החיים עצמם לבין השלשלאות הרבות של האוכלוסיה הערבית מגיעה לשיא חדש ב"לא פה לא שם" של מייסלון חמוד, שיוצא בסוף השבוע להקרנות מסחריות בארץ.

 

"הרעיון לסרט נולד מהמבוי הסתום שאליו נקלעתי במהלך עשיית סרט הגמר שלי במסגרת לימודי הקולנוע", אומרת חמוד, "החלטתי לצאת לדרך חדשה ולממש את החלום הקולנועי האמיתי שלי, הפיצ’ר הראשון. זה היה בנקודת זמן היסטורית חשובה, ממש בתחילת התהוות הסצנה התרבותית הפלסטינית החדשה, כשבמקביל פורצות המהפכות מסביבנו בעולם הערבי. הרגשנו שהגיע הזמן להשמיע קול שונה. הנה, אמרנו לעצמנו, מפילים את הסדר הקיים ומתחילים בבניית חברות בריאות שיכולות לקדם את האזרחים לעולם טוב יותר מהמציאות שאנו מכירים מאז תחילת עידן מדינות הלאום".

 

סוד הדייטים בערבית

 

"לא פה לא שם", אחד מהסרטים הסוחפים והמעניינים של הזמן האחרון, מספר על שלוש צעירות ערביות שחולקות דירה בכרם התימנים, ומתמודדות לא רק עם הזרות שלהן אלא גם עם הדברים המעסיקים צעירים בכל העולם, כמו דייטים, בגדים ואלכוהול. העובדה שמאחוריו עומדת יוצרת ערבייה מעניקה לסרט נופך אחר, בעיקר בזכות היכולת להביא למסך גם את מקומות הבילוי של הסצנה הערבית.

 

יחד עם "עניינים אישיים" של מהא חאג' (שזכה לאחרונה בפסטיבל חיפה), הסרט מראה שבזמן שהקולנוע הישראלי המיינסטרימי מעדיף את הערבי כקורבן או כחכם מוזר, דרך עיני היוצרים הערבים מתגלים רבדים נוספים, ושהחיים האמיתיים, על כל היופי והכאב שבהם, מעניינים הרבה יותר מהפוליטיקה.

בטל שלח
    לכל התגובות
    x