אמנות ועיצוב

"צבע גונב תשומת לב"

עפר רותם מצייר סביבות היפר־ריאליסטיות שבהן הוא שותל שדים ומפלצות. לרגל תערוכה חדשה במוזיאון ת"א מסביר האמן זוכה פרס שיף למה הוא עובד רק בעיפרון, ואיך מציירים 50 לבנים בסמטא כך שיהיו שונות זו מזו

אלעד בילו 08:5302.08.16

"אני לא אוהב לערב צבע", אומר הצייר עפר רותם, שאת ציוריו הוא יוצר באמצעות עיפרון ונייר בלבד. "מה שמעניין אותי זו הצורניות של הציור, הציוריות. הצבע לוקח את תשומת הלב ומעביר אותך להקשרים אחרים".

 

הציורים של רותם, שמבחר מהם מוצג בימים אלו במוזיאון תל אביב, נראים במבט ראשון כמו צילומים.

 

הם אכן נבראים בעקבות צילומים, אך הם לא העתקה כלל וכלל. ההפך הוא הנכון. "הצילום הוא בעצם הסקיצה", מסביר רותם, שלפני כל עבודה מציץ בצילומיו, בוחר כמה ועל פיהם מחליט מה ייקח מכל תמונה אל הנייר ומה לא. "הצילום גם משמש לי כקנה מידה כללי, כדי להגדיר את החלל הריאליסטי. כשאני מצייר, 90% מהזמן, אם לא 95%, אני בכלל לא מסתכל על הצילום, הכל מהראש שלי. אני מסתכל כל כמה זמן כדי להישאר בגבולות הריאליזם".

 

במבט מרחוק ציוריו יכולים אולי להיראות דומים זה לזה, אך למעשה כל אחד הוא עולם אחר. המתבונן בציורי הטבע שלו מקרוב יגלה בהן דמויות הקטנות, פיות ומפלצות מוזרות הנחבאות בין השיחים והעשבים ומתמזגות בציורים בהרמוניה מלאה. גם בציוריו שמתארים חללים אורבניים הוא משלב פרטים מדמיונו. המטרה שלו היא ליצור "ציור יפה, פסטורלי, מעניין, שכמה צעדים קרוב יותר יהפוך פתאום להיות עוד עולם אחר, מלא יצירי דמיון".

 

"בכל 10 ס"מ אני מצייר סצנה אחרת ומשנה דברים, אני אף פעם לא חוזר על עצמי". כך הוא מספר על אחד מציוריו שנעשה על פי צילום של סמטה עתיקה בעכו, "ואם תראה מקרוב יש שם המון אבנים, לפחות 50, וכל אבן מצוירת אחרת ולכל אבן יש מבנה גמישי אחר. אחרת הייתי משתעמם".

 

הגודל הממוצע של ציוריו הוא מטר וחצי על מטר. על אף סבך הצמחייה והבלגן כביכול הצועק מחלק מהעבודות, אפשר למצוא בהן שקט, הרמוניה ואסתטיקה. גם רותם מסכים: "יש בהן שקט מהותי כזה. אפילו אם זו תחנת רכבת, יש בה באמת משהו שקט שגורם לך לעצור רגע. זה גם משהו מאוד אסתטי, האסתטיקה בראש מעייניי".

 

"Muri Wood". "אחרי שנים שבהן אני עובד רק עם עיפרון ביד, היד שלי כבר נהייתה יצור בפני עצמו" "Muri Wood". "אחרי שנים שבהן אני עובד רק עם עיפרון ביד, היד שלי כבר נהייתה יצור בפני עצמו" ציור: עפר רותם

 

 

לעיפרון רצון משלו

 

לוקח לו כחודשיים לסיים עבודה. הוא צוחק כשאנשים שואלים אותו איך יש לו סבלנות לצייר ציור כל כך במדויק. "זה לא שלא צריך סבלנות", הוא מסביר, "אבל זאת עבודה מאוד מהנה כי היא דווקא מאוד יצירתית. אחרי שנים שבהן אני עובד רק עם עיפרון ביד, היד שלי כבר נהייתה יצור בפני עצמו. היא עושה דברים שאני לא יכול לתכנן או לחשוב עליהם מראש, היא קיבלה חוכמה משל עצמה. לא יודע איך להסביר את זה, השרבוטים שלי יוצאים יותר מהר מהיכולת שלי לתכנן אותם".

 

תערוכתו של רותם המוצגת בימים אלה במוזיאון תל אביב (עד 29 באוקטובר) ונושאת את שמו היא חלק מהפרס שבו זכה בשנה שעברה, הפרס ע"ש חיים שיף. שיף היה מלונאי ואספן אמנות ישראלית פיגורטיבית. בנו, איש העסקים דובי שיף, החליט להנציח את זכרו בהענקת פרס מדי שנה לצייר בולט בתחום הפיגורטיבי־ריאליסטי. ביוני האחרון זכתה הציירת פאטמה שנאן דרע בפרס ל־2016.

 

רותם נולד ב־1953, למד בבצלאל ועזב את הארץ כשהיה בן 29. "לא היה לי פה שום דבר מיוחד", הוא מספר, "זה לא שעזבתי משהו שהייתי צריך לוותר עליו. גם אהבתי את ארה"ב, המרחבים הפתוחים". הוא השתקע בסן פרנסיסקו ולפני שש שנים חזר ארצה. מיערות הסקויה שמצפון לסן פרנסיסקו הגיעה המשיכה שלו לטבע.

 

עפר רותם עפר רותם צילום: עמית שעל

 

לתת לצופה חופש

 

הוא גר בתל אביב ויוצר בביתו ("אני לא צריך הרבה מקום, אין לי צבעים, אני מצייר על קרטון"). קם מאוד מוקדם ועובד עד שהוא מתעייף. ציוריו כה מפורטים ומדויקים שעד היום קורה לפעמים, בעיקר בסדרת הרכבות או במקומות אורבניים, ש"אנשים בטוחים שזה צילום", הוא מספר. "יש כאלה שאפילו לא נכנסו כי חשבו, 'עוד תערוכת צילום'".

 

הוא אוהב באמנות את הרעיון "שכל אחד שמסתכל על הציור מגלה לא רק את העולם שלי, אלא גם את העולם שלו. אני לא מנסה להביא בשורה לעולם, אני מצייר כי זה מה שמעניין אותי. תפקיד האמנות הוא לא להעביר מסר, אלא לבטא ולעורר דברים מסוימים שאינם מוגדרים עד הסוף. לתת לצופה חופש להתחבר אליו בעצמו ולא להאכיל בכפית".

 

"לייפציג" (2009) "לייפציג" (2009) ציור: עפר רותם

 

 

ו"גילה ובריכה" (2014). "אנשים בטוחים שזה צילום" ו"גילה ובריכה" (2014). "אנשים בטוחים שזה צילום" ציור: עפר רותם

 

בטל שלח
    לכל התגובות
    x