• תפריט
קולנוע וטלוויזיה

לא טוב למות

הסרט "מדינת הגמדים" צולם במהלך המלחמה האחרונה ובמרכזו גיבורים שמסרבים להתגייס לקרב. "עריקים זה משהו שלא מדברים עליו, אבל בתי הכלא מלאים בהם", אומר הבמאי יניב ברמן, שסרטו יוקרן בשבוע הבא בבכורה בפסטיבל קולנוע דרום

אור סיגולי 08:4001.06.16

מחוץ לגדרות היישוב, מעבר לשדות, נמצא בית שאיבה נטוש ובתוכו נחה מפלצת. רק ארבעה ילדים יודעים עליה, והם שומרים על הסוד מכל משמר. בכל יום הם צדים חיות קטנות ומורידים את השלל אל תוך הבור, מבקשים מהמפלצת להישאר שם, מפויסת, שלא תפגע בהם לרעה. בוקר אחד מטוסי קרב נראים בשמים, וכל גברי המושב עולים על מדים ויוצאים למילואים, משאירים את הנשים והילדים לבדם. בדיוק אז מגלים הילדים ששני חיילים שברחו מהמערכה השתלטו על המבנה הנטוש ומונעים מהם גישה למפלצת. עכשיו הסכנה היא מוחשית, והמצב עומד להידרדר במהירות.

 

זוהי העלילה של סרט הביכורים של יניב ברמן, "מדינת הגמדים", מותחן יוצא דופן שמשדך בין שני נושאים שהקולנוע הישראלי אוהב — סיפורי התבגרות והצבא. הקרבות הפעם מתרחשים לא רק מול המצלמה אלא גם מסביבה. "הסרט צולם לפני שנתיים בתקופת מלחמה," מספר ברמן, "צילמנו ילדים קטנים תוך כדי אזעקות, טילים נופלים, שטח פתוח בלי מסתור, ובלי אישורים. כמה מהאירועים הכי מפחידים בחיים שלי היו על הסט הזה". גם כשהצילומים נגמרו המציאות לא הרפתה, "קיבלתי צו 8 ביום האחרון של הצילומים, אחרי כמה ימים הלכתי למילואים. הסרט הזה הוא בגדר נס", אומר ברמן, שסרטו יוקרן בבכורה ב־6 במאי בסינמטק שדרות במסגרת פסטיבל קולנוע דרום של ביה"ס לאמנויות הקול והמסך של מכללת ספיר, שיתקיים מיום ראשון הקרוב עד יום חמישי.

 

ברמן. "הצבא משתלט לנו על התודעה" ברמן. "הצבא משתלט לנו על התודעה" צילום: בני גם זו לטובה

 

להפקה יצא הצוות בהובלת ברמן והמפיק השותף טוני קופטי בלי תמיכה מקרנות או גופי שידור. זה הפך את הצילומים לקשים עוד יותר, אבל ברמן לא מתחרט על כך, "אם הסרט

היה מקבל כסף מקרנות והיינו עושים את זה לפי החוקים עם התנאים המגבילים, לא היינו יכולים לעשות מה שעשינו. הסרט היה נראה לגמרי אחרת, לא בהכרח לטובה. התנאים המאתגרים הם גם חלק מהאופי שלו. בדיעבד טוב שזה היה המסלול".

 

שבע שנים ארכה הפקת הסרט, שבע שנים מהרגע שברמן, כיום בן 38, סיים את כתיבת התסריט ועד הקרנת הבכורה המיועדת. חלק משמעותי מהזמן נדרש כדי למצוא את ארבעת הגיבורים הקטנים שיסחבו על עצמם את הסיפור. חוסר התקציב היה הבעיה הראשונה ואפילו נטלי פורטמן הפכה להיות מכשול: "תהליך הליהוק ארך כשנה עד שסגרנו את הקאסט. ניסיתי לפנות למלהקות המרכזיות, אבל הפקה עם ילדים בתקציב זעום זה מקום בעייתי בסוכנויות שחקנים. הם מפחדים לקחת חלק בסרטים קטנים. וחוץ מזה, הליהוק היה במקביל ל'סיפור על אהבה וחושך' של נטלי פורטמן, והסוכנויות ריכזו מאמצים בתפקידי הילדים שם. אני מבין את זה, זו הפרנסה שלהם".

 

עופר חיון ומאור שוויצר ב"מדינת הגמדים". רחוקים מדימוי החייל האמיץ עופר חיון ומאור שוויצר ב"מדינת הגמדים". רחוקים מדימוי החייל האמיץ צילום: Victor_Bezrukov

 

אחד הדברים המעניינים ביותר ב"מדינת הגמדים" שהוא ממשיך קו של סרטי ז'אנר קיצוניים אשר הקולנוע הישראלי אימץ בשנים האחרונות. הסרטים האלה, ובהם "כלבת" ו"המשגיחים", מתנתקים מהדרמות הקלות לעיכול, ובוחנים את החברה הישראלית דרך עיניים קשוחות המבקשות מאיתנו להישיר מבט אל שורשי האלימות בחברה. אבל מעבר לכך, הסרט הוא גם חלק מקולנוע ישראלי עכשווי שמפנה גב לאתוס הצבאי המוכר, ומציג חיילים מסוג שלא תמיד נמצא בקדמת הפריים ­- לא עוד גיבורי מלחמה אלא צעירים מפוחדים שהצבא אינו המקום בשבילם. אפשר לומר שזה התחיל עוד בסוף העשור הקודם, עם "הבודדים" של רנן שור ו"התגנבות יחידים" של דובר קוסאשווילי, אך הפך לבולט עוד יותר בשנים האחרונות עם "רוק בקסבה", "מסווג חריג" וכמובן הלהיט הגדול ביותר של הזמן האחרון, "אפס ביחסי אנוש".

 

אנשי המילואים עוזבים את השטח ממש בתחילת "מדינת הגמדים", ובמקומם מקבלים את הפוקוס שני עריקים בגילומם של כוכבי קומדיית הנעורים "איביזה", עופר חיון ומאור שוויצר. שני אלו רחוקים מאוד מדימוי החייל האמיץ. הם נמלטו מהסכנה ומבקשים לחזור לביתם, כל אחד מסיבותיו שלו.

 

הילדים הם הצבא

 

"עריקים זה לא משהו שמדברים עליו". מסביר ברמן את הבחירה בנושא, "אבל בתי הכלא מלאים בהם. רציתי להביא את הסיפור של שני טיפוסים עם סיבות עריקות שונות, לאו דווקא כאלו של מצפון. אלו סיבות נפוצות. הכרתי טיפוסים כאלה". שני החיילים האלו אינם בהכרח דמויות חיוביות בסרטו, אבל ברמן לא שואף להיות שיפוטי, "בסרט דווקא הילדים הקטנים הם הצבא האמיתי, הם נציגות של תפיסה מעוותת של איך צבא צריך להיות. זה לא הצבא שמסוכן". הוא מבאר, "אלא הפרשנות. צה"ל יכול להיות טוב ומוסרי עד כמה שאפשר, אבל תפיסת המיליטנטיות מקבלת פרשנויות מעוותות. התפיסה המושרשת כרגע היא שכוח הוא הפתרון, וזה מה שהילדים מבטאים".

מתוך הסרט. "צילמנו ילדים קטנים תוך כדי אזעקות וטילים נופלים" מתוך הסרט. "צילמנו ילדים קטנים תוך כדי אזעקות וטילים נופלים" צילום: Rami Katzav

 

לא לפחד לדבר

 

בימים אלו, שבהם סובלנות אינה הדבר השכיח ביותר, נקודת מבט כמו זו של ברמן עלולה לעורר תגובת נגד; אבל הוא מסרב לחשוש, "אסור לפחד להגיד את מה שאתה מאמין בו, גם אם זה לא נעים", הוא אומר, "זה שאנחנו יכולים לעשות סרטים שמביעים ביקורת רק מוכיח כמה אנחנו חזקים. אם אנחנו יודעים להודות בחולשות שלנו, זה מראה על חוסן נפשי. יש הרבה דברים שצריך להגיד בהקשר חברתי, וגם על הצורה שבה הצבא משתלט לנו על התודעה".

 

 

 

בטל שלח
    לכל התגובות
    x