רק להוסיף מים

ראשיתו של המפעל בתחילת שנות החמישים, אז החלה המרשלג, שלמדה את רזי המקצוע בברלין, לייצר פרלינים מביתה ברחוב רופין בתל אביב. מחברת המתכונים שלה, ובה הוראות דקדקניות — בגרמנית כמובן — כיצד להכין מרציפן, חיות שוקולד ממולאות ושאר מגדנאות, מוצגת עד היום במשרדי המפעל. עכשיו ניצבת על השולחן במשרד צלחת ובה עוגיות מקרון בשלל צבעים שאפה בנה של אייכלברג, אלחנן (72), שמנהל את המפעל עם אחיו מיכה (78) מאז 1980. אייכלברג אפה את העוגיות בערב הקודם מאבקת המקרונים אינסטנט החדשה של החברה. "הגעתי הביתה מהעבודה בחמש, הספקתי לאפות שלושה סוגי מקרונים, ובשש כבר לצאת לקונצרט", הוא מתגאה בקיצור הליך האפייה של העוגייה שנחשבת לאימת הקונדיטורים. "רק צריך להוסיף לאבקה מים פושרים ולאפות", הוא אומר. ליד המקרונים ניצבות שקיות מבהיקות ובהן עוד שני מוצרים חדשים: אבקה להכנת מרציפן (רק לערבב במים רותחים) ואבקה להכנת מרנג (לערבב במים בטמפרטורת החדר).

אם מייסדות המפעל היו רואות שאתה מוכר אבקת מרציפן להכנה מהירה, הן היו משתבצות.

"אני לא חושב", ממהר אייכלברג לענות. "האיכות טובה מאוד, ואפשר להחזיק את האבקה בבית הרבה זמן ולהכין מתי שצריך, לא צריך אפילו לרדת לחנות ולקנות".

רק אחרי הרהור של דקה הוא מוסיף: "זה לא ברוח המייסדות, זה נכון".

מימין: מיכל, אלחנן, יאיר ומיכה (יושב) אייכלברג. "הטעם השתנה" צילום: תומי הרפז

המייסדות, המרשלג ואייכלברג, היו צמד ייקיות שנפגשו והתחברו עוד בברלין. כשעלה הביקוש לפרילנים שהכינה המרשלג בביתה — היא הקפידה על חומרי גלם כמו שמנת, סוכר וחמאה גם בתקופת הצנע — הוזעקה אייכלברג מעין גב לסייע לה בעבודה, ויחד הן הקימו את מה שנחשב לחוד החנית של הממתקאות הייקית בתל אביב. הבונבוניירות שאריזותיהן מוטבעות בהדפסה מוזהבת והמרציפנים המצופים נוגט נחשבו למתנה מהודרת לכל הזדמנות, וקו המוצרים הלך וגדל. "לייקים התל־אביבים היה חשוב המתוק הזה", מספר אייכלברג. "הם המשיכו לצרוך את הפרלינים והמרציפנים שהם הכירו מהבית גם כשהיו צריכים לוותר על דברים אחרים כדי לעמוד במחיר הלא זול שלהם".

במהרה נעשה העסק משפחתי: קרל, בעלה של אייכלברג, היה מוביל את הפרלינים והמרציפנים למעדניות ולבתי הקפה התל־אביביים ("לווייתן ליד כיכר דיזנגוף, ברט ברחוב פרישמן ושרגנהיים בבן יהודה", משחזר היום אייכלברג בלי לשכוח שום פרט), שני הבנים הצטרפו לעסק עוד כשהיו צעירים מכדי לעבוד באופן רשמי, וגם הנכדים נמצאים בתמונה כיום — יאיר, בנו של מיכה, משמש מנהל הייצור, ומיכל אייכלברג־פייס, בתו של אלחנן, היא מנהלת החשבונות.

בשנת 1964 עבר המפעל למעונו הנוכחי בדרום תל אביב. הכניסה, ממש כמו למפעל האגדי ב"צ'ארלי והשוקולדה" אסורה על כל מי שאינו בן משפחה או אחד מ־20 העובדים במקום.

למה לא, בעצם?

"אנחנו מפעל קטן, אני עצמי עובד גם בייצור", אומר אייכלברג. "כשאנשים נכנסים למפעל זה מפריע. את כל הפגישות שלנו אנחנו מקיימים מחוץ למפעל, ואף פעם לא בשעות הייצור".

חוברת המתכונים של הני המרשלג. "לייקים היה חשוב המתוק הזה, גם כשהיו צריכים לוותר על דברים אחרים" צילום: תומי הרפז

על אש נמוכה

בסוף שנות השבעים הוטל מס קנייה של 30% על מוצרי מותרות, ובתגובה החלה המרשלג לייצר גם מוצרים עממיים מבעבר. "הכנסנו יותר מכונות ווויתרנו על חלק מהיצור הידני", מספר אייכלברג. "אז גם התחלנו לייצר את חלות המרציפן, יחד עם קליפות תפוזים מסוכרות, נשיקות קוקוס ובוטנים מסוכרים".

בשנות השמונים ספג המפעל מכה נוספת. "היבוא הפך את השוק לגמרי, הוא הפך את המוצרים שלנו למיותרים. אפילו את הקופסאות כבר לא היה שווה לייצר. כשאפשר היה לקנות קופסת פרלינים ב־20 שקל נאלצנו להפסיק לייצר אותם".

איך זה שלא הפכתם לשטראוס־עלית? הרי התחלתם בערך מאותה נקודה.

"אף פעם לא רצינו להיות גדולים מאוד. כשמקס ברנר (עודד ברנר, שוקולטייר שהקים את המותג ונקנה על ידי עלית — ג"ו) התחיל לעבוד הוא בא אלינו והציג לי שוקולדים. הם היו טעימים מאוד ויפים, אבל אמרתי לו 'תיזהר, אל תגדל יותר מדי'. הוא רצה לגדול, וזה הפיל אותו.

"אנחנו שומרים על אש נמוכה. המימון תמיד שלנו, אנחנו לא קופצים מעל לפופיק ולא רוצים שעלית תקנה אותנו. דווקא הגודל שלנו מאפשר לנו לייצר מוצרים שמפעלים גדולים לא יכולים להתעסק איתם".

מימין: חלת מרציפן קלאסית והתערובת החדשה להכנת מרציפן בבית

דבקים במתוקים

כיום יוצאים משערי המפעל יותר מטונה בצק סוכר בכל יום ואלפי קילוגרמים של מרציפן בכל שבוע, באריזות תעשייתיות (המיועדות לקונדיטוריות) ובאריזות ביתיות. "במהלך השנים הטעם של האנשים השתנה", מסביר אייכלברג. "היום יש יותר דגש על דברים שאפשר להכין בבית".

מה עם הטרנד הבריאותי?

"במוצרים החדשים אין צבע מאכל ואין חומרים משמרים. בעיקרון לא נפגענו מהטרנד הבריאותי, כי אנשים מתייחסים למוצרים שלנו כאל משהו שאוכלים פעם בכמה זמן — אבל לא מוותרים עליו לגמרי".

אולי זמנכם עבר?

"אני לא חושב. כל האילוצים שנתקלנו בהם גרמו לנו להתפתח, וכיום המכירות שלנו גדלות והמוצרים משתפרים — המוצרים החדשים ממש מהפכניים. אנחנו מנסים להיות הכי חדשניים שאפשר".