בובי פישר בלוז

השחמטאי בובי פישר הוא ללא ספק דמות מרתקת: ילד שגדל בברוקלין והפך לרב־אמן בשחמט בגיל 15. ב־1972, בשיא הצלחתו, הוא קרא תיגר על העליונות הרוסית בתחום, והפך לאלוף העולם לאחר שהביס באיסלנד את רב־האמן הרוסי בוריס ספסקי. ה"קרב" שאליו יצא פישר הפך לסמל למלחמת המוחות של המלחמה הקרה, קרב בין שתי מעצמות הבא לידי ביטוי בשני אנשים היושבים זה מול זה ומשחקים שחמט.

מנגד, פישר, מעבר להיותו שחמטאי גאון, היה גם בעל אישיות מורכבת וגבולית: פרנואיד שחושד שעוקבים אחריו ומנסים לשבש את מחשבותיו, לא מגיע למשחקים ומסומן כלא צפוי ובעייתי. למרות מוצאו היהודי, הוא הפך עם השנים לאנטישמי ואנטי־אמריקאי.

סיפורו של פישר סופר בסרט התעודי "בובי פישר נגד העולם" ב־2011, בספר "בובי פישר יוצא לקרב" מאת דיוויד אדמונדס, ועכשיו בסרט עלילתי חדש, "שובר את הכלים" עם טובי מגווייר. האם זה נחוץ? אני לא בטוח.

"שובר את הכלים". איך להפוך בדידות לרגעים קולנועיים

כמה מעניין וקולנועי יכול להיות סרט על שחמט? אין ספק שלהציג את אקט החשיבה כמעניין זה אתגר, ו"נפלאות התבונה" עם ראסל קרואו הצליח בכך. כאן זה מצליח פחות: הקלוז־אפים על מגווייר "שומע קולות", העריכה של כלי שחמט בשינויי פוקוס, הפלאשבקים מהקרב - כל אלו אינם מייצרים עניין של ממש ונראים מיושנים ונטולי מעוף. גם העריכה לא מספיק טובה, וליותר מדי קאטים בסרט מתלווה תחושת צרימה קלה.

בשלב מסוים מופיע בסרט ראיון אמיתי שנתן פישר ל"דיק קאבט שואו" ב־1971, כשטובי מגווייר נשתל במקומו בתמונה. בראיון המקורי (יש ביוטיוב) אפשר להבין כבר אחרי משפט או שניים שפישר הוא אדם יוצא דופן: הוא חריף, הוא משועשע ובעיקר - הוא לא צפוי. מגווייר לא מספק את זה. הוא לא מצליח לפצח את הקסם הפישרי.

לעזרת מגווייר נחלצים שני שחקני משנה טובים: מייקל שטולברג ("יהודי טוב") מגלם את עורך הדין פול מרשל, שהופך להיות המנהל של פישר; ופיטר סארסגרד, שמגלם את הכומר ביל לומברדי, גאון שחמט בפני עצמו המשמש לפישר כמאמן אישי ואיש אמון. 

הבמאי עתיר הניסיון הקולנועי והטלוויזיוני אדוארד צוויק (שהיה, בין היתר, מיוצרי "שלושים ומשהו") לא הצליח לטעמי לפצח את התעלומה ששמה פישר. כפי שהעיד על עצמו פישר באותו ראיון עם קאבט, לא היה לו ממש זמן לחיים פרטיים, מה שיצר עבור צוויק בעיה: איך להפוך את הבדידות שמתנקזת לשולחן השחמט לרגעים קולנועיים. רומן פולנסקי הצליח לעשות את זה ב"הדייר", אבל צוויק הוא לא במאי ברמה הזו.

בסוף הסרט אנחנו רואים את פישר בערוב ימיו, מסתובב כקבצן. זה היה הרגע המעניין ביותר בסרט לטעמי, רגע שהוציא אותי לשיטוט לילי באינטרנט בעקבות סיפור חייו של פישר, דרך ראיונות וכתבות, עליות וירידות, תהילה ותהומות של נשייה. נראה שגם לאחר הצפייה בסרט השאלה נותרת על כנה: מי היית, בעצם, בובי פישר?

רגעים שנזכור ביום שאחרי

2. דיווחי חדשות מהתקופה משולבים בסרט ומייצרים געגוע לעולם תמים יותר

3. הייצוג הרוסי בסרט מוזר למדי. לרגע נדמה שאנחנו עדיין במלחמה הקרה