הטכנולוגיה היא סוף עידן הפיסול

הוא בכלל למד צילום במדרשה לאמנות, אך כבר בתערוכת היחיד הראשונה שלו, ב־1987, הציג גם רדי מיידס. לאחר הלימודים החל לעבוד כבונה תפאורות באולפני ג"ג, פרנסה ששינתה את דרכו האמנותית. "באותה תקופה עשו כאן סרטים אמריקאיים בסגנון צ'אק נוריס, 'נינג'ה אמריקאי 7' וכדומה", מספר גור אריה ל"כלכליסט", "והעבודה הראשונה שלי היתה לבנות קסדת קרב ויקינגית מפיברגלס. עבדתי שם שנתיים, וכשהקימו את ערוץ 2 התחלתי לעבוד בפרסומות. הייתי בין הראשונים שעסקו בהגדלות של מוצרים, מאוכל ועד שפתונים".

אלי גור אריה בסטודיו שלו בתל אביב. "לאמנות תמיד יש רגל אחת במסורת ורגל אחת עם רצון להיות מהפכנית, צריך לשמור על האיזון בתוך המערך הזה" צילום: יונתן בלום

מאז הוא אחראי על חלק ניכר מהחפצים המופיעים בפרסומות, תרומה שלדעתו השפיעה על התרבות הישראלית כולה. "הדברים שהביאו הפרסומות היו לא ישראליים במהות החומרית שלהם. עד שהקימו את ערוץ 2 התרבות הישראלית היתה עשויה מעולם חומרי ועיצובי מסוים. הפרסומות הכניסו את הגלמר, את עולם הפיין, הניקיון והחללים המעוצבים", מסביר גור אריה. "כשלמדתי במדרשה רפי לביא אמר שישראליות היא דלתות מתפוררות וקירות מתקלפים בנווה צדק. ואז אני הלכתי ושיניתי את הישראליות כדי להתאים לוויז'ן הוויזואלי החדש. מבחינתי, כבוגר המדרשה, זו היתה פעולה חתרנית ומשנה סדרי עולם. אפשר לומר שהעבודה שלי התחילה כריאקציה למקום שבו למדתי".

בלי הפאתוס של האמנות

הפיסול האמנותי, הוא אומר, הוא "משהו שנקלעתי אליו במקרה", תוך כדי הפיסול המסחרי. בסטודיו הוא החל ליצור פסלים בעלי תוכן שונה מאוד מזה של הפרסומות, אבל באותו מראה מלוטש ואיכות טכנית גבוהה. הוא יוצר עם אותם חומרי פלסטיק שמהם הוא מתפרנס, וכל הזמן זוכר את החתרנות שהחומרים האלה הכניסו לעולם היצירה. "הם נוצרו במהפכה התעשייתית, כשחומרי הגלם המסורתיים כבר לא הספיקו. מלכתחילה המטרה שלהם היתה להפוך לסחורה, ולכן הם היו צבעוניים יותר, מבריקים יותר, שקפקפים, ניסו לחקות את האסתטיקה החומרית של העושר של העידן הקדום, והכילו גם את החיקוי וגם את הפיתוי".

ארנבת מודפסת. שליטה מדהימה בתוכנות מתקדמות, דיוק נדיר והקפדה על הפרטים הקטנים יוצרים מוצר גולמי שהוא ייצור מפעים ונוגע ללב צילום: יונתן בלום

הפרסום, הוא אומר, מספק לו נקודת מבט חיצונית לאמנות, "ממש כמו פרימו לוי, שהיה ביומיום טכנאי צבע (כימאי צבעים), או קפקא, שעבד כפקיד. כשאת חשופה לביקורת ברמה המקצועית, להערות טכניות הנוגעות לחומרים ולביצוע, זה משנה את התפיסה האמנותית. כך את רואה את עצמך פחות כיצור מופלא שמבטא את עצמו בצורה מושלמת והמציאות צריכה לומר הן אחריו, ולומדת לקבל ביקורת. זה ממוסס קצת את האגו, לטוב ולרע".

גם את הגישה הוא אימץ מעולם הפרסום, את השאיפה ליצור משהו קיצוני, שלא מתיימר לתאר איזו אמת פנימית כמו אמנות מסורתית, אלא ליצור כזאת בעצמו. "המודל הפרסומי ביסודו הוא מודל סוריאליסטי, המכיל את המוזר והשונה שתופס את העין; אבל בעוד האמנות הסוריאליסטית רצתה לחשוף את העולם הפנימי, הפרסום מייצר אותו ובעיקר משפיע עליו".

מתוך "עושר העמים", 2009 צילום: אלי גור אריה

ובכל זאת, להבדיל מהעבודות שהוא עושה בהזמנה להפקות שונות ­— היצירות שלו מורכבות מסתירות, חיבורים מורבידיים שמעוררים אי־נחת, תחושה של זרות והזרה. גוזלים שבוקעים מצדפות, ילדים שמחוברים למכונות, רובה אם־16 מעובד, חלק ואסתטי, שפעולה אלימה כלשהי כופפה. עבודות אחרות נראות כמו חפצים נחשקים, אבל מכילות תכנים קשים לצפייה, כגון רגל שבורה שנראית כמו בקבוק בושם או כריש מקופל צבוע בצבעי מכוניות. כיום שילוב כזה הוא מאפיין מרכזי של האמנות העכשווית, אבל ב־1992, כשגור אריה הציג אותו בתערוכתו הראשונה "החומר ממנו עשויים כרטיסי האשראי", האוצרים והמבקרים התקשו לקבל אותו.

עד היום פסליו נראים כמוטציות בין הטכנולוגי לאנושי, בין המכני לחייתי, תוצר של עולם בדיוני ומנוכר. "אלו הם בדרך כלל דברים שאין להם זיקה ישירה למציאות ויש בהם משהו מסוכסך שמתעמת עם עצמו כל הזמן. הם משתדלים לא להשתמש בפתוס של המסורת, ולכאורה לא שואבים ממסורת של תולדות האמנות אלא מקולנוע, מעולם של הדמיה, מעולם המוצרים. לכן הם נראים לקוחים מעולם עתידני, עם פחות הילה ומנייריזם".

מתוך "מגנטים", 1994 צילום: אלי גור אריה

האמן משתנה, הצופה משתנה

ואמנם כבר בשנות התשעים העבודות של גור אריה נראו כסוג של הדמיה, תוצר של עולם ממוחשב בשפה פלסטית שרכש תוך כדי עבודות היצירה וההדמיה בפרסומות. "אני מגדיר את זה כפיסול שהוא אנטי־פיסול, כלומר אין בו חומר מזוהה, אין בו פעולה מזוהה, והקיום שלו הוא כמעט כמו של הדמיית מחשב", הוא אומר. הוא חושש מהיכולות המתפתחות של שימוש בהדמיה בפרסומות, "כדי שלא אמצא את עצמי בלי פרנסה", אבל גם טרח ללמוד פיסול דיגיטלי — ולפני כארבע שנים קנה מדפסת תלת־ממד.

"אורברוס", 1994 צילום: אלי גור אריה

כעת הוא מדפיס בה מודלים שיהפכו ליציקות פלסטיק וירכיבו את התערוכה הבאה שלו במוזיאון תל אביב ב־2016. על השולחן בסטודיו יושב מודל אחד לדוגמה: פסל של ארנבת אפורה בעלת אוזניים ארוכות, שמציג שליטה מדהימה בתוכנות מתקדמות, עם דיוק נדיר והקפדה על הפרטים הקטנים. התוצאה היא אמנם מוצר גולמי, אבל בו בזמן גם ייצור מפעים ונוגע ללב.

מבחינת גור אריה, המחשב והמדפסת אמנם מייעלים את התהליך, אבל אפשר היה לייצר אותה ארנבת גם בטכנולוגיה אחרת. "זה כמו סופר שבמקום לכתוב רומן בכתב יד כותב במעבד תמלילים, מוחק ומחליף קטעים וחוזר לגרסאות קודמות אם צריך. המחשב והמדפסת מקנים יותר חופש פעולה, או מאפשרים לייצר הרבה יותר גרסאות של אותו הדבר. זו גם אחת הבעיות שמטרידות אותי — במקום להילחם על אפשרות אחת, את מוצאת את עצמך עם עשרות וריאציות של אותו הדבר, וההבדלים ביניהם כמעט לא ניתנים להבחנה. אני רואה בזה תופעת לוואי של החופש".

כמה מהאובייקטים שיצר לפרסומות צילום: תומי הרפז

לעומת הארנב, פסל אחר שתלוי בסטודיו — מעין טרנספורמציה מאיבר מין נשי לאיבר פאלי בצבע ורוד מתקתק — הוא כבר דוגמה ליכולות של המחשב לבנות צורות דיגיטליות, שהן פרי התוכנה ומאפייניה, ואינן ניתנות לייצור באמצעים אחרים. "ההשלכות של זה מהפכניות, בראש ובראשונה לגבי הדמוקרטיה של היצירה. היום, למשל, בני נוער צופים בעיקר בסרטוני יוטיוב שהם מפיקים בעצמם. אותו הדבר יקרה גם בפיסול: כל אחד יוכל להוריד קבצים מוכנים, לשנות אותם ולהדפיס עם אפס מיומנות.

"זה קשור לבעיה הגדולה של שקיעת המומחה בחברה שלנו. זו תקופה שבה החולה מגיע לרופא בבית החולים, ומעדכן אותו על טיפול חדש שהרופא המומחה עדיין לא שמע עליו. מי ששולט בזרימת המידע ובטכנולוגיה מעלים את כל בעלי המקצוע שמסביב".

עוד אובייקט לפרסומות. "החשיפה לביקורת מקצועית בפרסומת ממוססת קצת את האגו, לטוב ולרע" צילום: תומי הרפז

אז זה סופו של הפיסול כפי שאנחנו מכירים אותו?

"במידה מסוימת כן. אני תמיד משתמש בדוגמה שהמצאתי על אמן שעושה מיצג ובו הוא מוריד קובץ מוכן של אקדח, מדפיס אותו ויורה בעצמו. יש שלושה דברים שמאתגרים היום את עבודת היד של הפיסול: הדפסה תלת־ממדית, שמורידה את אפקט ה'וואו' מכל דבר; עבודה זולה מהמזרח, שהופכת את העבודה של האמן לחסרת משמעות; וכוחות השוק האמנותי, שבעצם מטפחים סוג חדש־ישן של יוצר. אם בתקופה הרומנטית נוצרה הילה סביב עבודת האמן הבודד בסטודיו, היום אנחנו חוזרים שוב לעבודות צוות: האמן הוא בעצם ארט דירקטור שמפעיל אנשים כדי להגשים את חזונו האמנותי. רוב האמנים הבולטים, כמו ג'ף קונס, מרק קווין או אניש קאפור, הם בעצם אנשים שלא עושים את העבודה שלהם אלא רק מפיקים אותה. אגב, זה מה שאני הייתי עושה אם הייתי יכול להרשות לעצמי כלכלית.

ללא כותרת, 2003 צילום: אלי גור אריה

"אני לא רוצה להיתפס כאמן שמתנגד למהפכות ולרוח הזמן. לאמנות תמיד יש רגל אחת במסורת ורגל אחת עם רצון להיות מהפכנית, צריך לשמור על האיזון בתוך המערך הזה. אני חושב שאנחנו חיים בזמנים גדולים ומופלאים שבהם הכל משתנה, וגם הדפוסים הרגילים שבהם נהגנו לראות את העבודה שלנו ושל אחרים חייבים להשתנות. ומה שמעניין הוא שהתהליך לא קורה אצל האמן אלא דווקא אצל הצופה. לא מזמן, כשתליתי תערוכה בברלין, נכנס איזה איש מהרחוב, הוא היה מלא התרשמות ושאל אם יצרתי את הפסלים במדפסות תלת־ממד, ואלה עוד היו פסלים שנעשו בעבודת יד. יכולתי להגיד לו 'לא, אתה טועה', אבל בעצם זה כבר לא כל כך משנה. הקהל כבר השתנה, הוא רואה חפצים אחרת".