"כולנו חווים שכול ואחר כך מתגעגעים"
הזיכרון הקולקטיבי ומה שקורה לו לאורך השנים הם שמעסיקים את האמן אמיל אברהם בתערוכה החדשה "כל הזיכרונות כולם ואף לא אחד מהם". "אם הייתי חי בשוויץ, למשל, כנראה הייתי עסוק בזיכרון פחות", הוא אומר. "החיים פה מלחיצים"
"העיסוק בזיכרון ובמטען הזה שאנחנו נושאים איתנו לכל מקום כישראלים הוא בדנ"א שלנו", אומר ניר הרמט, אוצר התערוכה "כל הזיכרונות כולם ואף לא אחד מהם". "אצל אמנים ששכלו קרובים זה תמיד נמצא בסאבטקסט של העבודות. אפשר לראות את זה גם בקיר האמן שמוצג בגלריה, בעבודה של האמנית נגה יודקוביק־עציוני, ששכלה את אביה. אמנם היא לא מתייחסת לשכול באופן ישיר, אבל בכל העבודות שלה אפשר לראות שהנושא עולה. אין לנו איך לברוח מזה".
"כל הזיכרונות כולם ואף לא אחד מהם" היא תערוכת יחיד של האמן אמיל אברהם (50), שנפתחה ביום שישי האחרון בגלריה מקום לאמנות בקריית המלאכה בתל אביב (עד 16 במאי, רחוב שביל המרץ 6, כניסה חופשית). כשְמה היא עוסקת במושג הזיכרון ובמשמעותו, וכוללת עבודות של אברהם משלוש השנים האחרונות.
"הזיכרונות שאני עוסק בהם הם זיכרונות קולקטיביים, כאלה שנמצאים על ציר זמן מסוים", אומר אברהם. "בכל אחת מהעבודות בתערוכה אני רואה סוג של זיכרון קולקטיבי, אף שאינן מנותקות מהזיכרון האישי. השקפת העולם שלי פסימית; מלבד שימור האבולוציה אין מבחינתי שום משמעות לחיים שלנו. הזיכרונות שאני עוסק בהם בעבודות אינם בהכרח זיכרונות הקשורים למוות ומלחמות, אבל כולנו חווים שכול ואחר כך מתגעגעים. אני בודק וחוקר מה קורה לזיכרונות על ציר הזמן, והמסקנה שאני מגיע אליה היא שהזמן כלה ומתקצר".
-
(2009) Sad Flowers -
(2013) Other Spaces -
Decoding the Circle (2015
אם היית חי במדינה אחרת, נושא הזיכרון היה מעסיק אותך באותה המידה?
"חשבתי על הנושא הזה לא פעם, ונראה לי שלא. כנראה הייתי עסוק בזיכרון פחות אם הייתי חי בשוויץ, למשל. החיים פה מלחיצים, אירוע רודף אירוע, וזה גורם לי לחשוב תמיד בכיוונים שליליים יותר".
התזמון של הצגת התערוכה מן הסתם לא מקרי.
"ימי שואה וזיכרון מתקשרים באופן טבעי לעבודות שלי. ביום כזה אני נכנס לחלל התערוכה, וזה מרגיש לי הכי נכון".
"זה בהחלט לא במקרה שהתערוכה מוצגת עכשיו", מוסיף הרמט. "ולא במקרה היא מוצגת דווקא ליד תערוכה העוסקת בשקט ובהסתכלות פנימית - התערוכה הקבוצתית 'אולי ביום שני אולי בשלישי' שאצרה דליה דנון - וכמובן ליד קיר האמן של יודקוביק־עציוני.
"הכוח של האמנות טמון ביכולת שלה לשקף, כך שבכל יום שבו אגיע לראות את התערוכה ארגיש אחרת לגביה. אמנם העבודות של אברהם אוניברסליות ויודעות להכיל מנעד גדול של רגשות, אבל אין ספק שבימי זיכרון הן מתחברות לזיכרונות שלנו מהמקום הזה".
מימין: אמיל אברהם ואוצר התערוכה ניר הרמט על רקע העבודות של אברהם. "אין לנו לאן לברוח" צילום: עמית שעל
תחושה כבדה
אברהם (50) עוסק באמנות באינטנסיביות זה כ־12 שנה, אחרי שאת השכלתו רכש בכלל בשנקר במגמת עיצוב טקסטיל. אף שכבר הציג עבודות בתערוכות שונות, בעיקר קבוצתיות, זו החשיפה המשמעותית הראשונה שלו.
העבודות שלו מורכבות: הדבר הראשון שמבחינים בו הוא סקאלת הצבעים השחורה־אפורה־לבנה השלטת. מדי פעם מתגנב לו במקרה קו אדום או כתם כחול, אך התחושה הכללית שהן משדרות בהחלט כבדה. במבט ראשון נראה כי מדובר בעבודות מופשטות לחלוטין, אקפרסיוניסטיות אפילו, אבל במהרה מבינים שהן יותר מזה: העבודות מבוססות על טקסטים, לעתים בולטים ולעתים כאלה שצריך לחפש, אך האות הכתובה היא בעצם אבן היסוד של היצירה.
משקולות זיכרון
איך הזיכרון בא לידי ביטוי בעבודות מבחינה ויזואלית?
אברהם: "אני בעצם יוצר שכבות, מטשטש את הזיכרונות. יש עבודות שבהן אני לא מכסה, כמו זו שמתייחסת למחלה של אבי שנפטר. את הטקסט שמתייחס למחלה כיסיתי רק בקו אדום כי רציתי להישאר מודע לעניין".
"הטקסטים בעבודות הם סוג של משקולות זיכרון", אומר הרמט, "הם נכתבים זה על גבי זה ויוצרים מיסוך משום שאנחנו מצליחים לזהות אותיות אבל לא מצליחים לייצר מהן משמעות. זיכרון מבוסס על הרעב התמידי שיש לנו כבני אדם לחפור פנימה. אמיל בעצם נותן לצופה ארגז כלים שבאמצעותו יכול כל אחד לטעון את העבודות בזיכרונות האישיים שלו".
