לעולם לא תצעדי לבד

במשך דקות ארוכות אנו צופים בווית'רספון (שכבר מועמדת לאוסקר על הופעתה בסרט) כשהיא מנסה לקום כשהתיק על כתפיה. המשל ברור: גם אנחנו, כמו הנמלים הסוחבות על גבן פי שבעה ממשקל גופן, יכולים למצוא בתוכנו כוחות שלא ידענו על קיומם. בתיק, לפי הסרט, אנחנו נושאים את האובדן שלנו, את הבחירות הטובות והרעות שעשינו, ובעצם את כל מה שהוביל אותנו להיות אנחנו. עם מידה מספקת של עקשנות סיזיפית אנחנו יכולים לגלות בעצמנו כוחות חדשים, להתגבר על מכשולים וליצור מציאות חדשה.

בדידות אמיתית

הסרט מספר את סיפורה האמיתי של סטרייד, אמריקאית צעירה שב־1995 יצאה לבדה למסלול המאתגר, כמעט ללא ידע מקדים במסלולי הליכה אמיתיים, כדי לשחרר עצמה מהמהלך הטרגי שאליו נקלעו חייה. סטרייד איבדה את כל מה שהיה יקר לה, ורגע שלפני שאיבדה גם את עצמה יצאה למסע כדי לחזור אדם אחר.

המסע, וגם הסרט, מתפקדים כמו סדנת ויפאסנה. אדם נפתח אל המרחב ומתכנס אל תוך עצמו, אל תוך הכוח הפנימי שלו ואל זיכרונותיו. לאחר שראה מי הוא בצורה ברורה וללא מסיכות, בבהירות שרק חוויית הבדידות, המרחבים והשקט יכולה לספק, הוא מנסה — ולפעמים מצליח — לסלוח לעצמו.

ווית'רספון ב"הולכת רחוק". מפגשים לא סטריאוטיפיים לאורך הדרך

ערוץ הסאונד, המתפקד כישות אוטונומית בסרט, תורם לתחושה של מסע פנימי. הגיבורה יכולה לחשוב בקול רם אך פנימי את מחשבותיה, תוך כדי שהיא מזמזמת בראשה שיר שאמה זמזמה לה בהיותה קטנה, ומיד לאחר מכן אותו שיר יופיע בפסקול. כולם נוכחים במסע הזה, העבר וההווה כאחד, ובמובן הזה סטרייד לעולם אינה לבדה. לכן היא גם אומרת בשלב מסוים של הסרט שהיא אינה חשה בדידות במסע — נהפוך הוא, את הבדידות האמיתית היא חשה בחיים שקדמו לו.

הצילום בסרט חי, מחפש ויצירתי, והעריכה גם כן. יש משהו יפה ונכון בכך שהסרט נע מן החושך אל האור גם מבחינת הצילום. הבמאי ז'אן מארק ואלה, שעשה את "מועדון הלקוחות של דאלאס", מדגים שוב את השליטה שלו בשפה הקולנועית - גם כשזו סבלנית ומשרתת עלילה וגם כשהיא תזזיתית ואמורה לייצג רגש או תחושה. סצנות מעברה של סטרייד נחתכות בטרם יהפכו ל"זמן אמיתי": הן שם כדי לכלוא רגש ולרמוז על השתלשלות האירועים, אבל היישום שלהם הוא כאן ועכשיו, בדרך, בקושי ובסכנה.

קשת התפקידים שגילמה לורה דרן, בתפקיד אמה של סטרייד (גם היא מועמדת לאוסקר, לשחקנית משנה), הופכים אותה לאמא כל־אמריקאית מוכרת, קרובה, אוהבת, חומלת וטרגית.

אין עיוור זקן

"הולכת רחוק" הוא סרט ארוך ומדיטטיבי. יוצריו לא ביקשו לעצמם מהלכים עלילתיים ברורים שיהפכו את המסע לתסריט הוליוודי עם התחלה־אמצע־סוף. כמו במסע, הם ארזו את התיק ויצאו לדרך. אפילו המפגשים של סטרייד עם אנשים לאורך המסלול אינם "תועלתניים" לצורכי העלילה, אלא מפגשים מקריים שמספקים רמזים, סכנה או סיוע לשרידותה. מפגש עם אנשי הרים (היל ביליז), למשל, שמכנים את סטרייד "נערה יפה לבד ביער" מאיר פן אחר בסיטואציה כולה. אף אחד מהמפגשים אינו סטריאוטיפי, אין "פריצות דרך" שנעשות באמצעותם ואין עיוור זקן שיעניק לגיבורה מחוכמת חייו.

הייתי רוצה לערוך פגישת מחזור בין הדמויות שמגלמים ווית'רספון ב"הולכת רחוק", ג'יימס פרנקו ב"127 שעות" ואמיל הירש ב"עד קצה העולם". הם בטח ייפגשו במדבר כזה או אחר, פגישה קצרה שייצאו ממנה לבדם, ממשיכים במסעם האישי. צאו לטיול עם ריס, הזמן שלכם יעצור מלכת לשעתיים ויתחבר לזמן אחר.

רגעים שנזכור ביום שאחרי:

2. הסרט מזכיר את היום שבו ג׳רי גרסייה הלך לעולמו. לגרסייה, האב המייסד של להקת גרייטפול דד, נקבע יום זיכרון רשמי באמריקה

3. מי שבחר לתרגם את שם הסרט מ"Wild" ל"הולכת רחוק" צדק. היא אכן הולכת רחוק