$
פנאי

"זה יום ההולדת הראשון שאתה חוגג בלי אבא, ילד גיבור שלי"

במשך שלוש שנים, מהרגע שהבריח אותו למשפחה בריטית ועד שנרצח באושוויץ, שלח אביו של הנרי פונר לבנו מאות גלויות מצוירות, מלאות בכאב וגעגועים. אחרי 70 שנה איגד פונר את האוסף לספר המרגש "גלויות לילדי הקטן"

אורי שאלתיאל 10:0828.04.14

הנרי פונר לא זוכר את הפרידה מאבא שלו בתחנת הרכבת של ברלין ב־2 בפברואר 1939. את חיילי האס.אס שעלו על הרכבת כמה שעות לאחר מכן וערכו עליו חיפוש גופני אלים הוא זוכר היטב, וגם את המתנדבות ההולנדיות שהמתינו בצד השני של הגבול עם מגש עמוס נקניקיות הוא לא ישכח לעולם. הוא גם זוכר בפרטים מדויקים את תחנת הרכבת בלונדון ואת הרכבת שלקחה אותו לביתו החדש בסוונסי. אבל את הפרידה מאביו, שנרצח באושוויץ ב־1942, הוא פשוט לא מצליח לזכור.

 

את השנים הבאות העביר הנרי במשפחת אומנה בבריטניה, אבל אביו לא ויתר על הקשר עמו. הוא שלח לו מאות גלויות מצוירות, מלאות בגעגועים, שבהן סיפר לו על כל מעשיו. במשך יותר מ־70 שנה שמר פונר בקנאה את אוסף הגלויות הזה, שכעת אוגדו לספר המרגש "גלויות לילדי הקטן", שיצא החודש בהוצאת יד ושם.

 

ספר הגלויות של ילדי השואה ספר הגלויות של ילדי השואה

 

פונר נולד בברלין ב־1933 תחת השם היינץ ליכטוויץ. בגיל חמש אמו נפטרה, והוא נשאר עם אביו מקס. כשהנאצים עלו לשלטון ניסה האב בכל דרך אפשרית להשיג ויזה מחוץ לגרמניה לו, לאמו ולבנו, אך ללא הצלחה. מחבר הוא שמע על הקינדרטרנספורט, תנועה שהוקמה בבריטניה לאחר ליל הבדולח ומטרתה היתה להבריח כמה שיותר ילדים יהודים מאימת הנאצים למשפחות אומנות בבריטניה.

 

הרברט סמואל עמד בראש התנועה, ששכנעה את ראש ממשלת בריטניה נוויל צ'מברליין להכניס ילדים יהודים למדינה. במשך כשנתיים, עד סוף 1940, ניצלו חייהם של כ־10,000 ילדים יהודים הודות ליוזמה הזאת. כמעט בכל יום יצאו רכבות מאירופה הכבושה כשעליהן בין עשרה ל־300 ילדים יהודים, כשהעדפה ניתנת ליתומים או לילדים שאיבדו את אמם. ליכטוויץ הגיש את המסמכים במטרה לרשום את בנו ליוזמה, ולאחר שבועיים התבשר שבנו יישלח למשפחת פונר בוויילס.

 

"אני זוכר שאבא הסביר לי שאני צריך לנסוע לכמה חודשים לבריטניה", משחזר פונר (81) במבטא בריטי כבד ובצלילות מרשימה בביתו הירושלמי, "לא הצלחתי להבין למה הוא לא יכול לבוא איתי, אבל אני זוכר שאבא אמר שאני חייב לנסוע. הוא הבטיח לי שהוא בדק היטב את המשפחה שאני אגור אצלה ושהם אנשים נפלאים. והוא צדק".

 

חיבוק מאבא

 

היינץ בן השש וחצי מצא בסוונסי אצל ווינפרד ומוריס פונר בית חם ואוהב. בשל השנאה הגוברת לגרמנים בבריטניה, הוחלט ששמותיהם של הילדים יוחלפו, וכך הפך להנרי פונר. ארבעה חודשים אחר כך, כשאביו התקשר אליו מברלין, הנרי לא הצליח לדבר איתו. הוא שכח כמעט לגמרי את שפת ילדותו.

 

אבל מקס לא ויתר על הקשר עם בנו. במשך השנים הבאות הוא שלח להנרי מאות גלויות מצוירות, תחילה בגרמנית ולאחר מכן באנגלית. הוא דיווח לבנו כמעט על כל מעשיו: סיפר על נסיעותיו ברחבי גרמניה בניסיון להשיג ויזה, התעניין בליל הסדר, בחברים החדשים, בכלב שהנרי קיבל, וניסה נואשות להישאר מעורב בכל פרט מחייו של בנו.

 

אי אפשר לקרוא את הגלויות ששלח האב ולהישאר אדיש. האהבה של האב לבנו מורגשת בכל אחת ואחת מהן. ב־9 ביוני 1939, למשל, הוא כתב לבנו: "הייני הקטן והחמוד שלי, יום הולדת זה הוא יום ההולדת הראשון שאתה חוגג בלי אבא, אבל אני חושב שלמרות הכל תהיה שמח מאוד ביום הזה ותשחק ותשתולל עם החברים שלך בגן. שלחתי לך ספינת קיטור שאפשר לשחק בה בים האמיתי, אני מקווה שהיא הגיעה בזמן ותוכל להשתמש בה ברגע שתלך להתרחץ בים, ילד גיבור שלי. אני מחבק אותך ושולח לך המון נשיקות, ילדי הטוב. באהבה רבה, אבא".

 

ההחלטה לפרסם את הגלויות לא באה לפונר בקלות. "הן מאוד אישיות ומאוד קשה לי לחשוף אותן", הוא אומר. "אבל כשהאנשים ביד ושם הציעו לי להוציא את הספר, ידעתי שאני חייב לעשות את זה בשביל אבא, בשביל הזיכרון שלו. הוא הציל את החיים שלי, אבל ברור גם כמה קשה היה לו להיפרד ממני. אני חושב הרבה על הרגעים האחרונים שלו, ואני יודע שבסוף הוא ידע שהוא עשה את המעשה הנכון. אני בטוח שזה נתן לו נחמה ברגעים האיומים האחרונים".

 

הנרי פונר הפך לילד בריטי לדוגמה. צילו של מקס ליווה אותו, ובכל זאת הוא מספר על ילדות מאושרת ונטולת דאגות. הוא סיים את לימודי התיכון בהצטיינות והתגייס לצבא הבריטי. לאחר מכן הוא למד כימיה באוניברסיטת לידס והשלים דוקטורט. בסוף שנות השישים עלה עם רעייתו ג'ודי לישראל ועבד במכון הגיאולוגי ככימאי. לזוג שלושה ילדים ושמונה נכדים, כולם גרים בישראל.

 

המכתב האחרון

 

בראשית שנות השבעים קיבל פונר מקרוב משפחה את המכתב האחרון שאביו שלח לידיד, ימים לפני מותו. "אנא אמור להייני שלי", כותב מקס בשעותיו האחרונות, "שמסרתי אותו מתוך אהבה עמוקה ודאגה לעתידו, אבל אני מתגעגע אליו עד כאב מדי יום ביומו ושחיי יאבדו את משמעותם אם תאבד האפשרות שאשוב ואפגוש אותו ביום מן הימים".

 

"פשוט התרסקתי לחתיכות", אומר פונר. "בתור ילד אתה לא יכול להכיל את הדבר הזה, אבל כשקראתי את זה כאיש בוגר פרצתי בבכי איום. זה מוזר, לפני כמה שנים פגשתי לורד בריטי מפורסם, שגם היה חלק מהקינדרטרנספורט. הוא אמר לי שעד היום הוא כועס על ההורים שלו שנתנו לו ללכת. הוא לא מבין את מקור הכעס, הוא יודע שזה לא הגיוני ובכל זאת הוא כועס. אצלי זה מעולם לא היה כך. תמיד ידעתי עמוק בלב שאבא הציל את החיים שלי".

 

בחודש שעבר, במהלך ביקורו של ראש ממשלת בריטניה דיוויד קמרון בישראל, הגיש לו פונר עותק מהספר. המפגש הזה, כמו גם הספר עצמו, מרגשים אותו מאוד. רק לפני שעה היתה כאן עיתונאית נורבגית, ובערב הוא אמור להצטלם לטלוויזיה הגרמנית. החשיפה הזאת משעשעת אותו, אבל גם מביאה איתה דילמות לא פשוטות.

 

"בשבוע שעבר התקשרו מיד ושם וביקשו שאכתוב הקדשה לנשיא גרמניה, שיקבל את הספר. התיישבתי ובלי להרגיש כתבתי 'אדוני הנכבד'. רק שתי מילים, אבל מיד עצרתי. מה אבא שלי, שנשלח לאושוויץ ברכבת משא של בהמות ונרצח באכזריות שאין כדוגמתה, היה חושב אם היה יודע שהבן שלו היה כותב הקדשה לנשיא גרמניה ופותח אותה במילים 'אדוני הנכבד'? אני לא יודע את התשובה לשאלה הזאת, לעולם לא אדע, אבל אני יודע שהספר הזה יהיה כאן גם אחרי שאני אלך. הוא יהיה עדות לאיש הנפלא שהיה אבא שלי".

 

 

בטל שלח
    לכל התגובות
    x