אימא, די!

תראו, כתבו עליכם ספר, אני מנסה לעניין את שני המתבגרים שלי בספרה החדש של ענת הררי, "ילד טוב דיו". הקטן לא מרים את מבטו אפילו לשנייה מהטאבלט, שם הוא הורג שוטרים ומרביץ לקשישות. אחיו הגדול שולח לעברי מבט מרחם: "אבא, באימ'שך, אתה מפריע לי לראות 'היפה והחנון'", הוא פולט ומעיף אותי משם.

כמה ימים לאחר מכן, כשאני נפגש עם הררי, הסיטואציה הזאת לא ממש מרגשת אותה. אחרי שהשקיעה את ארבע השנים האחרונות בשיחות עם הורים למתבגרים, נדמה שכבר שמעה הכל. האמת היא שיחסיי עם ילדיי פחות מעניינים אותה, כי את הספר היא מקדישה בעיקר לאימא שלהם.  

"מערכות יחסים בן אימהות לבנות מרתקות אותי", היא אומרת. "כמעט בכל תחנה בחייהן המשותפים יש מטענים וחוויות. בספר הזה, בניגוד לאחרים, יש גם לא מעט אבות ובנים, אבל בסופו של דבר אין כמו אימא".

הררי (42) היא פסיכולוגית במקצועה, מטפלת משפחתית, מנחת קבוצות ואם לשני ילדים. ספרה הראשון, "הולדת סבתא", הוקדש לאימהות של יולדות. בספרה השני, "מאה אימהות מאה זיכרונות", היא ביקשה ממאה כותבים מגיל 17 עד 98 לכתוב זיכרון הקשור למילה אימא.

"ילד טוב דיו" משלים את הטרילוגיה של הררי בחקר האימהות, שהתחיל במקרה לפני 15 שנה. "הייתי סטודנטית לפסיכולוגיה", משחזרת הררי, "וגיסתי בדיוק ילדה. כולם התרגשו ואז ראיתי את הדאגה והמתח בעיני האימא של היולדת. הבנתי מיד שכל מה שמעניין אותה כרגע זו הבת שלה, ועד שהיא לא תראה אותה, היא לא תירגע. זה הדהים אותי, הבנתי שזה נושא שאני חייבת לחקור".

ב"ילד טוב דיו", המחקר התבטא בשיחות עם 18 הורים למתבגרים, המובאים בספר כמונולוגים.

עם כל אחד מההורים היא קיימה מפגש של כשעתיים, ואז המתינה בסבלנות שנתיים כדי לשוחח איתם שוב, בניסיון להבין מה השתנה.

הפסיכולגית ענת הררי. "יש לא מעט הורים שלא נותנים לילדים שלהם להתרחק" צילום: אוראל כהן

"הבחירה במתבגרים היתה קלה", היא אומרת, "זאת תקופה של הר געש, של עוצמות, של טאבואים שנשברים. המפגש בין שני אנשים בזמן הזה יכול לחרוץ גורלות".

בדידות איומה

עם הנערים והנערות המוזכרים בספר בשם בדוי הררי בחרה שלא להיפגש. מראש היא החליטה לבחור צד. "כשמדברים על מתבגרים תמיד מדברים עליהם", היא אומרת, "אינספור מחקרים נכתבו בנושא, וזה בסדר גמור, אבל אני חושבת שהמחקרים קצת הזניחו את הרגשות שלנו כהורים. אצלנו זה לפעמים אפילו יותר מסובך, למשל הבדידות האיומה שחלק מההורים מרגישים כשהמתבגרים מתחילים להתרחק מהם".

בני נוער ואלכוהול (אילוסטרציה) צילום: גדי קבלו

אבל הריחוק הזה הוא טבעי.

"הוא לא רק טבעי, הוא גם הכרחי. בשלב מסוים בסוף גיל ההתבגרות אמור להיווצר נתק בין ההורים לילד. נערים שלא מצליחים להתנתק לא יצליחו, בדרך כלל, להתחיל את חייהם כמבוגרים. לפעמים זה לא תלוי בהם - יש לא מעט הורים שלא נותנים לילדים שלהם להתרחק. אולי הם בודדים, אולי מרגישים צורך להגן על הילד, אולי הם לא מבינים עד כמה הם טועים שהם לא משתנים".

זה חוזר על עצמו בספר, הצורך התמידי בשינוי של מערכת היחסים.

"הרבה הורים לא מבינים שהקשר שלהם עם הילדים חייב להשתנות. אם הקשר לא משתנה אז משהו לא בסדר, ובגיל ההתבגרות השינוי הזה יכול להיות יומיומי. מדובר בגלגל שיניים - אם הילד משתנה וההורה לא מצליח להשתנות איתו, אז גלגל השיניים מתחיל לחרוק. השינוי הזה, דרך אגב, יכול וצריך להיות דבר נפלא".

פרטי, הסבירי ונמקי.

"לפסיכולוגים אסור לדבר על עצמם, ובכל זאת אני אחרוג קצת. הבת שלי בת 12 ובשבוע שעבר היה איזה רגע שהייתי לבד בבית אחר הצהריים, ואני ממש לא רגילה לזה. לשנייה חששתי, אבל פתאום נפתחו בפניי כל מיני אפשרויות שלא ידעתי שקיימות, כמו שנת צהריים".

אני ממליץ בחום.

"לגמרי, זה אושר גדול. או שלפני כמה שבועות שמתי לב שאני מתחילה להקפיד על עיצוב הבית בעקבות ההתעניינות של הבת שלי בעיצוב, והבנתי שבלי להרגיש היא משנה אותי. זה שימח אותי מאוד".

הספר "ילד טוב דיו"

הררי מאמינה שהאנשים איתם שוחחה הצליחו להביט מבחוץ על מערכת היחסים שלהם עם ילדיהם המתבגרים ולהסיק מסקנות, והיא מאמינה שחוויה דומה יכולה לעבור גם על הקוראים. היא, מצדה, ממשיכה לחקור ולנבור באימהות. "טיפולים זוגיים של אם ובת הם משהו שאני עושה הרבה. זה מרגש אותי, אבל גם קשה מאוד", היא אומרת. "נניח אימא שרוצה רק להעניק ולהעניק לבת שלה, ומה שהיא מוצאת זה חדר נעול. לפעמים הדרך היחידה של הבת לתקשר היא באמצעות עקיצות מעליבות לאימא, זה מאוד נפוץ".

אז מה עושים?

"ראשית, האימא חייבת להבין שאם הדלת נעולה אז לא יעזור לה כלום. אולי אם כמה ימים אחר כך היא תיקח את הבת למסע קניות הן כן יוכלו לתקשר. יש הרבה דרכים לנסות לגשר על הפערים, אבל בסופו של דבר צריך להרפות ולזכור שאחרי כמה שנים הן חוזרות עם אהבה גדולה לאימא".

תיאום ציפיות

וזה גם המסר הפייסני שאיתו הררי מסיימת את הספר. "אני מבקשת לשחרר את המתבגר מעול מילוי הצרכים והציפיות של כולם - כולל הוא עצמו - ולומר להוריו: מספיק שיהיה ילד טוב דיו. מספיק שרק חלק מהבחירות שלו יתאימו לאלה שכיוונתם אותו אליהן או לציפיות שלו מעצמו. זה בסדר אם הוא לא יממש את הפוטנציאל שלו במלואו, אם הוא לא ילך כל הזמן בדרך שסללו לו הוריו. שיהיה טוב דיו - לא פחות ולא יותר", היא כותבת, ומצליחה לרגש אפילו הורה ציני במיוחד.