השבוע: כשהחגיגה נגמרת
פרס חוגג פעם בעשור, כך שגם אם הפריז במסיבת יום ההולדת זה לא באמת משפיע על חיינו. הסוגיה החשובה והבוערת היא איך עוצרים את פעולות הטרור של אנשי תג מחיר, ועלינו להכריע בה עוד לפני שגברת סטרייסנד תשיר
הכפר השלו אבו גוש, שמוכר לישראלים כמקום ידידותי לנגב חומוס טוב בדרך מירושלים ולירושלים, ספג השבוע את נחת זרועם של חברי תג מחיר. יום למחרת ההכרזה של הקבינט המדיני־ביטחוני כי פעולותיהם של אנשי תג מחיר הן "התאחדות בלתי מותרת" ולא פעולות טרור, פונצ'רו 28 מכוניות ורוססו כתובות הנאצה "ערבים החוצה" על הקירות באבו גוש.
במילים אחרות, מה שאומר הקבינט הוא שלפנצ'ר מכוניות באבו גוש, לרסס כתובות נאצה על קירות בכפר ערבי, לעקור עצי זית בכפר פלסטיני, ופה ושם להשליך בקבוק תבערה על מונית פלסטינית - אלה אינן פעולות טרור, הן פעולות לא מותרות. ההבחנה הסמנטית הזאת לא רק מביכה, היא מסוכנת. ההתייחסות המבדילה בין פעולות טרור של יהודים וערבים מציגה את מדינת ישראל כמדינה עם ערכים עקומים. עצוב שמנהיגי המדינה לא מבינים שהלאום של הטרוריסט אינו רלבנטי. כי טרור הוא טרור הוא טרור.
יום אחרי הפרעות באבו גוש. טרור הוא טרור הוא טרור צילום: אלכס קולומויסקי
ראש הממשלה, כצפוי,
היה מודאג השבוע יותר מתוצאות הבחירות באיראן. בעוד העולם מנסה להבין אם מדובר בתחילתה של ידידות מופלאה עם הנשיא האיראני החדש, הזדרז נתניהו להכריז שזו אותה גברת בשינוי תרבוש. ייתכן שראש הממשלה צודק, אך לגמרי לא בטוח שמהירות תגובתו משרתת את האינטרסים של ישראל. העובדה שאיראן הפכה לבעיה עולמית נזקפת לזכותו, והדבר האחרון שהוא צריך הוא שאיראן תהפוך לבעיה של ישראל לבדה. עם זאת, לא ניתן היה לצפות מנתניהו שיגיב אחרת. לשכנע אותו שרוחאני מביא רוח של שינוי זה כמעט כמו לשכנע את נפתלי בנט לשלוף את הרסיס מהישבן של החבר שלו, או להבדיל לשכנע את נשיא המדינה כי אין סיכוי לשלום במזרח התיכון. בנט עוד עשוי למצוא את עצמו בעוד 30 שנה אוחז ברסיס בכף ידו הימנית ואומר "טעיתי". פרס כנראה כבר לא ישנה את תפיסת עולמו.נשיא המדינה כילד חופש גדול קלאסי חגג השבוע יום הולדת 90, חודש וחצי לפני תאריך הולדתו הרשמי. לא מעט ביקורת נמתחה על צביונה הסכריני של החגיגה, על פולחן האישיות שמזכיר מנהיג אחר שגר בצפון קוריאה ועל נרקיסי הביצה המקומית שבאו להתחכך בנרקיסים מהוליווד (שרון סטון הורסת) לתפארת הנשיא, שלפחות מבעד למסך הטלוויזיה נראה מאושר. המתבונן מהצד יכול היה להסיק שגיל 90 הוא גיל שבו מתרגשים פחות מביקורת ונהנים יותר מפרגון. זה היה בערב. בבוקר למחרת אני לא בטוחה שהרעיון החזיק מים.
ובכל זאת ראוי לזקק את פועלו של האיש, ולא לשפוך את התינוק עם המסיבה/ביקורת. פרס הוא אולי נשיא המדינה הטוב ביותר שהיה לנו. הוא הפנים שמדינת ישראל גאה להראות במראה. האיש הוא נכס אסטרטגי עתיר פעלים, ותרומתו לבניין הארץ אינה קלישאה. מי זוכר היום שבשנת 2000 הוא הפסיד במירוץ לאסיר מספר 1418989 משה קצב?
