"אני לא מייצג את מדיניות הממשלה"

"אני נמצא בדקה שאליה הכל מתנקז. פתאום כל מה שעבדתי עליו במשך שנה מקבל צורה סופית. זה רגע דרמטי", אומר גלעד רטמן, האמן הישראלי שנבחר לייצג את ישראל בביאנלה שתיפתח בוונציה ב־1 ביוני. רטמן (38), בוגר תואר ראשון באמנות בבצלאל ותואר שני באוניברסיטת קולומביה בניו יורק, הוא בין האמנים המשפיעים והמדוברים ביותר בארץ.

רטמן עובד על היצירה שיציג בביתן הישראלי מאז שנבחר, לפני יותר משנה, בידי ועדה מטעם משרד התרבות והספורט. כאמן שמוכר בעיקר בזכות עבודות הווידיאו שלו הוא ייצר לביאנלה מיצג וידיאו רב־ערוצי הכולל פיסול וסאונד. "העבודה 'The Workshop' מיועדת להצגה בביאנלה גם באופן שבו מוצבים הדברים וגם בתוכן שלה", הוא מספר, "ומעבר להיותה Site-Specific (המינוח המקובל בעולם האמנות לעבודה שמכינים במיוחד לאירוע — ר"ב) היא גם Situation Specific (מותאמת למצב). הווידיאו מציג סיפור על סדנה שמתרחשת בביתן הישראלי בביאנלה, לאחר שפרצו אליו אנשים".

גלעד רטמן צילום: אוראל כהן

עבודה על יצירה כזו מזכירה יותר הפקה של סרט או סדרה?

"באופן חלקי כן, כאשר מדובר בהפקה של המובינג אימג', של עבודת הווידיאו עצמה", אומר רטמן. "את 30 המשתתפים בה הטסנו לוונציה, שם צילמנו חצי מהעבודה בביתן הישראלי עצמו, ושאר הצילומים נערכו במערות בישראל. ההבדל העיקרי בין עבודה כזו לבין סרט הוא שיש קורלציה בין הנרטיב לבין החוויה שהמשתתפים עוברים. אני מייצר אירוע מסובך שהתיעוד שלו הוא דוקומנטרי יותר. מדובר בקבוצה אותנטית, לא אנשים שנבחרו כדי לגלם תפקיד, אלא אנשים שמביאים את עצמם אל תוך היצירה. אני לא מבקש מהם להיות משהו שהם לא. החוויה שהם עוברים היא חוויה פיזית אמיתית".

בביאנלה השנה ישתתפו 37 מדינות בביתנים לאומיים, ונשאלת השאלה עד כמה המדינה והקו הממשלתי מקבלים ביטוי בעבודה של רטמן. "שאלת הייצוג הטרידה אותי מאוד תוך כדי התהליך", הוא מספר, "ובסופו אני יכול לומר שהעבודה עוסקת בייצוג הן ברמת הפרדיגמה של הלאומיות והן ברמת הפרדיגמה של רשתות לא לאומיות - מבנים אחרים שמכוננים היום זהות בין אנשים, כמו אינטרנט, פייסבוק, יוטיוב. שתי הפרדיגמות האלה מתחככות זו בזו בעולם קפיטליסטי, עולם שבו כמות המידע הגדולה ביותר קיימת אצל חברה מסחרית כמו גוגל. אלה הצירים שעליהם נעה שאלת הייצוג בעבודה. לגבי שאלת הייצוג של המדינה אני יכול לומר שאני לא מייצג את מדיניות הממשלה, אלא את זה שאני בא ממדינה דמוקרטית. מדינה שבה דעות שונות ומגוונות כמו זו המוצגת בעבודה הן ראויות להשמעה".

מה עבר עליך מאז בחירתך?

"זו היתה שנה אינטנסיבית של עבודה קשה, שלמדתי ממנה המון. החל במורכבות הפרויקט הזה, שהכתיבה עבודה עם המון אנשים, וכלה במבט מקרוב על מערכת של מדינה, שאני שמח שהיתה לי האפשרות להציץ על הדרך שבה היא עובדת".

מתוך מיצג הוידאו The Workshop

ומה המסקנות לגבי אותה מערכת?

"הבנתי שמדובר במנגנון מורכב מאוד, שמדינה היא לא קול הומוגני אלא אוסף פרטים בעלי אינטרסים שונים. בשבילי לגלות זו פריבילגיה, אני לא עושה אמנות כדי לתרגם דברים שאני כבר יודע".

עד כמה היו אנשי משרד התרבות ומשרד החוץ מעורבים בתהליך?

"היתה מעורבות בהפקה, מכיוון שהביתן הישראלי בביאנלה שייך להם. אבל לא היתה שום התערבות בתכנים, וזה מה שהיה חשוב מבחינתי".

ישראל יוצגה בביאנלה מאז 1948 על ידי אמנים בעלי שם, ובהם רפי לביא, סיגלית לנדאו, יהודית סספורטס ומנשה קדישמן. "זה מלחיץ, מרגש, מפחיד", אומר רטמן כשהוא נשאל על קודמיו.

זה גם מעלה את ערך השוק של אמן?

"כן, זה בא לידי ביטוי גם במובן הזה - בתנאי שהעבודות יהיו טובות. בכל זאת, אנשים לא רוכשים אמנות כמו שהם רוכשים מניות. הם צריכים להתחבר. גם במוזיאונים לא יושבים רק אנשים שמחפשים איך לעשות כסף".

האם אמנות וידיאו כבר סחירה?

"המוטיביציה מבחינתי איננה כלכלית, אלא תלויה בדרך שבה אני יכול לבטא את עצמי הכי טוב. הווידיאו ארט הופך למדיום סחיר. זה תהליך שעדיין בחיתוליו, אבל הוא קיים. יותר אספנים רוכשים עבודות וידיאו, לצד מוזיאונים ואוספים ציבוריים שמוסיפים אותם לאוספיהם. זה עדיין שוק קטן, אבל זה תחום מתפתח".

הביאנלה תימשך חצי שנה, ורטמן עדיין לא בטוח אם יציג את היצירה גם במקומות אחרים. "אני מניח שאחרי שאראה אותה מוצגת שם אוכל להחליט".

ומה יהיה בתום הביאנלה?

"אני מקווה שיהיה לי חופש אמנותי לעשות פרויקטים נוספים בדרך שלי".