פנאי

ביקורת ספר: "צילה" / יהודית קציר

מה שמתחיל כסאגה משפחתית מרתקת, ולמרות יכולתה - הטכנית והרגשית - של קציר להגיש ולפרוס סיפור, לא עובד עד הסוף

מיכל פלד פליישר 09:4730.04.13

ארבעה דורות של סיפור משפחתי אחד. קהל היעד: חובבי סאגות.

 

דבר המבקרת: לפעמים אתה יודע שמישהו מראה לך משהו כל כך אישי, שכל כך מרגש אותו, שקצת לא נעים להגיד "היי, בסך הכל אין פה הרבה". זה בעצם הסיפור של "צילה", הרומן של יהודית קציר, שמתחיל בתנופה ואז, בערך בשליש הדרך, גווע לאטו. צילה, הסבתא רבתא של קציר, היא אכן דמות מרשימה - קורבן פוגרום באודסה שעלתה ארצה, ילדה חמישה ילדים, וחיה עם מאהבה ובעלה בכפיפה אחת. לכן חלקו הראשון של הספר, שעוסק בעיקר בה, מרתק, ונדמה שגם השימוש שעושה בו קציר במקורות חיצוניים (דפי היומן של צילה. בהמשך יופיעו גם היומן של חנן, המאהב, ומכתבים שהחליפו יהודית ועמינדב, סבה וסבתה) הוא המוצלח ביותר. אלא שמה שמתחיל כסאגה משפחתית מרתקת, ולמרות יכולתה - הטכנית והרגשית - של קציר להגיש ולפרוס סיפור, לא עובד עד הסוף. החריקות מתחילות בחליפת המכתבים, שהיא פשוט משעממת, ועולות לטונים צורמים ביומן הרוחני של המאהב. אף שזה נחשב כמעט חילול קודש בעיניי, מצאתי את עצמי מדלגת על עמודים בספר, מה שציער אותי מאוד.

 

צילה של יהודית קציר צילה של יהודית קציר

 

ציטוט למזכרת: "הוא שאל את אמו איך אפשר שדודו חי כך עם צילה ועם בעלה ועם ילדיה וכי ויתר על ילדים משלו, ואמו הרהרה רגע ואמרה בשלווה, שכל ברית בין בני זוג היא עולם בפני עצמו, שרק השניים יודעים אותו לעומק והם שקובעים את חוקיו, והזר המתבונן מבחוץ אינו רשאי לשפוט אותם" (הספריה החדשה, 509 עמודים).

 

שורה תחתונה: קציר יכולה הרבה הרבה יותר.

 

"המגילה מעכו" / פאולו קואלו

העטיפה מבטיחה שזהו ספרו הטוב ביותר של קואלו מאז "האלכימאי" - לא משימה קשה במיוחד לעניות דעתי, אבל רבים לא יסכימו איתי. כרגיל, זוהי מעין אגדה שעשויה לכבוש את רשימת רבי־המכר, ובצדק מבחינת מי שאוהבים את הסגנון (ידיעות ספרים, 158 עמודים).

בטל שלח
    לכל התגובות
    x